האיש שבנה את הגלאקטיקוס: 25 שנה לבחירתו של פלורנטינו לנשיא המועדון

[Raulito-7]

התמונה האהובה ביותר על דון פלורנטינו פרס שבהתאם לגיל לא מתחזק איזה חשבון אינסטגרם או משהו: התמונה ‘העדכנית’ עם כל גביעי אירופה לאלופות של ריאל מדריד, כמו הילדים שלו.

ועוד אנקדוטה: דור רומנו בספר המחזור של הגמנסיה הרצליה מחזור צ"ח 2010 - איפה תהיה בעוד 20 שנה? “היורש של פלורנטינו, עובד על הגלאקטיקוס 5.0”.

בדיוק 25 שנה עברו מיום חשוב כזה. להגיד שריאל מדריד עברה שינוי גדול זה אנדרסטייטמנט. לפני 25 שנה השתנה גם הכדורגל העולמי כולו. היום בו פלורנטינו פרס, ב-16 ביולי 2000 - השתלט על כס הנשיאות של ריאל מדריד והצליח “לגבור” על לורנצו סאנס ז"ל דווקא אחרי זכייה בליגת האלופות בפעם השמינית. פלורנטינו, איש בעל חזון - הבטיח להביא את לואיס פיגו אם יבחר, וזה עבד.

מכירת מתחם האימונים הישן הייתה מבריקה, צעד ראשוני יחסית, ופלורנטינו, איש עסקים ממולח עם חברות בשווי מיליארד יורו בספרד - פשוט עשה הכל נכון, וכמובן גם הגשים לנו את כל החלומות. הוא היה הראשון שהחל במסע המשחקים לאסיה כדי להכניס מיליונים - מיותר ומטופש ועל חשבון הפן המקצועי - אולי, ועדיין - פורץ דרך.

מבית היוצר שהביא לכם את לואיס פיגו מברצלונה בשנת 2000, ואחר כך את זינדין זידאן מיובנטוס ב-2001 - זוכרים את המפית האגדית?, רונאלדו-פנומנו מלך המונדיאל בקיץ 2002 ואז קינג דיוויד (בקהאם) שכנראה היה גלאקטיקו אחד יותר מדי| וכאשר ראה את האימפריה קורסת - חזר כדי להציל אותה ולהתמודד מול ברצלונה ‘הגדולה בהיסטוריה’ - כריסטיאנו רונאלדו, קאקה, צ’אבי אלונסו, קארים בנזמה - כל זה בקיץ אחד, קיץ 2009 המיתולוגי של רבע מיליארד היורו ופרויקט הגלאקטיקוס2.

ובהמשך גם המאמן המנצח של העשור החולף ז’וזה מוריניו, ובעיקר עוד גלאקטיקוס - גארת’ בייל (2013) כרכש היקר ביותר, חאמס רודריגס שנה אחר כך, וגם קיץ 2019 עם אדן הזאר הכושל, ויניסיוס ג’וניור והילדודס בין-לבין, ו"התיקון" עם ג’וד בלינגהאם. אם תרצו, המשימות האחרונות של פלורנטינו היו להנחית סוף-סוף את קיליאן אמבפה אחרי מירוץ של שנים, ושיפוץ הסנטיאגו ברנבאו שעוד יכניס למועדון הרבה-הרבה-הרבה כסף.

אין ספק שפלורנטינו לא מושלם אבל מספיק להביט מה קרה לאימפריות אחרות שקרסו. מילאן לדוגמא, או מעבר לכביש - ברצלונה. כמובן שהוא לא ממש אהב לרכוש שחקני הגנה, ויתר בזמנו על קלוד מקאללה, היה קר מדי ולא היסס לזרוק אגדות מהמועדון, אך ניסה ללמוד מטעויות. ריאל השתלטה על הצעירים המבטיחים בכדורגל העולמי בשנים האחרונות. הוא כן מינה מאמנים מובילים, גם קרלו אנצ’לוטי כזה, ורכש בלמים ובהרבה כסף. גם האצבע על ההדק נרגעה. אין כאן עוד כל מיני ואנדריי לושמבורגויים וקרלוס קיירושים.

