בכנות אומר שלא תכננתי לפתוח את הדיון, ועל כן אני מגיע לפתיחת הדיון הזה ערום מנתונים וסטטיסטיקות, עם אמוציות בלבד. אפשר להתחיל את פתיחת הדיון עם שאלה כמה שאלות מרכזיות: האם הקלאסיקו הזה בהכרח פחות מרגש? האם הגענו למצב בו רק השחקנים נותנים לקלאסיקו את היוקרה שלו? מבחינתי לא.
שלא תטעו, משהו נסדק העונה בריאל, ומזה כמה עונות בברצלונה. אצל ריאל זו הדומיננטיות המקומית, וברצלונה זו האידיאולוגיה, ובכל זאת, אם תקלפו את כל השמות והחסויות מסביב, הקלאסיקו וההסטוריה של היריבות הזאת מהווים את המהות של השתיים. הקלאסיקו הוא לא רק מסי וכריסטיאנו, או אינייסטה ומודריץ’, המשחק העצום הזה הוא כולו הסטוריה ותרבות הספורט, זו ההגדרה שלנו כאוהדי הקבוצות. כל משחק כמעט משאיר בנו חותם, בין אם הוא אחד אפס קטן או 6-2 עצום. באלופות, בגביע או בליגה. גם אם השתיים יפגשו בליגה השנייה, זה לא מזיז אפילו במיל ממה שהמשחק הזה מסמל עבורנו ( או לפחות בשבילי).
האמת היא שהמשחק הזה מקבל המון משמעויות נלוות. אם העונה כולה היא מרתון, אז הקלאסיקו הוא מין מקטע של 100 מטר בין לבין. ניצחון הקלאסיקו הוא לא שלוש נקודות בלבד, או איבוד נקודות. ניצחון הקלאסיקו זה הזכרון הצורב של האוהדים, זה עשוי לקבוע המשך עבודה או פיטורים, יכול לשנות מומנטום לחלוטין ולייצר עבורנו גיבורים חדשים.
האמת שכאוהד כבר יותר מעשור הכדורגל מתסכל אותי. הרדיפה אחרי כסף, שינויי סמלים, העדפה של החסות על הגישה והאידיאולוגיה, ורק משחקים מהסוג הזה, רק הכאוס הזה שמחכה לשתיים עם העלייה בדשא מוציא את כל הפרימדונות אינסטגרם למיניהם מהבועה ומכריח אותם לתת את המקסימום. הקלאסיקו הוא מהמשחקים הבודדים שנותן לכדורגל הרגשה יותר אותנטית מהשאננות הרגילה בליגה.
אוהדי שתי הקבוצות צריכים להגיד תודה שמגיע הקלאסיקו, אולי ככה נוכל לראות אם יש בשחקנים שלנו יותר ממה שאנו נוטים לראות מידי שבוע.
עם מסי או בלי, עולים להילחם במדריד. בהצלחה בארסה 
