יש דברים שהם אקסיומות בכדורגל. ריאל מדריד תמיד משתתפת בליגת האלופות. טוטנהאם תמיד מפסידה ברגע האמת. יונייטד תמיד עולה עם שחקן בית בסגל. ארסן ונגר תמיד מאמן את ארסנל.
אחרי 22 שנה, האקסיומה האחרונה עומדת להשתנות. ארסן ונגר, האיש שכל כך מזוהה עם ארסנל עד שהשם של השניים כמעט זהה, האדם שהביא את המדע לכדורגל האנגלי רווי האלכוהול ותגרות אלימות, המאמן שהימר תמיד על התקפה גם במחיר תבוסות מחפירות, זה שדאג לקדם שחקנים צעירים עד שברחו לברצלונה אחד אחרי השני, היריב הגדול הראשון של סר אלכס, ואויבו הגדול ביותר של מוריניו (כנראה שבעיקר להפך), מגיע לאולד טראפורד בפעם האחרונה כמאמן התותחנים.
יריבות תחרותית בדרך כלל משפרת את שני הצדדים. ונגר הוא ללא ספק אחד מ-2 היריבים (השני הוא כמובן מוריניו) שסייעו להפוך את מנצ’סטר יונייטד לקבוצה ולמועדון טובים יותר. ארסנל של תחילת שנות ה-2000 הייתה היריבה האמיתית היחידה שלנו בליגה, והקבוצה הבלתי מנוצחת של ונגר הכריחה את סר אלכס למצוא פתרונות חדשים - רוני, רונאלדו, ואן ניסטלרוי - שנהנינו מהם, תוך כדי גרימת סבל הדדי לתותחנים, לאורך שנים.
גם אם מיום הגעתו של מוריניו לאנגליה ארסנל הפכה ללא רלוונטית בעליל במונחי אליפות, לא צריך לגמד את התרומה של ונגר לכדורגל האנגלי בכלל ולארסנל בפרט. באופן אישי תמיד נהנתי מהמשחקים שלנו מול ארסנל, לא משנה באיזו שנה ובאיזו מסגרת.
המשחק האהוב עליי מול ונגר הוא ה-3-2 הביתי בעונת הלואי השנייה. יום ראשון בצהריים, שמש פז במנצ’סטר. מגיעים אחרי 5-1 על מייטלנד בחמישי בלילה, ואחרי צמד של שחקן שאף אחד לא מכיר, ראשפורד משהו. הבחור פותח גם מול התותחנים, בנוסף לילדים אחרים כמו ג’יזרמו וארלה, וכובש צמד בהופעת הבכורה שלו בפרמייר ליג, ועוד מול קבוצה גדולה. ואני צוהל לי ביציע.
משחקים נוספים ראויים לאזכור:
ארסנל - יונייטד, גומלין חצי גמר ליגת האלופות 2008/9, 3-1 יונייטד: המתפרצת המדהימה של כריסטיאנו-פארק-רוני, הבעיטה החופשית האדירה של רונאלדו. משחק מושלם שלנו שרק הרחקתו האכזרית של דארן פלטשר העיבה עליו.
ארסנל - יונייטד, פרמייר ליג 2004/5, 4-2 יונייטד: משחק מטורף בהייבורי מול ארסנל הטובה באמת. ויירה העלה ל-1-0, גיגס השווה, ברגקאמפ החזיר, כריסטיאנו עם צמד העלה ל-3-2. סילבסטרה קיבל אדום ויונייטד בעשרה שחקנים, אבל פאקינג ג’ון אושה עם צ’יפ מדהים וחסר תקדים מסיים את המשחק עם 4-2 עצום.
יונייטד - ארסנל, פרמייר ליג 2004/5, 2-0 יונייטד: ה Invincibles הידועים מגיעים לאולד טראפורד אחרי 49 משחקי ליגה ללא הפסד. קצת שערוריות שיפוט, פנדל של RVN ושער של רוני שמים קץ לרצף המדהים של ונגר.
יונייטד - ארסנל, פרמייר ליג 2011/12, 8-2 יונייטד: יש ימים שהכל הולך בהם. וולבק העלה ל1-0, ואן פרסי (עוד לא אצלנו) החמיץ פנדל ומשם הסיפור של ארסנל נגמר. אשלי יאנג התחפש ל-B52 והפציץ צמד, אנדרסון עמד בחומה ועשה פרצופים לשצ’זני (זה באמת עבד, ועוד פעמיים. לא ייאמן), רוני סיים עם שלושער, פארק ונאני הצטרפו לחגיגה. קונצרט באולד טראפורד.
מן הראוי לאור סמליותו של המשחק לשחזר משחק סמלי אחר של ונגר נגד מוריניו, ואני מדבר כמובן על המשחק ה1000 של ונגר שבו הוא קיבל בסטמפורד ברידג’ שישייה מהפורטוגלי.
אסתפק גם בחמישייה.