על אהבתו לריאל מדריד אין עוררין וכן על המשך המורשת של אביו הרוחני סנטיאגו ברנבאו (“ריאל מדריד היא נצחית”, נהג לומר הדון). הרי עם שש זכיות בליגת האלופות ב-11 שנים קשה להתווכח. קצת יותר משלוש שנים היה בחוץ, זז הצידה בפברואר 2006 עד שחזר שוב בקיץ 2009, כך שב-21 וחצי שנה הוא זכה ב-37 תארים בקבוצת הכדורגל (ועוד 29 בכדורסל) בדגש על שבעה גביעי אירופה - אחד יותר מדון ברנבאו. פלורנטינו דחה את הרעיון לקרוא למגרש האימונים על שמו. מבחינתו הוא בסה"כ אוהד ריאל מדריד שמקבל החלטות.

כעת, אחרי שכמו שקורה לא פעם - המגלומניה עולה על השפיות והשחצנות מרקיעה שחקים - פרס הזיז הצידה את קרלו אנצ’לוטי האהוב ובחר בצ’אבי אלונסו, האיש המתאים על פניו להוביל את הפרויקט שלנו - מאמן מודרני - וגם פתח את הכיס. תודה, פלורנטינו.

---

נושאים לדיון:

-רומנטיקה: שחקן הרכש האהוב עליכם בתקופת פלורנטינו
-אתגר: דירוג עשרת שחקני הרכש הטובים ביותר - הרשימה העדכנית שלי.
-הטעות הגדולה ביותר: בין קלוד מקאללה וקיץ 2003 - לאחרים.

-מה החלק שלו בכישלון בעונה שעברה, לא רק הפן המקצועי אלא הפיאסקו סביב גמר הגביע, ההשתחלות בשופטים, כמובן אירוע כדור הזהב שהוחרם..

-עד כמה תסבול ריאל מדריד מהיום בו פלורנטינו יפנה את כיסאו?

-סכמו את הקדנציות שלו מבחינתכם: ההצלחה המסחררת באירופה וה-DNA של המועדון - מאפיל על מאזן האליפויות הדל? האם זה הגיוני נניח להעביר עליו ביקורת ‘מוגזמת’?
-עד כמה הוא ‘אשם’ בכישלון המתמשך של ריאל מדריד בליגה שהחל למעשה לא רק בתקופתו (ראמון קאלדרון צוחק עם שתי אליפויות רצופות, שנתיים שפויות אבל גם שלוש הדחות בשמינית הגמר), אלא כבר משנות ה-90?

[Oleguer23]

מה דעתכם על השיטה של פוליטיקה בריאל מדריד? על הנייר דמוקרטיה, אבל פלורנטינו יצר חוקים נוקשים שרק הוא עומד בהם, כמו למשל הון עצמי גבוה.

מצד אחד זה מאפשר שקט תעשייתי וכוח פוליטי שמקדם את המועדון, מצד שני אין סיכוי לשינוי, שלא נדבר על שוויון הזדמנויות לנשיאות.

דעתי היא שכרגע המועדון בפריחה היסטורית, כי הצלחות מקצועיות הן לא המדד אלא רק אמצעי. אפשר “להקריב” הצלחה מקצועית אם זה מקדם את הכח הכלכלי של המועדון.

אבל אני רוצה לשמוע יותר את אוהדי ריאל, ואם אפשר מעבר לביקורת על ההתנהלות המקצועית כי ברור שאתם רוצים לראות תארים.

