מה גורם לנו להתאהב בשחקני כדורגל?

קראתי את הפוסט של הופמן על סרטון החימום האגדי של דייגו בחצי גמר גביע אופ"א, ושמחתי שאני לא היחיד שכל פעם שאני רואה אותו הוא מכשף וממגנט אותי למסך בקלות.

ואז קלטתי למה בתודעה העולמית מסי בחיים לא יתקרב למעמד המיתי של דייגו. כי זה פשוט בלתי אפשרי.

אסביר: אנחנו כבני אדם רוצים סיפורים טובים, סיפורים גדולים מהחיים. אנחנו נמשכים לבחורים “רעים” (עם ובלי גרשיים) ולכריזמה אלוהית. זה פשוט בטבע שלנו, רק תחשבו כמה מאיתנו היו מעזים לסרב להצעה לשבת לכוס יין עם הסנדק.

כולכם יודעים כמה זה בעייתי להשוות שחקנים מתקופות שונות ולמרות זאת אפשר לראות שמסי מבחינה טכנית אולי אולי עולה על דייגו, ומקצועית ברור שהוא עולה עליו (בעיקר בגלל המערכת המחבקת וההתרחקות מקוקא).

אבל מה שכן אפשר להשוות, מבחינת כדורגל, זה כמה הם טובים לעומת השחקנים מסביבם, ופה יש לנו שיווין פחות או יותר. דייגו אכן זכה בפחות תארים אבל הוא היה בקבוצה שהיא ברמה של ליברפול או ארסנל והתמודד מול מילאן אדירה, לעומת מסי שהיו לו שחקנים ההיסטוריים מסביבו.

אבל מבחינת כל המסביב דייגו מביס את מסי בכל שאר הקטגוריות בקלות: הוא מנהיג, הוא רע, הוא חצוף, הוא אמיתי.

מסי נראה מהונדס על ידי אנשים שבאו מהעתיד או כמו שחקן שערכו את היכולות שלו בפיפ"א או במנג’ר. הוא פשוט הכי טוב בכל, ואפילו כקשר הוא טוב יותר משני הקשרים ההיסטורים ששיחקו איתו בפפ טים.
זה פשוט לא מעניין מבחינת סיפור כי בכל זאת משהו מרגיש לא אמיתי, הוא מרגיש מהונדס, לא מראה רגש (לפחות בחלקים גדולים מהקריירה שלו), ילד טוב ומושלם כזה שנשאר עם אותה בחורה מאז היה ילד.

מסי בחיים לא ייצר סיפור כמו של דייגו מול אנגליה. הרי דייגו ידע מתי לכבוש עם היד לעומת מסי שגנב ביד שער מול קבוצה שאפילו הוא לא זוכר מי.
להיות רע צריך לדעת גם מתי.

אין שום סיפור פה. ולרובנו זה פשוט לא מספיק. להיות הכי טוב במה שאתה עושה זה לא מרגש מספיק.
זה ידוע שמבחינה פיזיולוגית הדברים נצרבים לנו טוב יותר למוח כשמעורב שמה רגש ודייגו ריגש גם בגלל האישיות הממגנטת שלו.

ראיתי את מסי מתחמם כל כך הרבה פעמים, תמיד הכל נקי, מושלם, מתוקתק, נכון ונראה קל בצורה כמעט מרגיזה.
אבל מה זה לעומת החימום הזה של דייגו? הוא ממגנט אותך למסך כמו שדון קורליואנה היה עושה. פשוט אי אפשר להוריד את העיניים ממנו. הוא נוטף כריזמה ברמה לא חוקית כמעט. אי אפשר להסביר למה.
כל תנועה, כל מבט וכל נגיעה בכדור משדרת דומיננטיות וכוח שהם מעבר למשחק. אתה יודע שאתה רואה סיפור.

זה בדיוק למה הוא הכי גדול אי פעם. כי ליד הכדורגל האגדי שהוא ייצר, היה גם סיפור, היה אייקון והייתה אישיות.

אז לא, זה לא רק המונדיאל, שגם זה בכלל לא רע, ובא בדיוק בגלל האישיות שלו.

