מכיוון שאני סטודנט נצחי אני משתדל לא לייסר את עצמי יותר מדי, זו מלכודת של הלכאה עצמית שלא מקדמת לשום מקום. כשאני אצא לעבודה ואסגל לעצמי אורח חיים סביר אני מאמין ומקווה שאוכל להתמודד עם התופעה בצורה סבירה יותר.
את כל העבודות השנתיות של שנה א’ כתבתי ביום אחד, היום האחרון להגשה. הסמסטר ניסיתי להשתפר, אז התחלתי לכתוב שבוע לפני מועד הסיום (מתוך חודשיים סה"כ), והגשתי יום לפני במקרה אחד, ושעתיים לפני במקרה אחר.
לא משנה מה, כל עוד אני חושב שיש מספיק חול בשעון, פיפא עם מילוול מרגיש לי יותר מושך, למרות רגשות האשמה שמלווים כל משחק.
אממ לא.
מה שכן, ואני מניח שזה כבר יותר אינדיבידואלי ותלוי איפה עובדים ומה המטרות והשאיפות שלך אז כל מה שאני כותב זה לגמרי רק נקודת המבט שלי - באורח חיים של עבודה יומיומית אני מרגיש שיש לי קצת יותר שליטה מאשר בלימודים. כלומר עבורי הדחיינות עדיין שם, אבל (לרוב) אני יכול לבחור את השבועות שאני פשוט נכנע לה וחי בלי רגשות אשם, ושכל המשימות הקטנות של החיים יחכו ושהעבודה תחכה וכו׳. יש מספיק חסרונות להיות בורג קטן במערכת, זה אחד היתרונות.
הייתה תקופה שניסיתי להתמודד בעזרת כל מיני אפליקציות ותזכורות (קצת ילדותי, אבל habitca עזרה לי, וגם Runtastic). לאורך זמן זה די מתיש ונכנעתי, אבל לטווח קצר זה כן עזר לי. זה הופך אותך לעבד לסמארטפון (יותר מהרגיל), אולי יש אמצע מתון איפשהו, אם לא הייתי דחיין סדרתי מניח שהייתי מוצא אותו.
מחלה חשוכת מרפא, אפשר לנסות לשפר איכות חיים אבל לא ניתן לעשות מעבר.
כמובן שהסמארטפונים מאד מחריפים את המצב. אחד הסימפטומים הידועים הוא שהרבה יותר קשה לעשות deep work, ואתה תמיד תבחר את המשימה שתעניק לך תגמול מיידי.
יום טוב הוא יום בו אני מצליח לשים את הסמארטפון (אותו אחד שממנו אני כותב כרגע את ההודעה הזו, כן?) לכמה שעות בצד, ומפעיל את ה- cold turkey שחוסם עבורי הסחות דעת.
פעילות גופנית מועילה מאד לריכוז (בנזמה הפסיק לפני כמה שנים, התוצאות מדברות בעד עצמן)
אויבו הגדול ביותר של הדחיין כמובן צוחק בהנאה מקריאת ההודעות בדיון הזה
המבחן הראשון שלי באקדמיה היה ‘תיאוריות ומודלים’ בשנה א’ בתקשורת. היות והיו שלושה בחנים ולוקחים את השניים הגבוהים, והתחברתי מאוד לקורס ואפילו תיקנתי את הבוחן השני של 80 ל-97, וישבתי ליד בחורה יפה שעשתה את הקורס שוב והתיידדנו - הגעתי למבחן חד כתער, שבוע לפני לא נגעתי בסיכומים בכלל וקיבלתי 92, קל. מהטופ 5 של הכיתה.
לפני כל מבחן הבטחתי לעצמי ‘אני אגיע לתקופת המבחנים ואהיה בים’, כלומר שהכל יהיה מוכן עוד קודם לכן, אבל איפה, יש רצוי ויש מצוי. בביה"ס היסודי נתתי בראש בבגרויות ויכולתי לסגור את הדלת וללמוד שעתיים-שלוש ברצף והייתי לומד שבוע לפני. באקדמיה - איפה.
את הסמינריון הסמסטריאלי בתקשורת, ‘אנחנו במדיה - ייצוג אנשי תקשורת בטלויזיה\בקולנוע’ - כתבתי תוך ארבעה ימים בלחץ מטורף. אני זוכר את הבדיחות עם חבר מהלימודים שמתאמן איתי במכון - ‘עוד לא התחלת, נכון? אמרנו מתחילים ביחד’, וזה נדחה ונדחה ונדחה. לא מוצא פיתרון למחלה חשוכת מרפא הזו כמו גם לבעייתיות לקום ב-8 בבוקר, איפה החיים שלי איפה. אני מאשים בכך את עצמי, וגם את הבחורות והכדורגל.
אם תרשו לי, פרספקטיבה קצת שונה על כל סוגיית ה-‘דחיינות’. אני תורם כאן את חלקי מהמקצוע שלי, המקצוע הטיפולי. אין דחייה שהיא ללא סיבה, ואעשה כאן קיצור דרך מאד גדול (אתם מוזמנים לקרוא להנאתכם את עכבה סימפטום מועקה, של פרויד), אבל יש דבר כזה שנקרא עכבה, והיא גירסה חדה יותר של המונח ‘דחיינות’. אפשר לומר שעכבות הן ההכרחיות ביותר ומאפשרות לאדם למצוא את הנתיב שלו, הזמן שלו, האפשרות שלו להתייצב מאחורי המשימה המוטלת עליו- בדרך כלל משימה שהוא בחר בה אך בדרך שטנית משהו כל מה שנותר מהרצון שלו לעשות את המשימה הוא החובה לעשותה, כאילו זה נתבע מבחוץ. לכן לא נתפלא שקיימת דחיינות, כאילו על מנת לשוב ולמקם את החלק שלי בתוך המשימה, לחלץ רצון, סיבה אישית על מנת להצליח ולעשות.