[Paco-Pavon]

אם היית שואל אותי לפני שלוש שנים, באופוריה של הדאבל השני, כנראה שהייתי אומר שהשיטה הוכיחה את עצמה כטובה ביותר ספורטיבית, בניגוד לבעלות ציבורית / פרטית, ושפלורנטינו הוא המנהל הגדול בתולדות הספורט. היום אני חושב שהאמת לא 180 מעלות משם, אבל אולי 90 - ה-דבר שאמור היה להמנע, כלומר תעדוף ביזנס על תוצאות ספורטיביות, לא נמצא שם, והאדם שמוביל את התפיסה הזו משוריין למדי. בליגה עם מתחרה וחצי בממוצע בשנה, אנחנו לא מצליחים לחבר שתי אליפויות במשך כמעט 20 שנה. אז כן, 10 מתוכן זה מסי, אבל מאז נגמרו התירוצים לגמרי. באף מועדון על במצב פיננסי טוב אי אפשר לתת לזה שום שם זולת ״כשלון״, בטח ובטח בהשוואה למאזן של בארסה.

ההצלחה הפנומנלית של הצ׳מפיונס היא כמובן לא זניחה בכלל. אני לא מנסה לצייר את הקדנציה של פלורנטינו בתור כשלון מתמשך. הוא כמובן הנשיא הגדול בתולדות ריאל בכל זאת, על כל מגרעותיו. אבל, ופה אני חלוק על @whykds, הזהות של פלורנטינו היא לחלוטין הזהות של ריאל מדריד בשלב זה. הרי לפניו היו כמה עשורים טובים שבהם ריאל היתה ״סתם״ עוד מועדון ענק ולא המקום שבו הכוכבים הגדולים משחקים (עם כל הכבוד להוגו סאנצ׳ס, איבן סמוראנו ודאבור שוקר). הוא הפך לדינוזאור. אמנם אחד שהשאיר תשתית מדהימה למנהל ספורטיבי טוב שיגיע לאחר לכתו יום אחד, אבל כרגע הוא דינוזאור - מה שמחייב שזה יקרה רק אחרי לכתו.

[Oleguer23]

אתה לא חושב שהצלחה ספורטיבית היא מטרה כי היא רווחית, ולא נטו לגרום לאוהדים לשמוח? אולי החשיבה של מועדון כמו ריאל מדריד היא שאפשר להקריב הצלחות ספורטיביות (כלומר, לא להשקיע כספים ישירות בשביל הצלחה ספורטיבית) אם זה יוביל בעתיד להכנסות גדולות יותר.

[Paco-Pavon]

מטרה של מי?

אני חושב שאתה נכנס פה (אם אני מבין נכון) לשאלה רחבה מאד של תמריצים בספורט. ברמה הרחבה ביותר, מעלותיו הבולטות ביותר של הספורט האמריקאי ביחס לאירופאי הן ש:

1. יש רצפה/יציבות מובטחת בביזנס הרבה מעבר לכדורגל האירופאי. במילים אחרות, הסיכון קולוסאלי הרבה פחות. זה פועל יוצא של גודל השוק ואופיו (הכלכלה והתרבות האמריקאית), אבל גם מהמוסדות - כלומר ממבנה הליגות הסגור ונעדר הירידות, ומנגנונים ובראשם הדראפט שנועדו להגביל באופן אגרסיבי את מעבר הכשרונות כדי לנסות ולמקסם תחרותיות.
2. כתולדה ישירה של 1 - הצלחה עסקית והצלחה ספורטיבית הן בהלימה גדולה מאד. כלומר כמעט כולם עושים כסף טוב מאד, ומי שעושה את הכסף הכי טוב זה מי שמצליח על המגרש. זו כמובן הכללה גסה כי יש חשיבות גם לגודל השוק (ניו יורק ניקס למשל).

איך כל זה מתקשר לריאל ופלורנטינו: בטווח הארוך באמת אי אפשר להצליח מקצועית בלי גב כלכלי משמעותי. יעידו מילאן, לידס, דורטמונד ושלל דוגמאות אחרות. פלורנטינו הניח את התשתית הטובה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל כנראה, בטח מחוץ לאנגליה. אבל צריך כישורים אחרים כדי לממש, כפי שיעידו דוגמאות שונות וביניהן מנצ׳סטר יונייטד, ליברפול שלפני קלופ ועוד רבות וטובות.

