פוטבול :: סיקורי קבוצות - פרויקט לקראת עונת 2018-19

season-18-19
american-football

#21

pic1
קליבלנד בראונס

מיקום: קליבלנד, אוהיו.
אצטדיון: פירסט-אנרג’י סטדיום.
בעלים: ג’ימי ודי האסלם.
מאמן: יו ג’קסון.
דיוויז’ן: AFC North.
מאזן שנה שעברה: 0:16, מקום אחרון בבית.

++

הבראונס -
מאז עונת 2012 ובמשך תקופת הבעלות של ההאסלמים, לקבוצה היו ארבעה מאמנים שונים כשהאחרון מביניהם הוא יו ג’קסון, שממשיך גם לעונה הקרובה. מאזן הקבוצה בתקופה תחת ג’קסון הוא 1:31 ובעונה הקודמת הבראונס זכו להיות הקבוצה השנייה בהיסטוריה שמצליחה להגיע למאזן “מושלם” של 0:16 (הליונס עשו זאת לראשונה ב-2008). מאז חזרת הקבוצה לליגה ב-1999, היא הצליחה לסיים רק שתי עונות במאזן חיובי ומאז עונת 2011 הבראונס ראו את הדיויז’ין אך ורק מהתחתית שלו. אין צורך להוסיף ולהכביר בעוד סטטיסטיקות ונתונים בשביל להבין שהמצב קטסטרופלי ושצריך רענון וחידוש רציני בשביל שמשהו יתחיל לזוז ולעבוד כמו שצריך.

לעמדת הק"ב מגיע טיירד טיילור מבאפלו אחרי עונה ממוצעת בסה"כ, כאשר יש באמתחתו הצלחות כמו עונת 2015 המצוינת שלו שבה גם נבחר כפרובולר. טיילור זרק רק 16 אינטרספשנים בשלושת העונות האחרונות והוא סה"כ מאוד זהיר ולא עושה הרבה טעיות, הוא מצוין בדאון שלישי ויודע להשאיר דרייבים ארוכים בחיים באמצעות זריקות מדויקות או באמצעות הרגליים. הוא מצטיין במיוחד בזמן האחרון בכל מה שנוגע לזריקות לטווח בינוני, מה שידרוש מהבראונס לתת לו רסיברים שיודעים לפתוח מרחב בסלוט, מנגד הוא לא מצטיין ברדזון, נוטה לקבל סאקים גם כשלא צריך ויכולת הזריקה שלו למרחקים ארוכים לא חזרה ליכולת שהציג אי שם ב-2015. אליו מתווסף לחדר הקוורטרבקים בייקר מייפילד מהבחירה הראשונה אובראול בדראפט האחרון. מייפילד הוא בעל אופי קשוח, תחרותי וכריזמתי שיכול לאגד אנשים סביבו על המגרש ומחוצה לו. הילד כישרוני מאוד, יש לו רגליים קלילות, יכולת אלתור מרשימה, תכניות פרי-סנאפ טובות, דיוק בכל המרחקים ומצוין ברד-זון (כל זה בקולג’ כמובן, וגם ראינו כבר קצת בפריסיזן, אז אפשר לפרגן קצת…), אך עם כל זאת יש למייפילד עוד הרבה מה ללמוד ולהתמקצע. כאשר טיילור בעמדת הק"ב הפותח ומייפילד (בינתיים) בבק-אפ, אוהדי הבראונס יכולים קצת להרים את הראש ולקוות לימים יותר טובים בעונה הקרובה.