ארסנל בהרכב משני ביותר עם צ’יימברס ומאברופאנוס (??) במרכז ההגנה, ומייטלנד-ניילס נלסון בקישור. ונגר הולך בכל הכח על הליגה האירופית ואני מקווה שננקום בו על ה2-0 מהעונה שעברה שהיינו במצב דומה.
כמובן בסוף מדובר בונגר אז הוא כנראה יחטוף גם היום וגם מאתלטיקו בחמישי.
בסוף ונגר יצא ונגר ומוריניו יצא מוריניו עם גול מוריניואי קלאסי כששיטת פלאיני לשם שינוי הצליחה לו הפעם, אבל הניצחון הזה מזכיר את הבדיחה על המתמטיקאי שביקשו ממנו להרתיח קומקום, שהקומקום היה בסלון הוא הביא אותו למטבח, חיבר לחשמל והרתיח מים, שהקומקום היה במטבח הוא הוציא אותו לסלון ואמר “טוב מפה אנחנו כבר יודעים איך לפתור”. נכון, אפשר לנצח את ארסנל עם פלאיני, אבל אפשר גם לעשות את זה עם טיפה תעוזה בהתקפה וקצת יותר נכונות לנצל את האיבודי כדור הבלתי נגמרים שלהם בקישור ובהגנה. ואז זה יהיה 5-1 ולא 2-1 ניסי. מאמצע המחצית השניה ועד החילוף הכפול היינו קבוצה אנמית שרק מבזבזת זמן עד שתגרד את ה1-0 הקטן שלה.
אקורד סיום נאה ואופייני לקריירה של פלאיני ביונייטד לאור זאת שהוא מסרב לחדש חוזה ומסתמן שיעזוב בקיץ. אשתדל לזכור ממנו יותר גולים כאלה ופחות פאולים מטופשים ברחבה.
מרסיאל מצד אחד נראה די מבואס, מצד שני היה השחקן היצירתי היחיד שהיה על המגרש והזכיר לי כמה שיכולות הדריבל שלו יכולות לעזור לנו שההתקפה תקועה. מאוד מאוד מקווה שיישאר פה.
הטופ 4 הובטח סופית, ועוד 4 נקודות גם יבטיחו את המקום השני. זה כנראה יקרה, אם אפשר רק בתצוגות קצת יותר משכנעות.
התחלה טובה למשחק, אך שוב לא הרגנו אותו. ארסנל חזרה אחרי טעות של מאטיץ’ והררה. ב-20 הדקות האחרונות ראינו את יונייטד כמו קבוצה שרוצה באמת לנצח את המשחק. במחצית השנייה של העונה ניצחנו 4 מ-5 הקבוצות הטובות האחרות בליגה: ליברפול, צ’לסי, סיטי וארסנל. בשבוע שעבר ניצחנו גם את טוטנהאם בגביע. אני מקווה שנוכל לבנות על זה לקראת העונה הבאה.
אישית, אני מקווה שישאר. פלאייני לא משחק כדורגל יפה לעין, אך הוא יעיל ויחודי בסגנונו. הוא מסוגל תמיד לכבוש שער חשוב כאשר המשחק הרגיל שלנו לא עובד, בדיוק כמו אתמול. בקיץ, מוריניו עשוי להחתים קשר אחד נוסף לפחות, ובכך נהיה עם פוגבה (אם ישאר), מאטיץ’, פלאיני, הררה, מקטומני ועוד קשר או שניים נוספים. פלאיני עשוי להיות במקום השלישי-רביעי במקרה הטוב. אם לא נצליח לזכות בליגה בעונה הבאה, אזי זה לא יהיה בגללו.
אין לי בעיה עם הישארות של פלאייני העיקר ואני מדגיש שזה לא יבוא על חשבונם של 2 קשרים שיחזקו את הקישור שלנו, הררה הוא ממש לא ה-50 50 האידיאלי לקישור של שלושה עם פוגבה כשיש משחקים בהם הוא מתעלה וכאלה כמו אתמול שהוא אנמי התקפית. מקטומיניי מראה פוטנציאל אבל לא מאמין שמוריניו בונה עליו להרכב ראשון בעונה הבאה ופלאייני טוב למשחקים ספציפיים ובטח שלא למשחקים מכריעים בליגת האלופות.
לגבי אתמול, מחצית ראשונה עם מעט הזדמנויות אבל ההגנה של ארסנל נוראית ואפשרה לנו שער קל, משם לא הפכנו דומיננטים יותר ואפשרנו מצבים נוחים לארסנל בצד השני. נקודה שמפריעה מאוד במשחק שלנו היא אגף ימין הגוסס - במשחקים האחרונים לינגארד מוצב שם ובורח לאמצע כל המשחק בעוד שולנסיה נשאר לבדו באגף ומגביע כדורים חסרי כתובת , לא ברור לי מה מוריניו עושה בנוגע לזה או שהוא מרוצה מכל בזבוזי ההתקפות שלנו.
המחצית השנייה המשיכה עם אימפוטנציה התקפית עד השוויון, אם ככה נראית ההתקפה שלנו מרסיאל חייב לפתוח בהרכב - היחידי שמראה רצון לעבור שחקן ולהביא משהו יצירתי למשחק.