מבנה התמריצים בכדורגל האירופאי הוא כזה שגם בהינתן הכישורים, קבוצות נאלצות פעמים רבות לבחור. אבל פלורנטינו התאהב ברעיון שהוא כל יכול ומסוגל לשני הדברים ברמה הגבוהה ביותר.

[Oleguer23]

מועדון כדורגל הוא עסק, הוא קודם כל צריך לחשוב על מה רווחי עבורו. פופוליזם זו מילה גדולה, אבל הקהל הוא בהחלט הלקוח, אם בצורה ישירה כמו לקנות כרטיסים, או בצורה ישירה-עקיפה (בינונית) כמו צפייה במשחקים—>מכירת חסויות למשחקים—>רכישת זכויות שידור, או בצורה עקיפה יותר כמו חשיפה ברשתות החברתיות שמובילות לקליקים ומכירת פרסומות על קליקים וחשיפה (טיקטוק, אינטרנט, יוטיוב…).

בסוף, הצלחות שוות כסף, אם באופן ישיר (כספי זכייה) או באופן עקיף (יותר מפרסמים רוצים לשלם כסף למועדון). אצל מועדוני על, כמו מנצ’סטר יונייטד וריאל מדריד, שתמיד יהיו גבוה ברשתות החברתיות, ההכנסות אסטרונומיות בזכות האוהדים ולא בזכות מכירת שחקנים. מועדונים קטנים יותר כמו פורטו, ויאריאל, תלויים במכירת שחקנים גם, כי אין להן הכנסות גבוהות מהקהל.

פלורנטינו יודע שלריאל מדריד תמיד יהיו ההכנסות האלה מהקהל לא משנה מה. אבל התחום הזה של רכישות שחקנים כבר לא רווחי למועדון כמו ריאל מדריד. הסכומים כידוע השתגעו. אז הוא מוכן להקריב הצלחות מקצועיות, כדי לשמור על המספרים הפיננסיים.

זה לא עניין של רווחיות והעיקר לעשות כסף. זה כנראה שורשי יותר, כי זה מסכן את ההתנהלות הכלכלית של המועדון. נראה שבברצלונה של ברתומאו לא ממש חשבו חכם בקטע הזה ופלורנטינו ער לזה מאוד.

דבר נוסף שלא התייחסתי אליו, זה החשיבות הכלכלית להכנסות של הכוכבים הגדולים. זכויות מותג שהמועדון מרוויח מהתדמית של הכוכבים הגדולים שעליהם המועדון שם את הביצים מכל הבחינות.

[imblue]

לדעתי אנחנו הולכים לתקופה של שקיעה איטית, והתנהלות שכונתית סטייל הפעם האחרונה שבה פרז איבד את הנשיאות. רק שהפעם הוא חזק מכדי להיות מודח, ובאמת עשה המון דברים מטורפים עבור המועדון. אז נצטרך לסבול עד שהוא יחליט ללכת.

1. סרטונים נגד שופטים כל שבוע. באמת שאם זה היה קורה בישראל או טורקיה היינו מסתלבטים ואומרים איזה שכונה, מזרח תיכון, אין פה תרבות וכו’
2. לא להביא כלום בינואר כאילו זו אידיאולוגיה אפס התחשבות במצב הסגל.
3. גיבוי לכוכבים על חשבון מאמן מודרני ומוכשר. ומילא לכוכבים שמספקים את הסחורה, אבל לכאלה שמסריחים את הדשא?
4. מלחמות מול כל העולם על הסופר ליג שלא הולכת להתממש. סתם פנטזיה. להשקיע בזה כל כך הרבה אנרגיות, להחזיר את היחסים עם בארסה לימים הרעים של מוריניו. להיכנס לאינסוף דוצים עם אואפ”א. בשביל מה זה טוב? מה הבנפיט מזה?
5. סאגת כדור הזהב. פשוט מביך ומעיד על עומק הריקבון. התנהגות של שחקנית הוליוודית דיבה חסרת מודעות.
6. מתן עדיפות לליגת האלופות על חשבון הליגה. בסוף קבוצת כדורגל זה ההתמדה וההצגות מידי שבוע. וזה התואר שהכי חסר לנו האוהדים.
7. התמכרות להחתמות בחינם. הפכו את זה ממש לאסטרטגיה והמועדון מחפש רק שחקנים כאלה. גם ככה השוק מוגבל. נראה שהתאהבו במשהו שמועיל בעמדות מסויימות ופחות באחרות.
8. אפס היערכות ליום שאחרי מודריץ’ וקרוס. מתקשר לנקודה הקודמת.

