מרשה לעצמי לחרוג מהנוהל, מפרסם טור אישי שלי לקראת המשחק. בהמשך הערב\מחר, כרגיל, כל הטקטיקה, ההיסטוריה ועוד ועוד ועוד
הקלאסיקו של אירופה
הטור האישי שמור בדרך-כלל לאירועים מיוחדים כמו גמר הצ’מפיונס, אבל לפני שעוד פרק ביריבות הגדולה בין ריאל מדריד ובאיירן, הקלאסיקו של אירופה, ייכתב בשבוע הקרוב - דור רומנו השתלט על הידיים הרועדות ומתכונן לבאיירן בכל הכוח.
רק תביאו ת’צ’מפיונס(2014)| הגביע החשוב מכל(2016)| האובססיה לצ’מפיונס(2017)
זה לא שמינית הגמר בסה"כ והיריבה היא לא פאריס, גימיק, קבוצה שעשו ממנה יותר ממה שהיא ובאירופה אין לה קבלות| זה לא רבע הגמר שכבר מאחורינו(ואם שם הייתה דרמה - תחשבו מה יהיה הפעם), והיריבה היא שם ‘סקסי’ יותר מיובנטוס, נגדה מעולם לא הרגשתי אף-פעם אנדרדוג או נחות - ואיכשהו בנוק-אאוט תמיד עפנו| זה חצי הגמר, זה משהו אחר.
עיניכם החדות הרואות שמו לב בטח לטורים למעלה - לפני כל גמר של ליגת האלופות, דור רומנו, מדרידיסטה מלידה, עבדכם הנאמן, נכנס לאווירה, לובש את החולצה של ריאל מדריד ובמקום לרדת לדשא - לקבוע הרכב כמו זידאן, לרדת לגליץ’ כמו ראמוס או לבעוט כמו כריסטיאנו - כותב את שעל ליבו, ולא ברור אם לחץ הדם לקראת המשחק עולה או יורד. הפעם נחרוג מהמסורת. לא מדובר בגמר, עדיין לא, אבל ריאל נגד באיירן זה ה-אמא של הגמרים(אם כי בעונה כזו יפה שרומא או ליברפול תגענה לשם), משחק שאיכשהו לא היה מעולם הקרוב האחרון לפני הגביע. ריאל נגד באיירן, והפעם בסדר הפוך - זה הקלאסיקו של אירופה, העימות ששוחק הכי הרבה פעמים. בגלל משחקים כאלה אנחנו אוהבים כדורגל.
כמה קלאסה יש לשני המועדונים האלה, שתי האימפריות, מהקבוצות הגדולות בתבל, לא רק הטובות ביותר בארצן אלא גם אימפריות של ממש באירופה. אנחנו גדלנו על הקרבות האלה בין שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 בהן הצ’מפיונס הייתה כמעט ‘מעגל סגור’ - ריאל מדריד, באיירן מינכן ומנצ’סטר יונייטד, והיתר אורחות לרגע. המצ’אפ בין הקורות בין קסיאס וקאן, זידאן מול אפנברג, הדם הרע(רק נגד באיירן תוכלו למצוא תמונות של ראול אחוז טירוף) - אנחנו לא אוהבים אותם והם לא אוהבים אותנו. אז ריאל ובאיירן שוב כאן אחרי שהתגברו על השנים הקשות, ויונייטד עוד מחפשת את עצמה.
ריאל מדריד רחוקה רק 3 משחקים מורטי עצבים מזכייה שלישית ברציפות(וזו שעומדת מולה היא האחרונה שעשתה זאת, איי-שם באמצע שנות ה-70) ו-13 סה"כ בגביע החשוב מכל. רק לקרוא בכל בוקר את צירופי המילים האלה - ‘זכייה שלישית ברציפות’ או ‘המטרה: הגמר, ה-26 בקייב’ - ויש לי צמרמורת. הגיע השלב הזה בשנה שהכל מתגמד ליד הכדורגל. הבחורות, הלימודים, העבודה. מפציץ את הפיד שלכם בפייסבוק עם פוסטים דרך האתר ובעיקר מדרבן את עצמי, כשכל כתבה במארקה, בין אם של משחקי העבר נגד באיירן ובין אם ההווה - מכניסה אותי לכוננות, לטירוף. א’ הרטבה מה שנקרא, כמו שאומרים בצבא.