9 לייקים

דובר פה על ההפתעה שבכח המשיכה של ראול שמשך אוהדים רבים לריאל מדריד גם בלי כריזמה מיוחדת מחוץ למגרש.

במקרה של מסי, קורה דבר מדהים לא פחות- מעבר להרבה אוהדים שצמחו בתקופתו, שמגדירים את עצמם כאוהדי מסי לא פחות מאוהדי בארסה (כמו אנדר ובני לדוגמא) יש גם המון אוהדי בארסה (כמוני ואני יכול להגיד גם בשם אוריה) שאהדו את בארסה לפני מסי ויאהדו אותה גם אחריו, שעדיין המורשת שלו חשובה להם באופן חריג עד כדי כך שרבים מאיתנו מעדיפים שהוא יזכה במונדיאל השנה מאשר שבארסה תזכה בצמפיונס.

זו בהחלט תופעה מדהימה שאני אישית לא נתקלתי בה כמעט בקרב אף קבוצת אוהדים של קבוצה כזו או אחרת, וזו ההוכחה שמסי אכן מרגש. ולא צריך גם לחפש סיבות למה.

מסי הכי גדול כי הוא פשוט הכי טוב בפער מהבא בתור אחריו וזה ברור לכולם גם בלי להעצים את המיתוס שלו על יד שערוריה, סיפור מרגש או גביע שקרי כזה או אחר. הוא פשוט משחק כדורגל ופה זה נגמר. ובזה אין לו מתחרים.

5 לייקים

רביע, יופי של פוסט.

אני כמובן מסכים עם אסף, אבל חייב לסייג את דעתי משום שלא ראיתי דקה אחת ממראדונה בלייב.
אני מאמין שבסוף זה עניין של טעם, ואוהד אתלטי אמוציונאלי כמוך טבעי שיתחבר לסיפורים המרגשים :slight_smile:

2 לייקים

עכשיו יש את הסרט על מראדונה של קוסטריצה. מסביר הרבה ממה שכתבת.

לא מסכים עם התוכן לחלוטין. אבל יופי של פוסט.

3 לייקים

רביע ( @Aragones) , עד כמה הגיל בזמן החשיפה לדעתך משפיע?

אני חושב לפעמים על התאהבות בכדורגל במונחים של התאהבות במוזיקה: בגיל הטיפשעשרה אתה מתאהב בקלות, הלב שלך נשבר בקלות ואתה מתאהב בשיברון הלב בקלות. מדהים לחשוב איך אנחנו נשבעים אמונים עד סוף ימי חיינו למועדון בגלל משחק מחשב או קטע וידאו אקראי.

אם יש כאן אוהדי מכבי חיפה הם אולי יעידו על כך שאי אפשר לשנוא באמת את ברקוביץ’. אני באמת לא חושב שהאופי שלו הפך אותו לשחקן כדורגל טוב יותר, אבל למרות כל מה שהוא אמר וכל מה שהוא עשה עדיין אוהבים אותו בחיפה. אולי יש איזשהו קסם אופייני לבד-בויז שפשוט מאוד טובים בכדורגל? גם גאסקווין זו דוגמה לא רעה לבד בוי אהוב במיוחד.

תמונה מדהימה אגב של אראגונס, אישיות מרגשת בפני עצמה.

2 לייקים

האופי במנותק מהמשחק לא מעניין בדרך כלל. אבל מראדונה לא היה רק ‘באד בוי’ במשמעות של האופי (וזה כולל את הגול עם היד) היה לו סגנון כזה של משחק. יש הרבה קווי דמיון בינו לבין מסי, אבל הוא הרבה יותר פרוע, יש משהו חייתי מאוד במשחק שלו שהוא לחלוטין אנטי מסי, שהוא בצד ההפוך, מאוד קליני במשחק שלו. אם אני אשווה אותו לשחקן היום, זה יהיה סוארז, שגם אצלו האופי מחוץ למגרש גולש לסגנון המשחק. אני זוכר אחרי גול די מדהים שלו נגד פס"ז בחוץ ב2015 שחשבתי שיש לו את מלוא החן והאלגנטיות של רוצח סדרתי עם גרזן.