ג’רביס לנדרי הרסיבר שמצטרף ומגיע מהחום של מיאמי מחזק את יכולת ההתקפה בכלל ואת התקיפה בעומק בפרט, באופן משמעותי. לנדרי מגיע אחרי שלוש עונות פרובול רצופות ואחרי עונה בה הוביל את הליגה במספר התפיסות (112). היכולת שלו לתפוס כדורים בלתי נתפסים היא לא פחות ממדהימה ומרשימה לא פחות מהיכולת שלו לתפוס כדורים ביד אחת, אין ספק שהוא מיתג את עצמו בתור אחד מהסלוט רסיברים היותר טובים בליגה כיום. ג’וש גורדון והמהירות המתפרצת שלו חוזרים סוף סוף עם תקווה לשחק עונה שלמה, מה שלא קרה מאז 2013 בעקבות בעיות סמים והפרת חוקים. בחמשת המשחקים האחרונים בעונה שעברה הוא הגיע ל-335 יארד, מה שמראה שיש למה לצפות ולקוות. אולי הוא אפילו בדרך לשחזר את עונת הפרובול שלו (2013), אם רק יתנהג ע"פ החוקים, בינתיים נראה שהוא מתכונן ברצינות לעונה הקרובה. נדמה שבקליבלנד יש אהבה לבחורים עם בעיות מחוץ למגרש ע"פ הבחירה באנטוניו קאלווי בסיבוב הרביעי בדראפט, קאלווי מביא איתו יכולת של ייצור חלונות מיידים לזריקה ולהגנה קשה מאוד להתמודד איתו בסלאנטים ובקרוסינג ראוטס, מה שמתכתב בצורה מצוינת אם יכולותיו של טיילור. עמדת הטייט-אנד לא נראית כל-כך טוב עם דיויד ניוקו הבינוני, על אף השיפור בחסימות וביכולת הדינמית שלו, אמנם יש שיפור ע"פ משחקי הפריסיזן אבל הדרך עוד ארוכה. לעמדת הראנינג-בק מגיע קארלוס הייד מסן-פרנסיסקו אחרי שתי עונות יחסית טובות, אמנם הוא לא חצה בהם את קו ה-1000 יארד ונכון שיש לו בעיית פציעות, אבל הוא מביא איתו אגרסיביות שמאוד נחוצה לקו ההתקפי של הבראונס וגם יכולת תפיסה טובה, מה שהופך אותו לשחקן וורסטילי. הייד מצטרף לניק צ’אב הרוקי שהוא אולי לא חמקמק בטירוף אבל נראה שהוא עושה עבודה טובה ויודע לרוץ דרך תיקולי ידיים ומגע ראשוני. דיוק ג’ונסון מוסיף גם הוא נפח לאפשרויות בעמדת הראנינג-בק, הוא אולי לא ירוץ הרבה עם הכדור, אבל בהחלט מביא עוד מימד להתקפה עם משחק התפיסה שלו והיכולות שלו בדאון שלישי.

קו ההתקפה שהיווה נקודת אור יחסית בעונה שעברה, איבד את אחד הנכסים הכי גדולים שלו כשג’ו תומס האופנסיב-תאקל שנבחר עשר פעמים ברצף לפרובולר, עוזב את הבליינד-סייד אחרי עשור בעמדה ומשאיר מאחוריו חור ענק. ג’ואל ביטוניו הוא זה שכנראה יצטרך להיכנס לנעלים הגדולות של תומס ועובר מעמדת הגארד השמאלי לעמדת התאקל השמאלי – שינוי שמאוד קשה לעשות. פרט לכך קו ההתקפה עצמו נשאר די דומה לשנה שעבר ואפילו מתחזק עם הגעת הרוקי אוסטין קורבט שמביא איתו יכולת קריאה מהירה של הגנת היריב והתאמה אליו לעמדת הגארד השמאלי. קו ההתקפה עדיף בראן-בלוקינג על פני פאס-פרוטקשן (מקום שמיני בעונה שעברה ביארדים לראנינגבק לפני מגע), ואת זה הם חייבים לשפר לקראת העונה הקרובה מכיוון שיש להם בפוקט ק"ב וותיק שאוהב לקבל סאקים כשלא צריך ובק-אפ ק"ב שייצטרך את הפאס-פרוטקשן בשביל שיוכל להימנע מלעשות טעויות של רוקי.

קו ההגנה הקדמי הוא במקרה הטוב ממוצע, הן בהיבט הפאס-ראש והן בהיבט הראן-דיפנס. נקודת האור נמצאת בקצה הקו אצל מיילס גארט - הבחירה הראשונה אובראול בדראפט הקודם, עם יכולת טובה לסיים מה שהוא מתחיל ויכולת פאס-ראש מצוינת מהאדג’. הוא שיחק רק עשרה משחקים בעונה הקודמת ועדיין הגיע למקום הראשון בקבוצה בכמות הסאקים (מה שאומר הרבה עליו או על הבראונס…). ג’יימי קולינס וג’ו שוברט יובילו את הליינבאקרים יחד עם הרכש החדש מפילדלפיה – מייקל קנדריקס. קנדריקס חיפה בצורה טובה בעונה שעברה על עזיבתו של ג’ורדן היקס את שורות הליינבאקרים באיגלס, ובעיקר נתן תפוקה בפורמציית הניקל. בסקנדרי יש את טי.ג’יי קרי הוותיק שמגיע מאוקלנד לעמדת הקורנרבק עם הרבה נסיון בסלוט ומחוצה לו, עם שם של שחקן שמשקיע מאוד בלימוד, רוצה להשתפר ונותן דוגמא בעניין זה לצעירים. אליו מצטרף הרוקי המצוין דנזל יארד שנבחר רביעי אובראול בדראפט, הוא מבריק באחד על אחד – משחק בתור מראה לרסיבר כשהוא שומר עליו ואז מבצע את ההתאמה הנחוצה (mirror-and-match) וכל זה בלי לפתוח את האגן מוקדם מידי. הוא מצליח לשמור צמוד לאורך זמן ע"י תחושה מקדימה מצוינת לראוטים, זיהוי דפוסי פעולה וקריאה של האופנסיב-ליין שמולו, שאר הסקנדרי מתפקדים באופן סביר. סה"כ ההגנה דורגה בעונה שעברה במקום ה-14, אמנם לא רמה גבוהה, אבל בלי ספק ההגנה היא לא הבעיה המרכזית של החבר’ה מקליבלנד.