באיירן זו הקבוצה היחידה באירופה נגדה הרגשתי אנדרדוג(יחד עם בארסה של פפ), בעיקר בעונת הדסימה. מולה אני אף-פעם לא שקט. כנראה שאריאן רובן ילחיץ גם בגיל מאה, עם החיתוך המפורסם לאמצע והפצצה ברגל שמאל, כשהכל העולם יודע מה הוא עומד לעשות ועדיין אף-אחד לא מצליח להתנגד לו. מולר שחזר לכושר בדיוק בזמן. אמנם וידאל פתח את הפה ודיבר על ריאל מדריד יותר מדי והוא גמר את העונה, אבל לבאנדובסקי תמיד שם, רעב לטרף. בתקשורת עוד ימשיכו להשוות בינו לבין בנזמה - 70 הפרש בגולים לטובת הפולני - כאילו ישנה תחרות. אבל תשוו אותו לכריסטיאנו, זה הדיבור.
עם באיירן יש לי דיסוננס לא פתור, במשחקים מולה הרגשתי על שני קצוות הקיצון של הכדורגל בצורה הדרסטית ביותר. עצב שלא נגמר מול שמחה עילאית והרגשה שאני מרחף. אני לא אשכח את חצי הגמר מעונת הדסימה, יתרון שברירי של 1:0 מהברנבאו. ראינו את המשחק במקלארנס כמה חבר’ה והיינו בהלם - היינו כחולמים. שתי נגיחות הבזק של ראמוס, עם כל הלב, עם כל הנשימה, בעוצמה של בעיטה, המתפרצת המחשמלת שהובילה ל-3:0 והחגיגה המגוחכת של כריסטיאנו וגם הפיניש. באיירן מינכן - 0, ריאל מדריד - 4. ובאיירן הייתה חתיכת אימפריה, הטרבליסטית הגאה. אבל טקס העברת השרביט החל. עד למשחק נגד יובה אשתקד - זה היה המשחק הכי גדול של ריאל מדריד שראיתי בתור אוהד, זה היה מחשמל, מהפנט, כמה עוצמה, כמה טירוף. מאז לא נרדמתי בלילה. כבר במחצית סגרנו אני וכמה חבר’ה את הדיל לגמר הדסימה בליסבון, מי האמין, WTF?
ולצד זה, שנתיים קודם לכן, ערב יום העצמאות. חבר טוב שהיה במשחק מספר שעדיין הוא מחפש את הכדור שבעט ראמוס. ריאל של מוריניו מודל 2012 נראתה כקבוצה הבשלה לעשות היסטוריה, זו שתביא את הדסימה. אליפות מרשימה לכל הדעות שהובטחה רק לפני כמה ימים עם ניצחון 2:1 בזכות הכריסטיאנו על הפרצוף של מסי בבית של האויב. קבוצה מאוזנת מלאת תשוקה. ריאל נכנעה 2:1 במינכן במשחק הראשון עם גול שלומיאלי בתוספת הזמן. והפתיחה בברנבאו הייתה מחשמלת: פנדל מהיר אחרי נגיעת יד ברחבה ומייד אחר-כך כריסטיאנו הכפיל אחרי בישול של אוזיל. אבל ריאל הלכה אחורה, ספגה, המשחק נקלע להארכה…קסיאס הנפלא הדף פעמיים אבל מוריניו ירד על הבירכיים והיה עצוב, ואני יותר. יום העצמאות שלי נהרס.
התחושה היא שהקארמה לטובת באיירן, כמעט כמו התחושה סביב הגמר אשתקד נגד יובה. שערוריית השיפוט בברנבאו אשתקד(בואו נהיה אובייקטיבים) והרצון שלהם לנקום גם על התבוסה בדסימה, השואו של יופ היינקס שלפני 20 שנה הוציא אותנו מחושך לאור עם הזכייה ב-‘לה-ספטימה’ והוא חולם על הטרבל, התחושה שבאיירן בקבוצה הגדולה הנוכחית שלה - שווה יותר מגביע אחד, ושיש כישוף על ליגת האלופות ובלתי-אפשרי לזכות בפעם השלישית ברציפות, ולא בעונה הזו.
