בימים מתוקנים הייתי יושב עכשיו בבית קפה ברקמנס בסלפורד עם אשתי, שותה תה, אוכל עוגה עם ריבה ומתכנן את היום במנצ’סטר לפני המשחק באולד טראפורד בלילה. שלושה משחקי בית רצופים על פני שבעה ימים, אף אחד מהם לא בשבת, מול אחלה קבוצות, מי אני שאתווכח עם אלוהים?
אבל הימים לא מתוקנים ואני פחות בעניין של לשלם 700 דולר לכרטיס טיסה עם קונקשן בסיביר כדי לקבל מכות ו/או קללות מפרחחים שמדיפים ריח של נקניקיות במרקט סטריט, אז במקום בית הקפה בסלפורד אני במשרד בתל אביב, ובמקום לשבת ולצעוק הערב באולד טראפורד אשב בבית בשקט מוחלט כדי לא להעיר את הילדים.
יונייטד שוב במקום האהוב עליה - הסוויט ספוט בין תקווה לייאוש. כבר כמעט אמרנו נואש אחרי 4 הפסדים רצופים, רעדנו מפחד לפני אנפילד והאמירויות, אבל איכשהו יצאנו מהחורים האלו עם תיקו ונצחון, ולא פחות מפתיע - עם כדורגל מכובד. משחק בית מול קבוצת תחתית בנסיבות האלו זה בדיוק מה שיונייטד חיה ממנו בעשור האחרון - נייאש את האוהדים האומללים שלנו עם הפסדים עלובים, נבנה להם ציפיות עם תצוגות הירואיות מול יריבות מרות, נביא את הקבוצה הכי פח זבל בליגה* לאולד טראפורד בציפייה לחגיגה של כדורגל שמח, ונפסיד שלוש אפס.
אני מודע לתרמית שחוויתי על בשרי כבר מי יודע כמה פעמים, וברור לי שסביר בהחלט שיקרה בדיוק מה שתיארתי. אבל כאמור - מה זה אוהד יונייטד בלי קצת אופטימיות חסרת ביסוס ומזוכיזם?
*עד כמה סאות’המפטון קבוצה פח? מאז תחילת דצמבר קיבלה שלוש חמישיות. במחזור האחרון מברנטפורד, לפני כחודש מטוטנהאם, שתיהן על האפס, ובתחילת דצמבר מצ’לסי (5-1 הירואי). הניצחון האחרון של הקדושים היה על אברטון בנובמבר, והוא גם הניצחון היחיד שלהם בליגה העונה. 12 שערי זכות (מקום ראשון מהסוף), 44 שערי חובה (מקום שלישי מהסוף). למעשה, עכשיו כשאני רואה את הנתונים, סאות’המפטון קבוצה כל כך גרועה שקשה לראות סיכוי שנפסיד לה הערב.
הבנתם את עומק התרמית?