אחרי החץ ישר לתוך הלב שאינייסטה שלח לכולנו, יוצאים למשחק חוץ קשה נגד לה-קורוניה במטרה להבטיח את האליפות.
החשבון הוא מאוד פשוט, נקודה ואליפות סגורה.
אין יותר מידי מה על מה לחפור, היריבה שלנו נמצאת במקום השמונה עשרה, מרחק 12 נקודות מלבנטה שניצחה את סביליה אתמול. מה שאומר שכל תוצאה מלבד ניצחון והיא יורדת ליגה. לא מצפה לנו משחק קל.
הסגל:
סרגי רוברטו מורחק. חוץ ממנו, המאמן לוקח את כל הסגל.
די מומלץ לסגור את האליפות מחר ולא לתת ללבנים הזדמנות לקלקל לנו את החגיגה שבוע הבא.
נוסטלגיה:
שנה שעברה, ארבעה ימים אחרי הנס מול פאריז מגיעים לריאזור, ניימאר גיבור המשחק ההוא “מביים” פציעה וטס לחגוג עם האחות יום הולדת. במקום לצבור מומנטום מפסידים 2-1 ובועטים פעם נוספת בדלי.
לידיעת המשתמש ליאור : דפור הודיעה שהיא תעשה לנו פאסיו מתוך נימוס וכבוד על הזכייה בגביע.
מאמין שולדי יעלה עם ההרכב הכי חזק, כי לא נשאר לנו יותר מדי עד סוף העונה.
משחקים מהסוג הזה נוטים להיגמר בתיקו, שמספק את שתי הקבוצות, אבל הייתי רוצה שהקבוצה תעבוד מחר גם בשביל לקדם את מסי וטר שטגן בפרסים האישיים שלהם (נעל הזהב והזאמורה). אם כבר אין על מה לשחק, אז אפשר להשיג כל מיני דברים צדדיים.
יש אחרי זה שבוע מנוחה עד הקלאסיקו, ככה שאין סיבה לא להתחרע על דפור.
תאורטית אכן לא טוב להם תיקו, כי רק ניצחון ישמור על הסיכוי שלהם בליגה.
מעשית, הם צריכים לנצח 4 משחקים (בארסה, סלטה, ויאריאל, ולנסיה) ושבילבאו יפסידו 3 משחקים רצופים עד סוף העונה (אספניול מובילים עליהם במשחקים הישירים, ולגאנס ולבאנטה משחקות אחת מול השנייה).
יש יותר סיכוי שרומא תנצח את באיירן בגמר ליגת האלופות מאשר שדפור תישאר בליגה.
אני בכנות חושב שהם לא ישחקו הרפתקני מדי, כי הם מודעים לזה שזה יכול להיגמר כמו בפעם האחרונה שהודחנו מאירופה והלכנו לשם להבטיח אליפות.
היה מצחיק לראות אתמול איך כל השחקנים מתייחסים אל מסי כאל המנהל הגדול שבא למשרד, מצד אחד באסה, מצד שני- לא צריך לחשוב יותר מדי, יש מי שדואג לעינינים. אבל מסי כמו מסי, מסוג המנהלים שמפשילים שרוולים ועוזרים להוציא את העגלה מהבוץ, לא סתם מחלק פקודות עם האצבע. פועל יוצא מכך? כולם מתאמצים יותר, סוארס במשחק מסירות ברחבה שמראה גאונות בבישולים (כמה יש לו העונה?!), קוטיניו שהולך ומפתח לעצמו נישה של צלף חד חושים (אבל ממש לא תחליף לאיניסטה) והכי מגניב מכולם למרות ששיחק מעט: דניס סוארס- אולי הוא התחליף של אנדרס, יש לו אחלה אוריינטציה למרכז ומהווה מעין גל שני בלתי פוסק משל היינו במימדיון בבריכת גלים.
טוב ויש גם אליפות, הלחם והחמאה של הקבוצה, גם אם חמאה מופחתת כולסטרול. החשש הכי גדול שלי מהעונה הזו, שיש לנו תוצר חדש- כתם שלא יורד בכביסה, קללה, כישוף, או איך שתרצו לקרוא לזה. אני מתכוון לכך שבעונה הבאה נקלע למעין מצב כמו אמש, שלא מפסיקים לאיים על השער ואנחנו בועטים ליציע, ואז נתפוס את הראש ונגיד:
‘רק שלא יעשו לנו רומא’
‘הם עושים לנו רומא’
‘אוף זה רומא all over again’.
כי את הלקח כאמור הפקנו מהעונה הזו:
ברומא תתנהג כברסאי.
לתשומת ליבך מיסטר
אגב
בפוסט פרידה אנסה לפענח את האהבה של תבל אל אינייסטה, שהיא דרכו של עולם לאהוב, ובכן, את בארסה. שהיא (קצת) של כולם.
