ליאו מסי :: אלוף עולם

מרוב שמתעסקים בלי סוף באיכות ובגדולה ההיסטורית של ליאו מסי, לא מתעסקים מספיק בהיותו סמל ענק

לוינטל מלא רגש בעקבות הארכת החוזה של אלוהים, קריאה מומלצת:

איך אנשים העבירו הילוך… סמלים כמו צ’אבי, אינייסטה, פויול… הלו, פאקינג רונאלדיניו ששם אותנו על המפה אחרי שנים של שממה!! החלק של פויול עם הנשמה הענקית, והצמד צ’אבינייסטה שהמשיכו לאורך זמן ארוך ויציב את הפרויקט שהמציא רונאלדיניו.

הגדול מכולם.

במונדיאל האחרון כשהפסדנו בגמר הייתי בדיכאון כי הבנתי שזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלנו לנצל את נוכחותו של מסי בשיאו. העובדה שמסי כבר למעלה מעשור הוא השחקן הטוב ביותר אבר בעולם היא לא פחות ממדהימה וחסרת תקדים. מי היה מאמין לפני 4 שנים שגם עכשיו מסי עדיין יהיה הגדול מכולם? לא מכיר שחקנים שהיו בשיאם לאורך כל כך הרבה שנים. אמנם אפשר לטעון שביחס לעצמו מסי נחלש אבל ביחס לעולם בני האנוש הוא עדיין מספר אחד בהווה.

מסכים עם כל מילה שלך. אבל בבקשה, עם כל הכבוד לרונאלדיניו (ויש המון כבוד) הוא לא סמל.
שחקן רכש שהעלה אותנו בחזרה למפה אבל לא יותר מזה.

בשבילי רונאלדיניו הוא בדיוק סמל. כמו שלוצ’ו סמל בעיניי רבים. לא משנה כמה תארים הוא הביא, או כמה שנים שיחק אצלנו, הנסיבות הם המשנים את הסיטואציה. וכמו שלוצ’ו סמל בגלל המעבר מריאל והיריקה למועשון הלבן, כך גם רונאלדיניו שהחזיר את הרלוונטיות של בארסה עם קסם וחן. לא היה כמוהו, ולצערי, כנראה גם לא יהיה.

סמל לא חייב להגיע בצורה או תבנית אחת. רונלדיניו הוא הסמל של ברסה השמחה, המלהיבה, ברסה שאהבו לאהוב ובלתי אפשרי לשנוא. רונלדיניו הוא סמל שהעביר אותנו מחושך לאור, מלוזריות לווינריות, והוא גם השאיר חתיכת מורשת וממשיך דרך אחריו.

אם זה היה מלווה בקצת לבן על האף זה בסדר מבחינתי כיום, כי זה היה ללא ספק שווה את זה, הייתי ממשיך לבחור בו כל הזמן. הוא לא רק קוסם על המגרש, הוא היה קוסם בכל מה שקשור לרגשות ודעות.

ובהמשך למילותיו של המנדייטה, הגאושו היה מקבל שדרה של פסלי ברונזה בחזית האיצטדיון אילולא מסי היה נוטל ממנו את השרביט והופך לפרעוש הטוב בהיסטוריה.

וגם על שרביט צריך לדעת לוותר, להעביר באופן מושלם ושלם. לפנות את הבמה למסי, היה חלק מהמורשת של רונלדיניו. תשאלו את הפרעוש.

רונאלדינו עזב בנדמה לי בגיל 28, בשיא הקריירה לכאורה, כך שהוא פחות היה במעמד להעביר את השרביט כי הגוף כבר לא יכול, ויותר כי רצה להשתעשע קצת ונמאס לו מהרצינות ומהמחויבות לזכיה בתארים.

שלא תבין לא נכון, אני כן חושב שהוא סמל כי הוא מסמל את העידן החדש, את תחיית המתים שעשה למועדון והשמחה שגרם לכל בנאדם בגלובוס.

