האמת אני לא מתחבר למפגן הפסימיות ששורר כאן בחבר’ה. זה קצת תבוסתני בעיניי. עם כל הכבוד לסיטי הבאמת אדירה, אני לא זוכר פעם אחת שסוג של מראש הרמתי ידיים כאוהד - אפילו לא ברצלונה של פפ (שכמו כולם פה רעדו לי הביצים מלפגוש אותה) או באיירן של לפני כמה שנים שפגשנו (לא זוכר בדיוק מתי, אבל עם רובן וריברי).
האם פחדתי מתבוסות? כן. האם מראש אמרתי שאין לנו סיכוי לנצח או לעבור? לא.
בקיצר חברי היקרים, קצת רוח מדרידיסטה. לחשוש מותר, למכור אותנו מההתחלה אסור 
זוכים ב15 וסוף סוף מעבירים הילוך עם הסופר ליג.
מזכיר לי את העונה שבה כולם אמרו שבאריין תאנוס אותנו במפגש הגומלין בגרמניה לאחר שניצחנו 1-0 בברנבאו. כולנו זוכרים היטב את ה 4-0 והחגיגה המוזרה של רונאלדו.
סיטי טובה יותר, מאומנת יותר בעמדת המאמן זה נוק אאוט לעומת הסבאל׳ה הנחמד שיש לנו. מצד שני, אסור לקבור את ריאל בליגת האלופות. בשום שלב, בשום דקה. אף פעם.
אני מסכים איתך ואני חושב שזה המשחק שהכי ‘פחדתי’ ממנו כאוהד ריאל מדריד. אלו היו השנים שחצי הגמר היה נראה כרף בלתי עביר ותמיד הייתה טרגדיה ספורטיבית אחרת, וגם המאזן שלנו נגד באיירן מינכן בחוץ היה תשעה הפסדים ותיקו. אפילו בשנים של שמינית הגמר הייתי בתוך בועה משלי, חשבתי שנוכל לעבור את ליברפול ב-2009 (למה? היגואין, אריאן רובן שבליגה הוואן טריק פוני עבד, גוטי, איקר קסיאס וקו הגנה של ראמוס-פפה-קנבארו-היינצה). מה שכן אי אפשר להיתלות על ‘בשנה שעברה’ גם כן, זה היה ממש חד פעמי ולא יחזור.