בסופו של דבר אין ספק שהקבוצה שיפרה את היכולות וחיזקה את השורות, מכאן יו ג’קסון צריך להוכיח שהוא שווה משהו אחרי 1:31, הוא צריך לחבר בין פיסות הפאזל השונות שהבראונס ליקטו ולהפוך אותם לקבוצה שעובדת יחד. אם הבראונס ינצחו כמה משחקים ספורים בעונה הקרובה האוהדים כבר יהיו מרוצים ומי יודע… אולי גם איכשהו (לפעמים אם משתדלים - קורים ניסים…) הם יגיעו למאזן חיובי – מה שלא כ"כ סביר, אבל ב-NFL כמו ב-NFL תמיד יש תקווה…

הסיקור האחרון לבית ה-AFC North, אז אני ארשה לעצמי להתפייט קצת (וזה גם מתאים לסיטואציה של הבראונס)…
“That’s a team, gentlemen, and either, we heal, now, as a team, or we will die as individuals. That’s football guys, that’s all it is…”
(al pacino, any given sunday)


#22

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(9)

האינדיאנפוליס קולטס

מיקום: אינדיאנפוליס, אינדיאנה.
אצטדיון: “לוקאס אויל” סטאדיום.
בעלים: ג’ים איירסאי.
מאמן: פרנק רייך.
דיוויז’ן: AFC SOUTH.
מאזן שנה שעברה: 4:12, מקום שלישי בבית.

הבולטימור קולטס נוסד בשנת 1953, ולרוב הארגון היה מוצלח במיוחד. ב-16 השנים האחרונות הם סיימו עם מאזן שלילי פעמיים בלבד: ב-2011, העונה בה פייטון מאנינג פספס את כל העונה בשל פציעה בצוואר, והעונה שעברה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, הג’נרל מנג’ר כריס באלארד החליט לאתחל מחדש את המערכת. הפיטורים של צ’אק פגאנו מעמדת המאמן הראשי היו הגיוניים גם לפגאנו עצמו, המינוי של פרנק רייך במקומו הוא מינוי מעולה שאחריב עליו בהמשך. המתאם ההתקפי רוב צ’דנוזקי והמתאם ההגנתי וטד מונאצ’ינו הוחלפו על ידי שתיים ממאמני החוליות החזקים בליגה: ניק סיראני, מאמן הרסיברים של הצ’ארג’רס, ומאט אפרבולוס, מאמן הליינבקרים של הקאובויז.

ההתקפה של הקולטס בעונה שעברה הייתה תקועה, סטטית והכי גרוע: צפויה ביותר. קשה מאוד לשים את האשמה על חלק אחד במערכת שלא עבד: ג’קובי בריסט הוא קוורטרבק סולידי, אבל הוא מאוד מוגבל ולא מנוסה, רוב צ’דנוזקי אף פעם לא היה ידוע כיוצר של ספר מהלכים רחב, קו ההתקפה התקשה בשמירה על הקוורטרבק, הם לא שיחקו כחולייה אחת וזה מקשה מאוד על מי שנמצא מאחוריהם. בארגון מקווים שבעונה הבאה כל הדברים הללו יעברו שיפור משמעותי. אנדרו לאק יחזור לכר הדשא בפעם הראשונה לאחר 18 חודשים שבהם התאושש מפציעתו, כולם יודעים שכאשר הוא בריא, לאק הוא מהקוורטרבקים המובילים ומבעלי הארסנל ההתקפי העמוק בליגה. מי שיעזור ללאק יהיה פרנק רייך, שהגיע מאימון קוורטרבק עם סט יכולות דומה לשל לאק, הלוא הוא קרסון וונץ. היצירתיות שלו מאוד תסייע להתקפה שהייתה במקום השלושים בנקודות למשחק באשתקד עם 16.4 בלבד. אף על פי שרייך לא היה המועמד מספר 1 של הקולטס, הוא יכול להוות התאמה טובה יותר מהמועמד הראשון של הקולטס למשרת המאמן הראשי, ג’וש מקדניאלס. החיבור של רייך עם הקוורטרבק זה מיוחד, משהו שג’וש מקדניאלס לא ניחן בו ברמה גבוהה כזו. הסגל החסר והדליל ביותר של הקולטס יסתמך בעיקר על לאק, רייך מסוגל להוציא מדבר כזה את המיטב.