אבל שוב, זה לא שהעביר את השרביט כי “הגיע הזמן”, אלא יותר כי “אין לי זמן לתארים ושטויות כאלה”…

נותר רק לפנטז אם פפ היה מאמין בו ורוני היה מקבל עליו את המחויבות ומתברג יחד עם מסי ואטו וממצים את הפוטנציאל העצום בדבר…

אתה כותב את זה

אבל מצד שני אתה כותב את זה:

הסיבה שפפ או לאפורטה (ראיתי סרט על ברצלונה של עידן לאפורטה, ששם לאפורטה לוקח את ה"קרדיט" על הפרידה מדיניו) הראו לדיניו את הדלת החוצה, זה לא היה בגלל חוסר האמונה שלהם בו. אלא בגלל שהוא התנהג כמו שחקן שהחליט להפסיק לשחק כדורגל מקצועני.
לאפורטה סיפר באותו סרט, שהוא ביקר את השחקנים בחדר כושר במתקן האימונים והוא תפס את רונאלדיניו יושן וחורפ על מכשיר הריצה שם כל הרומנטיקה הזו, לא מתחברת למציאות של מה שרונאלדיניו היה באמת בסוף הקרירה שלו.

כבודו של רונאלדיניו במקומו מונח. היה שחקן כדורגל גדול ואישיות מקסימה. כל אוהד ברצלונה ובכלל כדורגל צריך להרגיש בר מזל שהוא זכה לראות את הקסמים שלו. אבל בעיני הוא לא סמל.

אני מניח שזה ראיה סובקיטיבית לחלוטין וזכותכם לחלוק עליי , אבל סמל בעיני צריך לענות על חוקים מסוימים:

א. שחקן בית. או שחקן שהיה בקבוצה שנים רבות.
ב. נאמן (דחה הצעות בשיא מקבוצות שונות)
ג. מקצוען ובעל ערכים שתואמים את התדמית של המועדון.
ד. שם את טובת הקבוצה תמיד בראש.

אני מסכים עם Cockroach_Crazy במטרת התגובה המקורית שלו, מסי בעיני עם כל הכבוד העצום והאהבה שלי עליו הוא לא הסמל הכי גדול של ברצלונה, אני מצטער, מסי הוא סמל גדול אבל היו גדולים ממנו בתחום הזה:

פויול צאבי והסמל שלדעתי הוא הגדול מכולם אינייסטה. הם מעליו בשרשרת הסמלים בברצלונה.

אבל זו ראיה סוביקטיבית שלי.

לא הבנתי איפה קיימת סתירה בין שתי הפסקאות שלי שציטטת…

בקשר לקרטריונים שכתבת על להיות סמל, אני חושב שישנו קרטריון נוסף שאתה צריך לקחת בחשבון, וזה התרומה של שחקן מסויים למועדון.
הרי תסכים אתי שצ’אבי אינייסטה ופויול היו מקבלים ערך הרבה יותר נמוך אם היינו זוכים נניח באילפות אחת ושני גביעי השוקו בעשור וחצי האחרונים.

מכאן, מסי מקבל משקל עצום במשוואה הנ"ל ובעיניי כשהכל יהיה כבר במבט הסטורי, התקופה הזו תיזכר כתקופת הזהב של אחת הקבוצות הטובות שידעה ההיסטוריה והכל בניצוחו של גמד ארגנטנאי במשך כמעט שני עשורים … אם זה לא סמל אז אני לא יודע מה כן…

מצד אחד כתבת שרונאלדיניו עזב כי ““אין לי זמן לתארים ושטויות כאלה”…” מצד שני אתה מעלה את השאלה אולי אם “פפ היה מאמין בו היה אפשר לשלב אותו יחד עם מסי.”

