רציתי לפתוח את הת’רד המרגש(?) הזה עם המילים של [מלך המגרש\אייל גולן], אבל עזבו שטויות:
“יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך.” - ביל שאנקלי
“יש כאלה שאומרים לי שאני צריך לשכוח מכדורגל. אולי אני צריך לשכוח לנשום” - ז’ראר הוייה.
“אני לא מאמין. אני לא מאמין. כדורגל. לעזאזל!” - אלכס פרגוסון(אחרי גמר ליגת האלופות ב-99’)
“מי שזה לא יהיה שהמציא את הכדורגל, צריך לסגוד לו כאלוהים” - הוגו סאנצ’ז.
עבורינו, כדורגל הוא דרך חיים. עבורי ברמה האישית הוא ‘מקום מפלט’ כשדברים בחיים עצמם לא הסתדרו. מישהו כתב עליי בפורום הישן שאני חיי את הקבוצה 24-7 וכותב בראבאק את חדשות התקשורת כל בוקר כאילו זכינו בצ’מפיונס, וזה נכון. ‘אחרי שהייתי בדסימה עם ריאל’ - משפט פתיחה אופייני שלי מאז - חשבתי שזהו-זה, החיידק והסם יירגעו. שהייתי שם באוורסט של הכדורגל ואני אקבל פרופורציות בחיים ואפסיק להיות מכור - אבל זה רק הלך והחמיר. חשבתי שבמשחק הליגה המעפן הבא שריאל מדריד תהיה בפיגור עד לרגע האחרון - אני אהיה יותר קול, שליו, ושקט, הרי ראמוס הגיע באמא של המאני-טיים בליסבון. אבל זה לא ככה.
העונה הזו, שנה אחרי שיא השיאים והזכייה המטורפת של ריאל מדריד בדאבל היסטורי: אליפות+צ’מפיונס(הקבוצה הראשונה שזוכה בתואר פעמיים) - אני סובל. הייתי בקלאסיקו השחור של ריאל מדריד בברנבאו ואמנם כתבתי יומן מסע ל-‘וואלה ספורט’ וזה ריכך את התחושה - אבל אני עדיין מתבאס מכל הפסד, גם כשאין על מה לשחק. מעבר לכך, בארץ אני אוהד הפועל ת"א ובשנה שעברה אחרי שהפסדנו 5:0 בדרבי - הייתי בחרם של חודש-חודשיים, אמרתי - כוסאומו, אני וחברים מהשכונה לא היינו מקבלים חמישייה בדרבי, ביזיתם את הסמל. ואז מרגע הפירוק - צו 8 - חוזר למגרשים. במשחק הירידה לא הייתי בגלל - בזכות פאנג’ויה, אבל כאב לי הלב.
בואו נאמר את האמת, העצב בכישלון הוא חזק מהאופוריה בניצחון. ורוב רובם של אוהדי הקבוצות הגדולות - לרוב חווה את תחושת הכישלון. אלא אם כן מדובר במקרים יוצאי דופן - באיירן ויובה בימים אלה, יונייטד של פרגוסון, או ברצלונה של מסי. כשהייתי ילד צעיר - זכייה של ריאל מדריד בגביע אירופה הייתה המובן מאליו מבחינתי, אלו הן הציפיות. התקופה האחרונה הזכירה לי את הטור הישן של פז חסדאי - ‘כדורגל - האם זה שווה את זה’. הוא מדבר שם על קבוצות שהכדורגל רק התאכזר אליהן כמו לברקוזן או בנפיקה, שהמאמן שלה חסוס היה חסר אונים, גמור. “שוב הפסדנו בגלל חוסר מזל”. בנפיקה חלמה על שבוע ענק(נכתב ב-2013) עם זכייה באליפות כשהוליכה כל העונה את הטבלה על פני פורטו, וגם בליגה האירופית. פעמיים היא ספגה בדקה ה-90 ונותרה בלי כלום היה גמור. בכדורגל זוכרים בדרך-כלל את המנצחים. ומה נגיד על התמונה של סמי קופור הבלם של באיירן חובט באדמה ולא יודע מה לעשות עם עצמו אחרי המהפך של יונייטד ב-1999?
‘אין אנשים ששמחים כל הזמן. אולי יש אנשים שעצובים כל הזמן’. ‘השמחה על הולדת בן ראשון לא משתווה לעצב שבאובדן, חס וחלילה’. ‘ההתלהבות מסקס עם הבחורה הכי יפה שראית או מהתחלה של קשר רציני לא משתווה לרגע שהכל נגמר’. אני תמיד מאלה שלוקחים ללב את מסיבות העיתונאים ששחקנים מודיעים על פרישה. ראול מן הסתם, אבל גם רונאלדו-השמן או כשדל-פיירו נפרד מיובה בדמעות.
אני מוכן לסבול", כותבים שם כתגובה למאמר. ולי לא נותר אלא להסכים. ההדחה הקבועה של ריאל מדריד מליגת האלופות היא היום הכי נורא בשנה מבחינתי(כמובן מבחינה ספורטיבית). שיברון הלב מול דורטמונד ב-2013(היה עדיף כבר לסיים בתיקו), הפנדלים והפספוס מול באיירן, ה-6:2 המביש בסנטיאגו ברנבאו; המאניטה בקאמפ-נואו; העזיבה של ראול;
כל הרגעים אלה רגעים שבתור אוהד ריאל מדריד רציתי כל-כך להתנתק מהמשחק הזה, אבל זה חזק ממני, וכמה שהעונה הזו פח ואני כותב ‘הדבר הכי טוב בעונה הזו - היא שהיא מסתיימת’ - זה לא ככה. הרפרוף במארקה כל השבוע, הריגוש לפני המשחק הכי זניח בליגה, אפילו השדר בספרדית ‘לה פלוטה דה-כריסטיאנו’, הטירוף בפאב עם החברים - כל זה חסר לי. גם עם הפועל לא היו חסרים רגעים קשים. ה-0:0 בדרבי וכמובן ירידת הליגה. . אבל אי-אפשר להתנתק, הכדורגל חזק ממני.
כל אחד יכול לקחת את הדיון לאן שהוא ירצה, זה מתבקש אפילו. אני אנסה למקד:
- מה כל-כך מיוחד במשחק הזה? [אני למשל הכרתי דרך הכדורגל שניים מהחברים הכי טובים שלי בחיים וגם טסתי איתם למשחקים].
- לא דיון טרגדיות, אבל תשתפו אולי מתי ‘רציתם להתנתק’.
- האם העצב בכישלון באמת מאפיל על השמחה בהצלחה?
- איך התחלתם לאהוב את המשחק הזה?
- מוזמנים לספר גם על עצמכם בתור ‘אוהדים נייטראלים’ ועל מקרים שנגעו ללבכם, כמו סמי קופור, בנפיקה וכן-הלאה. מקווה שיהיה דיון פורה.