אם לענות על שאלת הפוסט. כדורגל תמיד היה ספורט בעייתי מבחינתי. בגלל שאחוז הכשלונות, אפילו בפעולות פשוטות יחסית, הוא מאוד גבוה. יש הרבה ביקורת מצד אוהדי כדורגל על ספורט אמריקני שהוא מלא בהפסקות. זה נכון, אבל כשהוא לא בהפסקה, הוא נמצא בהילוך הגבוה ביותר. כדורגל יכול להיות למשך 20 דקות בהפסקה דה פאקטו. אנשים אפילו לא שמים לב לתסכול כשיש את הTHROW IN השישי ב5 דקות, שזה בכלל לא נדיר. מה שהיה כל כך חוויה בלצפות במסי בפעם הראשונה, זה שהוא היה בעמדה כל כל חסרת תקווה מבחינת שחקן הכדורגל הממוצע והייתי כל כך מוכן לתסכול הקבוע של לראות עוד פעם שחקן נכשל במשימה שהוא שם לעצמו, ולראות אותו שם שרשרת של מהלכי כדורגל חיוביים מעמדה שב999 פעמים מתוך 1000 שחקן היה מאבד כדור. המראה הזה היה לא פחות מקתרזיס, ונתן לי את המוטיבציה לתת לכדורגל צ’אנס. אני מסוגל לצפות כיום בכדורגל הרבה פחות טוב, רק בגלל שאני יודע שקיימת אפשרות במקום אחר לכדורגל אפקטיבי. וזה לא שמסי הצליח במיוחד במשחק ההוא. הוא לא כבש, הוא לא בישל, הגיע למעט מצבים אותם הוא החמיץ. אבל אם ניקח את שרשרת הפעולות שצריך לבצע כדי להבקיע גול (וזה לא היה מעט בהתחשב בהגנה שעמדה מולו ובצורת המשחק שלה) הוא הצליח ב80% מהם. וזה היה מספיק

4 לייקים

אני קולצ’ונרו, אנד ד’אטס וואט ווי דו :slight_smile:

כמו כל דבר בחיים אוריה: המון.
אני זוכר את עצמי צופה בדייגו בנאפולי כשהייתי ממש ילדון בן 7, אחד הזיכרונות הראשונים שלי בכלל. זה צרוב אצלי בכל תא במוח ובלב.
דייגו היה מרגש בצורה בלתי ניתנת לתיאור והיה יותר טוב מכולם ובפער.
אני זוכר ארחנטינה רעה במיוחד באיטליה 90, אבל זוכר גם דבר אחר: למרות ההלם שהייתי בו כשהפסדנו לקמרון פשוט ידעתי שיהיה בסדר, או אולי עדיף להגיד שהרגשתי שיהחה בסדר, כי דייגו עשה קסמים.
הכרזמיה והמנהיגות שלו הגיעה אלי הביתה דרך המסך הקטן.

אני זוכר את ברזיל יושבת על השער שלנו אבל ידעתי שדייגו אוטוטו יפתור את זה. זה זיכרון כל כל חזק מהילדות שלי.
אני זוכר את איך בגמר לא דאגתי, הרי דייגו היה שמה, אבל אפילו הוא לא יכל לשופט המנוול ההוא. הדמעות שלו בגמר גרמו לי לבכות כל אותה לילה באחד מזיכרונות העצב הראשונים שלי בכלל והחזקים ביותר בחיים שלי, אבל יותר מהדמעות על ההפסד, בכיתי בגלל שדייגו failed me.

אז זו כנראה הנקודה: דייגו פשוט גדול מהמשחק, הוא סיפור הרבה יותר גדול מעבר לכדורגל.

הייתי מצפה ממישהו כמוך לשים לב לזה :wink: לא בחרתי את התמונה הזו סתם.
אחד האנשים העוצמתיים והחזקים בהיסטוריה של המועדון שלנו ובכדורגל בכלל, והתמונה הזו מעבירה בדיוק את זה.