אין שום סרט שרונאלדיניו היה נשאר בקבוצה ומסי היה מתפתח למה שהוא היום. התרומה הכי גדולה של דיניו לברצלונה לדעתי זה הטיפוח של מסי כשחקן תחתיו. הוא עזר לו המון בהתפתחות שהוא היה שחקן צעיר. מסי בעצמו אומר את זה.
אבל כדי שמסי יתקדם לדבר הבא, רונאלדיניו היה חייב לעזוב. זו דעתי.

אני חושב שצריך להבדיל בין יכולת מקצועית של שחקן ששם מסי הוא מס 1 בכל הזמנים. לבין סמל. זה לא אותו הדבר.
זה שמסי הוא סמל וסמל גדול בברצלונה אין שום צל של ספק בזה, אבל הוא לא הסמל הכי גדול בברצלונה וזה מה נכתב באותו מאמר של לוינטל שהתחיל את כל הדיון הזה.

זה דיון קצת מצחיק כי הוא:

א. 200% סובייקטיבי
ב. מוקדם מדי. כל המתחרים של מסי בקטגוריה של מה שנחשב “סמל” במועדון בדרך כלל כבר פרשו. למסי יש עוד כמה שנים טובות ואם, נניח, יניף עוד שני גביעי אלופות וחופן אליפויות, חלקם או כולם בתור קפטן אחרי לכתו של אנדרס, ויסיים את החלק הרציני של הקריירה שלו (לא כולל הנופש ברוסאריו) בבארסה בלבד, כל הנימוקים נגדו יהיו עניין של סנטימנט חזק יותר לשחקן אחר בלבד.

רוב האוהדים “מודדים” סמל לפי הפרמטר הסופר-סובייקטיבי (וסופר לגיטימי, מן הסתם) הזה. בכל דבר מדיד מסי לא נופל מאף אחד - סטטוס של מלדיני בתוך המועדון, הישגים מקצועיים ויכולת חסרי תקדים וכו’. בכל מה שקשור ל"מנהיגות", זו של מסי משמעותית בעיני לא פחות משל מוטיבטורים מהוללים כי ההשפעה שלו על היכולת של הקבוצה לנצח גדולה יותר משל כל פויול או היירו.

א. מסכים שזה סוביקטיבי לחלוטין.

ב. אני מפריד בין היכולת המקצועית של השחקן לבין היתו סמל. בעיני אלו שתי דברים נפרדים. לכן אם שחקן X יש יותר תארים משחקן Y זה לא הופך אותו בהכרח לסמל יותר גדול.

אני יתן דוגמה, לא פויול ולא אינייסטה היו מושכים את הזמן שלהם עם הארכת החוזה כמו שמסי משך אותנו ודי עינה אותנו אם להיות כנים…
(לא שאני כועס או חולק על הזכות של למסי “לקחת את הזמן” ולחשוב. ולמעשה בזמן אי אמון די נהנתי מזה שהוא גורם לנחש לרעוד מפחד).

אבל הם לא היו עושים את זה . שוב זה סוביקטיבי לחלוטין לכן כל אחד שחושב שונה ממני זה לגיטימי. אין לי בעיה עם זה.

אפילו ג׳רארד הסכים לעבוד לצ׳לסי וטוטי לריאל מדריד. אין סמלים בכדורגל מודרני. או כמו שמישהו חכם אמר לי - חולצה קונים בלי מספר.

לגבי רונאלדיניו - מעבר לעניין שהיותו סמל הוא עניין סובייקטיבי, לטעמי בתור אוהדים ״אדוקים״ אתם לא מייצגים את הכלל. אני חושב שרוב אוהדי הכדורגל בעולם תופסים את רונאלדיוניו כסמל של בארסה (כמו למשל שהם תופסים את זידאן כסמל בריאל מדריד). בדרך כלל סמל של קבוצה הופך לכזה כיוון שישנם רגעים דרמטיים החקוקים בזיכרון הקולקטיבי בהם הוא נכח והיה דומיננטי. רונלדיניו עם אותו משחק בברנבאו או הגול נגד צ׳לסי נחקק בזיכרון של אוהדי הכדורגל ברחבי העולם, לא יעזור. לזידאן יש רגע אחד של קסם בגמר שאותו כל אוהד כדורגל ללא יוצא מן הכלל זוכר.