בנוגע לקו ההתקפה, הקולטס שמו את כל הז’יטונים שלהם על זה בדראפט. הבחירה בקווינטן נלסון הייתה מתבקשת, גם אם לא היו יורדים מהבחירה השלישית לשישית. קבלת הנכסים מהג’טס רק המתיקה את העניין. הגארד מנוטרה דאם הוא בריון, שחקן שדורס כל מי שנקרה בדרכו, הוא גם היה הדבק של כל החולייה הזו בנוטרה דאם, שהייתה טובה מאוד. אל תתפלאו אם כבר העונה נראה את נלסון משחק מחניים בינואר באורלנדו השמשית. הם גם בחרו בגארד/תאקל שכנראה יהפוך לתאקל בלבד, ברנדן סמית’ בסיבוב השני, יחד עם ג’ק מיוהורט ואנת’וני קוסטאנזו שבתקווה יישארו בריאים בניגוד לעונה שעברה, קו ההתקפה הזה יכול לעמוד בפני עצמו. השאלה אם הוא מגוון מספיק בשביל משחק הריצה, כידוע רייך משתמש במלא סכמות שונות במשחק הריצה שמצריכות את שחקני הקו להיות ורסטילים. בפילי היה לו את הכלים הללו, נראה אם השיטה תעבוד גם כאן.

נעבור במעבר חד להגנה, שגם לא הייתה מרשימה בלשון המעטה בעונה שעברה. הלחץ על הקוורטבקים היריבים כמעט לא היה קיים, רק ג’באל שירד הגיע למעל 5 סאקים ואף שחקן אחד לא הגיע למעל 3. הליינבקרים הם כנראה החולייה הגרועה ביותר בפוטבול היום, שחקנים אטיים שלא יכולים לסיים תיקולים כמו שצריך ולרוב לא עומדים בפוזיציה נכונה בשביל להיות אפקטיביים. בחירת הסיבוב הרביעי מ-2016, אנטוניו מוריסון היה המוביל של הקבוצה בתיקולים עם 64. ואם זה לא מספיק, הם לא הצליחו להכריח איבודים, מה שהשאיר אותם על הדשא ליותר מדי זמן בשביל לחשוף עוד ועוד חולשות. חוץ מבארקיוויוס מינגו, אף שחקן לא שיחזר יותר מפאמבל אחד שהכריח, ובגזרת האינטרספשנס המצב לא היה טוב יותר. המוביל שם היה מאליק הוקר עם 3, והוקר שיחק שבעה משחקים בלבד.

תסריט אופטימי:

אנדרו לאק חוזר לעצמו במהירות וסוחב את הקבוצה על הגב, מרלון מאק חווה עונת פריצה מאחורי קו ההתקפה המשופר וסכמות הריצה שרייך מכניס למערכת. מאליק הוקר וקווינסי ווילסון לוקחים פיקוד על הקו האחורי של ההגנה ולוקחים יותר סיכונים במטרה להכריח יותר איבודים, הם מוצאים את המינון הנכון ומורידים את הזמן שההגנה שוהה על כר הדשא. אולם, זוהי עדיין השנה הראושנה של רייך וההגנה עדיין רעה מאוד. מאזן 7:9 ומקום שלישי בבית, אוהדי הקולטס לוטשים עיניהם לעתיד ורוד.

תסריט פסימי:

לאק חורק ביותר בחזרה שלו, רייך מבין שאין לו חצי מהכלים שהיו לו בפילדלפיה ונאלץ לשנות את ספר המהלכים. רוח הפציעות עדיין רודפת את הלוקאס אויל סטאדיום והיא משביתה הרבה שחקני מפתח. 3:13 ומקום אחרון בבית.

