יוצא לי לחשוב, לשמוע ולדון לא מעט בנושא. בתור אוהד ברצלונה, חוויתי העונה שני משחקים שהפכו את השבוע שלי למאושר עד הגג. אני מדבר על הניצחונות בברנבאו. מצד שני, לא חגגנו תארים מי יודע מה.
אז כששמעתי אוהדי ריאל שמחים נוכח ההשוואה מה הם חגגו ומה אנחנו, הבנתי שיש כאן שתי גישות: כאלה שמשחק אחד יכול לעשות אותם מאושרים בטירוף, וכאלה שרק התארים בסוף העונה יעשו זאת.
ואז הבנתי שזה קורה לא רק בין בארסה לריאל, אלה בעוד מקרים: לראות שחקן צעיר עולה לשחק ומראה מה הוא מסוגל, או להעדיף את הכוכב בעל השם מגיע?
מצד אחד, הניצחון הספציפי, הניצוצות מהילדים, הקבוצה הקטנה שמפתיעה את האימפריה, מצד שני ניצחון זה רק 3 נקודות ואפשר לתקן עד סיום העונה, שילוב ילדים יכול להעלות את שכר הלימוד ביוקר, והקבוצה הקטנה בסוף העונה עדיין עלולה למצוא עצמה בליגה השנייה.
כששואלים אותי למה אני עדיין לא מתלהב מהעונה הזאת של בארסה, זה לא קשור לתוצאות, זה לא קשור ליכולת ולא קשור לפער בטבלה. כמובן שאני שמח לראות את הקבוצה שלי במקום גבוה שמוביל לתואר, אבל חסר לי בלב הניצוצות מהילדים. במקום זה, אני נהנה מכדורגל במקרים ספציפיים - ניצחון בקלאסיקו, שחקנים צעירים שמצליחים לבנות לעצמם שם (זורק לדוגמה את פביאן רואיס מבטיס ואונאיי נונייס מאתלטיק בילבאו שהרשימו אותי העונה), וכמובן הניצחונות של הקבוצות הקטנות (ז’ירונה, בטיס), לא בהכרח על הגדולות אלא בכלל, לראות ניצחון של ז’ירונה בחוץ על אספניול, לגאנס על ויאריאל, וכמובן הניצחונות של הקבוצות שבסגוריים על ריאל מדריד, לאחר שאחריהן אני עוקב לא מעט זמן, בין אם כמה שנים מתחתית הליגה השנייה ובין אם ההתרשמות מהקיץ שעבר עליהן.
אז אפשר לאמר שמכדורגל תמיד אני אמצא מה להתלהב. אצל הקבוצה שלי תמיד יהיו התקפי נוסטלגיה ותקווה שהגישה תחזור.
מה איתכם? האם יש אוהדי ריאל מדריד שמחפשים יותר מרק תארים (בלי קשר לשובע מהשנה האחרונה, כי תארים וריאל מדריד זה שם נרדף גם אם מסתכלים על ההיסטוריה)? אוהדי קבוצות פחות זוללות תארים, גם אתם מוזמנים להביע את דעתכם.