אתמול בערך מעשר בלילה אני משותק למיטה עם שלשולים, הקאות, קשיי נשימה - השתלב יופי עם המשחק הנהדר שלנו. אוהדים בפייסבוק כתבו לי שלא צריך לקחת ללב את הקבוצה עד כדי כך - הלוואי.
בגדול משחק של כלום ושום דבר, חשוב שניצחנו, “פגרת הנבחרות” הפעם הייתה שונה כשהרבה שחקנים בכירים נשארו במדריד, הבלאידוס מגרש לא פשוט אבל קשה להיות סלחן כשזו היכולת. הבטיחו לנו כל כך הרבה - קבוצה שבמצב פיזי טוב יותר, מוטיבצייה גבוהה, לא יודע מה. מודה שהיה מצחיק לראות את קרלו אנצ’לוטי מאבד את זה בדקות הראשונות, הקבוצה עלתה כרגיל מבולבלת לכר הדשא. אין קבוצה אבל יש כוכבים. אם זה היה משחק אחד רע אז ניחא, זה פשוט עוד משחק רע, כמעט כולם. גם כשיש שער מהיר פעם באף פעם, גם כשההרכב החזק יחסית משחק, גם כשהיריבה נותנת שטחים. המשחק נגד בורוסיה דורטמונד חשוב מאוד לאחר המשחק העלוב וההפסד בליל והקלאסיקו - כל מילה מיותרת. די השלמתי עם המצב של ריאל מדריד 2024/25. כמו הגלאקטיקוס לפני עשרים שנה.
השער של קיליאן אמבפה היה אחלה וחוץ מזה הוא היה אותו אמבפה - נולד מלחץ של אדוארדו קמאבינגה, אז למה לא להמשיך עם זה? מהי הסיבה? זה הקישור האתלטי והמודרני וסלטה קבוצה נאיבית שלא יודעת להגן.
לא אפיל חלילה על אורליאן טשואמני את הכאוס ההגנתי שלנו. מדהים לראות איך ריאל מדריד עומדת על המגרש כמו כאלה שמשחקים פעם ראשונה. ההצלה של טיבו קורטואה כבר בדקות הראשונות למשל, השער שספגנו (לוקאס ואסקס בדרך כלל שחקן יציב ואתמול נרדם), גם המצב שלהם במחצית השנייה. לא חושב שיש ליצנות כזו במשחקים של קבוצות אחרות, אפילו בינוניות.
האמת שאני לא רואה נקודות אור חוץ מטיבו קורטואה עם הצלה של משחק בכל פעם וכמובן ויניסיוס ג’וניור שנכנס לקצב, מבקיע, מבשל, מסוכן מאוד. מתקרב קצת לשחקן של העונה שעברה. אתמול אפילו פדה ואלוורדה היה חלש. לוקה מודריץ’ עלה מהספסל ועשה בישול של אלוף, תענוג, הציל אותנו, נתן לכמה כותבי טורים או בכלל קצת חומר למחשבה. הוא לא גמור והוא יכול לסייע, הכל במידה.
כשמשחקים עם שני שחקני התקפה אז ג’וד חייב להיות יותר מקדימה ועדיין לא דיברנו - או דיברתי - על זה שנגד סלטה ויגו ללא הכוכב הטוב ביותר שלה ועוד שחקן חשוב מאוד - ריאל משחקת עם ארבעה קשרים מרכזיים והרכב די נגרי (אם כי המגנים היו אמורים לתרום התקפית). עשה מהלך אחד גדול, לחץ כמה פעמים וטוב שהשתולל על ויניסיוס אז, אכפת לו. הגול בדרך, אולי בקלאסיקו. שרדנו עוד יום, האללה מדריד