אני לא רואה מועדון שממשיך להתנהג כמו הנ”ל מביא הצלחות. באיזשהו מקום בזכיה ב-2024 היא בעוכרינו עכשיו. כי היא שידרה שאפשר לזכות בהכל גם עם ניהול מזעזע.

[SantiagoBernabeu]

דעתי היא שלא הרבה השתנה באסטרטגיה של ריאל מדריד. היום כמו אז, אנחנו לא קופצים לשוק בכל פעם שצריכים שחקן, אלא מסתדרים עם מה שיש עד שייפול בשוק בדיוק מה שאנחנו רוצים ואז עטים עליו, אם זה בכסף ואם זה בחינם.

מה שהשתנה זו הגישה. אנחנו הפכנו למועדון מבוסם מהצלחות וכוח, וזה התפרץ בכל דרך, והגיע לשיא אחרי הצ’מפיונס ב24 והחתמת אמבפה, אבל התחיל עוד לפני. זה נכון לנשיא, זה נכון לעובדי המועדון (כפי שראינו לאחרונה), זה נכון לשחקנים וזה נכון לאוהדים. במועדון נלחמו בכל גורם אפשרי, פתחו חזיתות בכל מקום, אמצו תדמית מתקרבנת שהפוכה ממה שהמועדון הזה מייצג, הכל בשם היוהרה, הרי בגלל שאנחנו כאלה מוצלחים ומושלמים אז אתם נגדנו ומנסים לעשוק אותנו. לא פלא שהדברים לקחו תפנית חדה ברגע שויני איבד את כדור הזהב, ופה לא ויני אשם כמו המועדון שאיבד את זה ביחד איתו. מאז ועד היום שרשרת של החלטות ביזיוניות מצד ההנהלה שלנו. אנשים כאן יורדים עליו, ובצדק, אבל מי שנתן לו את הכוח הזה זה המועדון שראה צורך לפמפם את השחקן כל כך וניפח את תדמית הקורבן עד שזה נכנס עמוק עמוק לשחקן לראש.

כל הבעיה היא שבמועדון איבדו את הבלמים. לא יודעים מתי לעצור, להגיד הבעיה בנו ואנחנו לא מספיק טובים, אנחנו טועים. זה מתבטא בהרבה אופנים, אם זה מתי שאנחנו תוקפים שופטים, אם זה מתי שלא מביאים רכש למרות שאנחנו זקוקים לו נואשות והציפיות בשמיים, ואם זה מתי שנותנים קרדיט בלתי נגמר לשחקנים כמו ויני ורודריגו כי אנחנו בעצמנו הכתרנו אותם לשחקן הטוב בעולם ולכן מגיע להם יחס שכזה.

אני לא חושב שאף אחד פה בפורום לא במקום להעביר ביקורת על פרז, אבל אני ממש מבין את אלה שאומרים שהוא מקור הבעיה. אני עדיין לא מעז להגיד את זה בקול, מרגיש לי מגוחך שאני בכלל יכול לדבר עליו, אבל דברים לא עובדים, וכמו שהגיע לו הקרדיט על ההצלחות מגיעות לו הביקורות הפעם.

בכללי מרגיש לי שהמועדונים בספרד, כמו באיטליה, רחוקים ברמה הארגונית שנות אור מהמועדונים בגרמניה ואנגליה, שם הם כבר הפכו לחברות הייטק לכל דבר. המועדונים בספרד נראים לי כמו המאפיות של שנות ה50 עם הסיגר והקומבינות. אני לא רואה את זה משתנה בקרוב.