התמונה האהובה ביותר על דון פלורנטינו פרס שבהתאם לגיל לא מתחזק איזה חשבון אינסטגרם או משהו: התמונה ‘העדכנית’ עם כל גביעי אירופה לאלופות של ריאל מדריד, כמו הילדים שלו.
ועוד אנקדוטה: דור רומנו בספר המחזור של הגמנסיה הרצליה מחזור צ"ח 2010 - איפה תהיה בעוד 20 שנה? “היורש של פלורנטינו, עובד על הגלאקטיקוס 5.0”.
בדיוק 25 שנה עברו מיום חשוב כזה. להגיד שריאל מדריד עברה שינוי גדול זה אנדרסטייטמנט. לפני 25 שנה השתנה גם הכדורגל העולמי כולו. היום בו פלורנטינו פרס, ב-16 ביולי 2000 - השתלט על כס הנשיאות של ריאל מדריד והצליח “לגבור” על לורנצו סאנס ז"ל דווקא אחרי זכייה בליגת האלופות בפעם השמינית. פלורנטינו, איש בעל חזון - הבטיח להביא את לואיס פיגו אם יבחר, וזה עבד.
מכירת מתחם האימונים הישן הייתה מבריקה, צעד ראשוני יחסית, ופלורנטינו, איש עסקים ממולח עם חברות בשווי מיליארד יורו בספרד - פשוט עשה הכל נכון, וכמובן גם הגשים לנו את כל החלומות. הוא היה הראשון שהחל במסע המשחקים לאסיה כדי להכניס מיליונים - מיותר ומטופש ועל חשבון הפן המקצועי - אולי, ועדיין - פורץ דרך.
מבית היוצר שהביא לכם את לואיס פיגו מברצלונה בשנת 2000, ואחר כך את זינדין זידאן מיובנטוס ב-2001 - זוכרים את המפית האגדית?, רונאלדו-פנומנו מלך המונדיאל בקיץ 2002 ואז קינג דיוויד (בקהאם) שכנראה היה גלאקטיקו אחד יותר מדי| וכאשר ראה את האימפריה קורסת - חזר כדי להציל אותה ולהתמודד מול ברצלונה ‘הגדולה בהיסטוריה’ - כריסטיאנו רונאלדו, קאקה, צ’אבי אלונסו, קארים בנזמה - כל זה בקיץ אחד, קיץ 2009 המיתולוגי של רבע מיליארד היורו ופרויקט הגלאקטיקוס2.
ובהמשך גם המאמן המנצח של העשור החולף ז’וזה מוריניו, ובעיקר עוד גלאקטיקוס - גארת’ בייל (2013) כרכש היקר ביותר, חאמס רודריגס שנה אחר כך, וגם קיץ 2019 עם אדן הזאר הכושל, ויניסיוס ג’וניור והילדודס בין-לבין, ו"התיקון" עם ג’וד בלינגהאם. אם תרצו, המשימות האחרונות של פלורנטינו היו להנחית סוף-סוף את קיליאן אמבפה אחרי מירוץ של שנים, ושיפוץ הסנטיאגו ברנבאו שעוד יכניס למועדון הרבה-הרבה-הרבה כסף.
אין ספק שפלורנטינו לא מושלם אבל מספיק להביט מה קרה לאימפריות אחרות שקרסו. מילאן לדוגמא, או מעבר לכביש - ברצלונה. כמובן שהוא לא ממש אהב לרכוש שחקני הגנה, ויתר בזמנו על קלוד מקאללה, היה קר מדי ולא היסס לזרוק אגדות מהמועדון, אך ניסה ללמוד מטעויות. ריאל השתלטה על הצעירים המבטיחים בכדורגל העולמי בשנים האחרונות. הוא כן מינה מאמנים מובילים, גם קרלו אנצ’לוטי כזה, ורכש בלמים ובהרבה כסף. גם האצבע על ההדק נרגעה. אין כאן עוד כל מיני ואנדריי לושמבורגויים וקרלוס קיירושים.
על אהבתו לריאל מדריד אין עוררין וכן על המשך המורשת של אביו הרוחני סנטיאגו ברנבאו (“ריאל מדריד היא נצחית”, נהג לומר הדון). הרי עם שש זכיות בליגת האלופות ב-11 שנים קשה להתווכח. קצת יותר משלוש שנים היה בחוץ, זז הצידה בפברואר 2006 עד שחזר שוב בקיץ 2009, כך שב-21 וחצי שנה הוא זכה ב-37 תארים בקבוצת הכדורגל (ועוד 29 בכדורסל) בדגש על שבעה גביעי אירופה - אחד יותר מדון ברנבאו. פלורנטינו דחה את הרעיון לקרוא למגרש האימונים על שמו. מבחינתו הוא בסה"כ אוהד ריאל מדריד שמקבל החלטות.
כעת, אחרי שכמו שקורה לא פעם - המגלומניה עולה על השפיות והשחצנות מרקיעה שחקים - פרס הזיז הצידה את קרלו אנצ’לוטי האהוב ובחר בצ’אבי אלונסו, האיש המתאים על פניו להוביל את הפרויקט שלנו - מאמן מודרני - וגם פתח את הכיס. תודה, פלורנטינו.
נושאים לדיון:
-רומנטיקה: שחקן הרכש האהוב עליכם בתקופת פלורנטינו
-אתגר: דירוג עשרת שחקני הרכש הטובים ביותר - הרשימה העדכנית שלי.
-הטעות הגדולה ביותר: בין קלוד מקאללה וקיץ 2003 - לאחרים.
-מה החלק שלו בכישלון בעונה שעברה, לא רק הפן המקצועי אלא הפיאסקו סביב גמר הגביע, ההשתחלות בשופטים, כמובן אירוע כדור הזהב שהוחרם..
-עד כמה תסבול ריאל מדריד מהיום בו פלורנטינו יפנה את כיסאו?
-סכמו את הקדנציות שלו מבחינתכם: ההצלחה המסחררת באירופה וה-DNA של המועדון - מאפיל על מאזן האליפויות הדל? האם זה הגיוני נניח להעביר עליו ביקורת ‘מוגזמת’?
-עד כמה הוא ‘אשם’ בכישלון המתמשך של ריאל מדריד בליגה שהחל למעשה לא רק בתקופתו (ראמון קאלדרון צוחק עם שתי אליפויות רצופות, שנתיים שפויות אבל גם שלוש הדחות בשמינית הגמר), אלא כבר משנות ה-90?