כתבתי ואמרתי הרבה, או שבעצם אמרתי מעט התלבטתי האם להעלות כתבת וידאו למשחק כמו בימים הטובים, הפייסבוק הזכיר לי. על רקע מאבקי העבר הנפלאים וכמה גולים מההווה - בעיקר של כריסטיאנו. הפתיח היה כבר דרמטי - ‘מה יש בה, בליגת האלופות, שמכניס את המדרידיסימו לטירוף כל פעם מחדש…כשרק שלושה משחקים מפרידים בינינו לבין הגביע החשוב מכל - עוד פרק ייכתב ביריבות בין ריאל ובאיירן, הקלאסיקו של אירופה’…אין לי ספק שאלה יהיו שני משחקים עוצרי נשימה, 180 דק’ ואולי אף יותר, ואולי גם פנדלים. כתבת וידאו לא תעלה, אני פשוט לא יודע מאיפה להתחיל, אבל אני כן זוכר את כל המשחקים נגדם, ובעל-פה.
בכל שנה כשעברנו את באיירן, קרה דבר יוצא דופן. בין אם זה ב-1999/00 כשאנלקה כבש פעמיים - הייתם מאמינים?| ב-2002, ג’רמי, אתם זוכרים? כבש בזכות שגיאה של קאן, ובגומלין היה זה איבן הלגרה הגדול שפרץ את הבונקר| ב-2004 קאן ספג שער מרוברטו קרלוס בדרד’לה מקילומטר בערך| בעונת הדסימה, רק לחזור על התוצאה ויש לי צמרמורת, לא ספגנו אף שער וניצחנו את באיירן 5:0| ובעונה שעברה - לא יודע, נו, יום מבורך של כריסטיאנו.
וזה בדיוק אותו הפאטנט. 9 שערים יש לו ב-6 משחקים נגד באיירן. מעולם לא כבש בבודדת. והאריה חזר לשאוג. כבר כתבתי עליו שכריסטיאנו החזיר לי את החשק לראות שוב את ריאל מדריד משחקת ולספור את הגולים שלו. הוא רחוק 3 משחקים מהשיא מעונת הדסימה, אבל עזבו - 3 זכיות רצופות בליגת האלופות זה החלום. ‘ריאל מדריד עושה גול מחצי מצב’, אמר צ’אבי אלונסו, ובאיירן בכוננות כריסטיאנו. אז יש את כריסטיאנו, הווינריות של ראמוס, ההיסטוריה והברנבאו(בגומלין) - וגם את זידאן שלא הפסיד באף מאבק גדול. רק תבחר בהרכב הנכון, בלי בנזמה ובייל, תאמין ‘בילדים’ אסנסיו ולוקאס.
בשנה שעברה חגגתי את יום העצמאות במדריד במשחק נגד אתלטיקו עם השלושער של כריסטיאנו. תהיתי לעצמי השנה, מי יודע מתי בפעם הבאה ריאל מדריד תגיע למעמד הזה שוב. זה ממש לא מובן מאליו. רציתי לטוס, ישבתי לחבר על הוריד והתעצבנתי על ההודעות הסתמיות בוואטספ. הוא שיקר שלא מצא דיל טוב, אז עבדכם הנאמן הזיז את התחת השמן שלו וישב מול המחשב. טיסה זולה, כרטיס זול - יאללה, בואו ניתן בראש! אז כנראה שלא נצליח לשחזר ימי קדם, אבל מבחינתי אני כן במגרש. לא רק בברנבאו בעוד שבוע, אלא כבר במינכן, באליאנץ’ ארנה. הידיים רועדות - באיירן, הרגליים מדשדשות - באיירן, הראש חושב - באיירן, הלב דופק - באיירן. השעון לא זז. אין כמו ליגת האלופות. וריאל מדריד היא האהבה שאף-פעם לא מאכזבת. #APorLa13