הרבה מצליחים לעשות את המשימה בדקה התשעים, ואפילו ‘בזמן פציעות’. ייתכן והרודנות של האני העליון מסייעת בכך, האיום מוחשי יותר. אבל קל יותר לצלוח כל משימה, כאשר נזכרים בעניין הפרטי לעשות אותה, למצוא את שביל הזהב. לעכבה תפקיד חשוב מאד במציאת הסיבה…
אני הבנתי לאחרונה שאחד ההבדלים העיקריים בין המינים הוא שנשים פשוט הרבה פחות דחייניות מאיתנו. אותי הזוגיות קצת מאזנת בקטע הזה. בגדול - אין תרופה. ניסיתי הכל. היום אני פשוט משחק בהכנעה בכל הזדמנות.
זו שיחה שהתחלנו ולא לגמרי מיצתה את עצמה, אם אגלמה מדבר על האדם העליון אז האדם העליון האמיתי לעניות דעתי זו בת הזוג ובנקודה כלשהי בעתיד הילד. לא במובן של הקרבה, אלא במובן שיש לך מישהו חיצוני שאתה צריך לדפוק לו חשבון וזה (בעיני לפחות) הגורם המאזן עליו אתה מדבר.
אני נוטה להאמין שהשעון הביולוגי גורם לנשים להתאפס על עצמן הרבה יותר מהר מאיתנו.
גיא אני לא מאמין שאתה דוחה את הדברים החשובים, מקסימום את הדיאטה שאתה מפספס איי-שם מאז ימי החצי מרתון העליזים שלך.
חייב לומר שהדיון הזה אחד המעניינים בפורום, שאפו. מנסה להוסיף עוד נק’ מבט - דיברו כאן על ‘עיכוב’, לדעתי זה פחות לקרוא לבעיה בצורה אחרת. אני חושב על שני דברים נוספים: ראשית, דחייה למטרת פרפקציוניזם. שמתי לב שאני דוחה גם דברים שאני מאוד אוהב, נניח דוגמא הכי שטחית - כתבה באתר לקראת המשחק או טור דיעה. לפעמים, לפני גמר צ’מפיונס וכאלה - חשוב לי שזה יהיה חד, וזה לא קורה בטייק הראשון או אם הכתיבה נעשית בלחץ. אפשר להשליך את זה גם על עבודות בלימודים וכו’ וכו’. מעבר לכך, לפחות אצלי קיים אלמנט החרדה או חוסר סבלנות. אם אני מקבל שיעורי בית והם נראים מאוד קלים - בסטט’ בשנה א’ ברוב הזמן הייתי עושה את השיעורים כבר בערב של התרגול, כשהחומר טרי. אבל אם השיעורים נראים קשים, מסובכים, אין לי נק’ התחלה וזה נראה עבודת נמלים - אני אדחה ואדחה ואדחה.
וגם הפורום אשם, וריאל מדריד אשמה, והבחורות, בקיצור. הדבר היחיד שאני לא דוחה זה האימון בחד"כ. זו השעה
ברור. זה כי הראש שלהן מלא בדאגות והן חייבות לווסת ולהפחית אותן, אחרת הראש יתנפח ויתפוצץ לאלפי רסיסים קטנים. זה לא רק מנגנון הישרדות, אלא גם עניין של חמלה בסיסית, כי מי שיחטוף את הריקושטים אם הראש יתפוצץ זה אתה, והיא תעשה הכל כדי להגן עליך. עבורנו, לעומת זאת, המילה ‘דאגה’ כלשעצמה כבר גורמת לנו להתגרד. כמעט בלתי אפשרי מבחינתנו לתפוס מדוע להקדים ביצוע משימה ולמה בכלל צריך לדאוג כל הזמן בעניינים שוליים, כשממילא הראש מלא בדאגות קיומיות כמו האם שחקן מסוים יהיה כשיר לגומלין והאם נעבור בשלום את פגרת הנבחרות.
אחד הבעיות הכי קשות שרק מנציחות את הבעיה הזו זה הסמארטפונים. באמת, עם כל היתרונות שהם הביאו הם גם סופית גמרו את הדור הנוכחי ואת אורח החיים של האנשים.
אחת הטעויות הכי גדולות שלי היא שקניתי טלפון, עכשיו אני עמוק מדי בתוך זה ולא יכול לצאת.
הלוואי שיום אחד אני יוכל להעיף את הטלפון דרך התריס האמצעי לזה שלפניו מהחלון… בלי לחשוב יותר מדי.
וזה אחד הגורמים העיקריים שגורמים לדחיינות, הפיתויים, המחשבה ש:“משבוע הבא אני אתחיל” “מחר אני טורף את המשימה” “עכשיו כבר לקראת סוף דצמבר… נו, אז הכי סימבולי להתחיל את זה בינואר עם פתיחת השנה החדשה”.
“פעם אחרונה וזהו, לזכר הימים האלה”.
ועוד שלל תירוצים…
מחלה קשה.
אבל בגדול גם מידת הרצינות והדחיפות שלה משפיעים.