אני חושב שבין סמל במובן הישן של המילה - כזה שבתור אוהד אתה בא כל שבוע ומת שהוא ישחק/יבקיע/וכו׳, לבין הסמלים מהסוג החדש שיש בכדורגל המודרני - יש מרחק רב מאד. בעידן שלנו סמל של קבוצה נקבע על ידי אוהדים שאפילו לא נוכחים באיצטדיון.

הזיכרון שלך מטעה אותך
אינייסטה דווקא כן משך את החתמת החוזה שלו עד לפני כמה חודשים.

אתה טועה לחלוטין. אייניסיטה לא משך כלום. המועדון לא הציע לו שום חוזה ולמעשה משך אותו באף במשך חודשים.
באופן לא מפתיע, שהאי אמון החל פתאום ברתומאו נבהל ואז הציע לו הארכת חוזה.

אינייסטה בצדק גמור, הבין שברתומאו מנסה להשתמש בו בתור קלף נגד בנדיטו והאי אמון, חיכה כמה שבועות עד שהאי אמון הסתיים ואז חתם.

אתה טועה בוודאות לגבי פויול. פויול בתחילת דרכו דרש העלאה בשכר ואיים בעזיבה.

אם מסי לא סמל אני לא יודע מהו סמל. האיש משחק במועדון מגיל 13, היה איתנו גם בחולי וגם בעוני. זה שהוא לא כריזמטי כמו פויול או פפ לא אומר שהוא לא סמל.

האמת שאני מרחם על מסי. הוא לא מספיק ארגנטינאי בשביל להיות סמל בנבחרת, והוא לא מספיק חלק מהמועדון בשביל להיות סמל בברצלונה (לפי הכרות עם דעות של חלק מהאוהדים עם השנים).

לפעמים אני תוהה מה הסטנדרט ל"להיות סמל" . הוא חייב להיות פוליטיקאי כמו אולגר או פיקה? הוא חייב לשחק בליגה הארגנטינאית כדי להיות סמל עבור הארגנטינאים? אגוורו יותר “סמל”?

אין הגיון בשום טיעון, וכנראה שזה סובייקטיבי, בטח לגביי מסי שלא ברור לי מה עוד אפשר לדרוש ממנו.

אבל התייחסתי לזה. בחרת לבודד רק חלק מהטיעון שלי. בכל קריטריון “מדיד” (נאמנות, השפעה על המועדון, longevity, תארים, תפקוד כקפטן בעתיד כמעט בוודאות) מסי נמצא שם למעלה עם פויול, צ’אבי, אינייסטה, פפ, מאלדיני, ראול, קסיאס, גיגס…

כשמדברים על סמל אז מתייחסים למישהו שמסמל את המועדון. כשחושבים על הכתר ואותיות הזהב אנחנו נזכרים בריאל מדריד, הוא מצביע לנו על המושג המופשט הזה. כשאנחנו חושבים על ראול קורה תהליך כמעט זהה. עבור הקהל הרחב, אין מישהו שעונה להגדרה הזו בהקשר של ברצלונה (ואולי של הכדורגל בכלל) יותר ממסי, ובתווך הארוך אני מאמין שזה יהיה קרוב לקונצנזוס גם בקרב האוהדים ה"הדוקים" יותר. לפעמים בעברית יש יותר משנדמה

בכלל לא מבין על מה הדיון כאן… מסי הוא סמל של בארסה (ושל ארגנטינה). הוא הסמל הכי גדול שהיה אי פעם במועדון. הוא לגמרי נמצא שם עם גוארדיולה וצ’אבי וחברים. הוא פשוט בניגוד אליהם לא סמל של קטלוניה.