לא יודע לגבי תבל, אבל אני אוהב את אינייסטה כי הוא אדם ללא מניירות. כשהוא על המגרש אתה יודע שזה הוא, בלי משחקים ובלי שטויות. אם אינייטסה מדבר עם השופט אני יודע שנעשה חוסר צדק, אם אינייסטה תופס את הרגל אני יודע שכואב לו באמת ואם אינייסטה מחייך או מוחא כפיים אני יודע שהיה מהלך כדורגל גדול. הוא עובר שחקנים, לפעמים בצורה משפילה, אבל אין ממנו תחושה של השפלה - אתה אומר לעצמך “טוב נו, זה אינייסטה, מה אפשר לעשות?”
ואם לסכם -
שהיא דרכו של עולם לאהוב, ובכן, את כל מה שהפוך מבארסה.
ובכן, אתה יודע שבתוך הקריצה שלך מגולמת התורה כולה.
שכן אינייסטה הוא התוצר ב-ה’ הידיעה של הלה מאסיה, האגם אליו אנו מקווים שפלג המים הברסאי ינוקז אליו ויישאב ממנו. לא תמיד אנחנו הולכים בכיוון הזה לצערי, אבל הרי לך אינייסטה אחד שנבע משם, והוא (מה לעשות ידידי) שלנו. תמצא לך אחד כזה בשורת הלבנים, אם תחפש ממש טוב, אולי תמצא
אני עוצר רגע מהחגיגות של האליפות על אף שאני בהחלט שמח ולא מוריד מהערך העצום של הדאבל.
שיחקנו נורא אתמול, שכונה ממש. כן, נטף כשרון מההרכב שפתח אבל ראבק, קצת סדר והיררכיה לא יזיק. הבלאגן מקדימה השליך ישירות על הבית זונות שרץ מאחור. סמודו ודמבלה לא יודעים מה לעשות עם הכדור והתחושה שאין מורה דרך שילמד אותם להפיק מקסימום מהכנף הימני, מן הסתם אני תולה את זה כרגע בחלק הכל כך קשה לחלוק אגף עם מסי המפטרל בין הכנף לאמצע כשצריך ללמוד ממש לאיפה לפתוח לו ואיך להפעיל את האגף המת שלנו בעונה החולפת. אהה… אם אפשר גם שסמודו יעשה הגנה לפני ריצות העומק (אמוק?) למעלה.
בעצם זה היה משחק שסיכם טוב את העונה של בארסה,
יכולת רעה, גול מהברקה אישית ומסי אחד שמציל שוב ושוב (ושוב).
אם נסתנוור מהדאבל, נהיה ריאל מדריד 2 שהסתנוורה מהתואר והתעלמה מהיכולת הלא מספיק טובה שלה ומהחולשה של בארסה והעונה חטפה את זה בפרצוף.
האמת שיצאתי בהרגשה מוזרה מהמשחק ועוד יותר מהתגובות. הגנתית היחיד שהיה בפוקוס היה אלבה. פיקה, אומטיטי וסמדו היו שוקיסטים לחלוטין וטר שטגן באקט מאוד לא גרמני (אם נוציא את אוליבר קאן מהמשוואה) חטף סיבוב על הקו האחורי. כבר הרבה זמן לא ראיתי הפקרות כזאת מברצלונה בחלק האחורי בליגה.
ההתקפה היא סיפור אחר, מצד אחד מסי ענק והשערים לזכותו, אבל זה אולי היה השלושער הכי מאולץ של הפרעוש איי פעם. אפשר לרדת על כלל לקיחת ההחלטות בחלק הקדמי ולהאדיר את מסי, אבל נראה שבאופן גורף הטעויות וחוסר הדיוק נבעו מעודף פירגון למסי, שלקראת הסוף הצליח לדייק יותר. ההצלחה שלו מול דפור הרגישה כמו חרב פיפיות, שאיכשהו הצלחנו לחתוך איתה יותר ממה שנחתכנו בעצמנו.
דבר אחד בטוח, השחקנים חייבים מנוחה, לא להאמין שעוד יש להם מונדיאל הקיץ.
מה יש להגיב על המשחק? הרי ברגע שזכינו בדאבל כל הזמן מנסים להשתיק את הביקורת. וכל פעם שמנסים לומר משהו, חוזרים על אותם קלישאות על ואלורדה שבא בקיץ ודמבלה פצוע. ובלה בלה בלה.
ואלורדה וברתומאו הצליחו במטרת העל שלהם. התארים חשובים לנו יותר מהכל, גם לראות את ברצלונה בפאניקה מול אחת הקבוצות החלשות בליגה. הכל בסדר. יש מסי אין דאגות. FCB messi.
שואלורדה מכניס את פאוליניו לפני איניסטה כי הוא בפאניקה. זה הפרצוף של הקבוצה שלנו.
אינייסטה עוזב בדיוק בזמן, נשאלת השאלה מתי האסימון יפול למסי.