3 לייקים

אתה בכית מעושר אני בכיתי מעצב. :cry: (טרום עידן מסי…)
וכולם יודעים שזה בגלל הסמים שדפקו לברנקו בתוך הבקבוק של השתיה.:joy::joy::joy:

לייק 1

שניכם לוזרים. אני ב-90 הלכתי על גרמניה של לותר מתיאוס.

אני לא יודע איך פספסתי את הדיון הזה ועברה שנה, אבל ננסה להחיות אותו מחדש. הסיפור שלי ריאל מדריד, ראול ועל האהבה לכדורגל סופר כאן לא פעם - בכיתה ב’ היה ילד שהגיע עם חולצה אדומה-צהובה והכיתוב Raul 10 - חולצה ישנה של נבחרת ספרד. משום מה זה תפס את עיניי, אולי כי הבנתי שאדום וצהוב לא הולך ביחד, ושאלתי אותו. השם ראול היה הראשון ששמעתי למרות שבאותם הימים רונאלדו הברזילאי היה השחקן הגדול ביותר בעולם. אז יש כאן את אפקט הראשוניות. משהו בצליל גם עשה לי את זה, אולי ה-R, הרי יש את האות הזו בשם המשפחה שלי(Romano - כמו שחקן כדורגל), ואחרי ששואלים ‘מי זה’, השאלה הבאה היא באיזו קבוצה הוא משחק, וגם השם הזה ‘ריאל מדריד’ קנה אותי, זה היה נשמע מאוד רם מהעם, אצילי, חזק. לא היה אז אינטרנט חזק כמו היום אבל אני מניח שאם הייתי שומע אז את המשפט ‘ראול הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול’ אז בטח שזה משמעותי.

כילד אני זוכר שבעידן לפני האינטרנט הייתי כותב הרבה מצגות ב-Power-Point וכשריאל מדריד הייתה מפסידה היה לי פחות חשק לכך. הייתי מדרג את עשרת השחקנים שאני הכי אוהב. למה נדבקתי לאחרים? לואיס פיגו - דווקא כי עבר מברצלונה, ובגלל סגנון המשחק והפדאלדות(בתור שחקן הגנה אפור, אני); רוברטו קרלוס? כי אתה מוריד מהתוכנה הישנה ‘קאזה’ את הגול נגד צרפת בכדור חופשי, מגן שמאלי שאתה לא תמצא שום פעולת הגנה שלו; פרננדו היירו? כי הוא היה הקפטן, והסיפורים על השופטים; את איקר אהבתי בגלל הדמעות בגמר וסיפור הסינדרלה; וגוטי? השניים וחצי בישולים נגד סביליה כמחליף ושבוע אחר-כך פותח בהרכב נגד אספניול, מאבד כדור ועף לספסל - סיפור חייו.

הכל עניין של זווית הסתכלות, אהבתי את בארסה הרבה לפני שמסי נולד, אז אני יכול להעיד שדווקא הסיפור שלו (לא הסטטיסטיקה) זה מה שכבש את ליבי. איזה סיפור? תשאל את הבן שלי בן ה-9 שקרא את הסיפור כבר בעצמו (לא לפני שאני הקראתי לו בעצמי). היו כלכך הרבה צירופי מקרים שהובילו להגעתו והחתמתו והעפלתו למרכז היקום הברסאי, שרק מספר כל יודע איכותי יוכל לכתוב זאת. או הגורל. כמו שכבר כתבתי פעם בפורום אחר, בשנים אחרות, האמביציה שיש לילד רך בשנים להזריק לעצמו (בעצמו!) מדי ערב זריקה שתעזור לו לגדול (רק לדמיין את הפנטזיה הזו כלשעצמה), נחישות שכזו, אין להרבה בני אדם, כולל דייגו שמה ששלו, שלו אבל בסגנון שאני פחות מתחבר אליו. אבל אני יודע, זה עניין סובייקטיבי ביותר וכמוס. לכן לא אעז לשכנע אותך.

אגב
ניסית פעם לקרוע מפית?

לייק 1

מסקרן, למה

איזכור לסיפור המפורסם אני מניח, את מסי החתימו לראשונה בברצלונה בגיל 13 על מפית, עם התחייבות להורים שיממנו את כל הטיפולים שלו.