תסריט ריאלי:

לאק לא חוזר במלוא הכושר אך עדיין טוב יותר מבריסט, ההגנה מתחילה להתגבש יחד והתוספת של דניקו אוטרי בקו ההגנה מוכיחה את עצמה כמשמעותית יותר משחשבו. רייך נראה טוב בעונת הפתיחה שלו, מאזן של 5:11 ומקום שלישי בבית אבל הקבוצה נלחמת כל משחק ומשחק.


#23

i%20(2)

לוס אנג’לס צ’ארג’רס

מיקום: קרסון, קליפורניה
אצטדיון: סטאב-אהב סנטר
בעלים: אלכס ספנוס
מאמן: אנתוני לין
דיוויז’ן: AFC West
מאזן שנה שעברה: 9:7, מקום שני

הצ’רג’רס מתחילים את עונתם השנייה בלוס אנג’לס אחרי שנים דרומה בסן דייגו, אך בניגוד לקבוצה השנייה שעברה לעיר המלאכים, שינוי המקום לא שינה את המזל. הנטר הנרי, הטייט-אנד המוכשר שביסס את עצמו כפותח בעונה שעברה אחרי עונת רוקי מבטיחה והחליף את הסמל אנטוניו גייטס - שבתורו שוחרר בסוף העונה ופינה את השטח - קרע את הACL הידוע לשמצה כבר במאי וייאלץ לחכות לעונת 2019 בשביל להוכיח שהוא יכול להפוך ליורש של גייטס, שחקן שמחזיק בשלושת שיאי התפיסה (תפיסות, יארדים וטאצ’דאונים) של המועדון והטייט-אנד עם הכי הרבה טאצ’דאונים בהיסטוריה של הליגה.

לא עברו חודשיים וג’ייסון ווארט, מגן הפינה שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט 2014 ומאז היה יותר על השולחן הניתוחים מאשר המגרש, קרע את האכילס ושוב מסיים את העונה שלו לפני שזו התחילה אך הצ’רג’רס כבר רגילים לשחק בלי ווארט שרשם רק 1266 סנאפס (קצת יותר מעונה אחת) ב5 שנים והאובדן שלו בהחלט מבאס אך לשחק בלעדיו כבר הפך להיות דבר שגרתי.

אז הקיץ החל ברגל שמאל, אבל לאוהדי הצ’רג’רס יש הרבה סיבות לאופטימיות - נתחיל עם שחקני הדראפט הקודם, מייק וויליאמס ופורסט לאמפ שנבחרו בסיבוב הראשון והשני בהתאמה, ושיחקו מעט מאוד (פורסט לא שיחק כלל) עקב פציעות והשנה צפויים להיות כשירים לחלוטין לשבוע 1 והציפיות מהם בהתאם למקום הגבוה בו נבחרו, 7 ו 38. מייק פאונסי מגיע ממיאמי ויוסיף אתלטיות ובעיקר יציבות לעמדת הסנטר, אותה אייש עונה שעברה ספנסר פולי, סנטר שלא נבחר בדראפט ב2016 ובעונה שעברה נרשמו לחובתו 38 מצבי לחץ, מקום אחרון לעמדה ו12 יותר מהסנטר אחריו ברשימה. הבועט קיילב סטורג’יס מפילדלפיה מגיע אחרי עונה שבה היה פצוע, אבל התקווה שאחרי שנה שבה 5 בועטים ניסו את מזלם, הוא יביא יציבות ורוגע לעמדה שיכולה להיות קריטית. פאונסי וסטורג’יס הם אמנם תוספות טובות ושדרוג ניכר אך גם אלו שחקנים “אפורים” כאלו שאוהדים מעדיפים לא לשמוע את שמם יותר מדי במהלך העונה, משהו שאי אפשר להגיד על דרווין ג’יימס.

דרווין ג’יימס הסייפטי שנבחר 17 ולדעת כותב שורות אלה, שחקן שהיה צריך להבחר בטופ10 והוא הגניבה של הסיבוב הראשון. ג’יימס ישחק כסטרונג סייפטי באופן רשמי, אבל האתלטיות הנדירה בשילוב הגודל המרשים הופכים אותו לנשק מגוון ביותר שיכול לשמור על טייט-אנדים גדולים או שחקני סלוט זריזים, לתקל רצים אחוריים ולמלא מספר תפקידים שונים על המגרש. בעונתו האחרונה במכללות רשם 69 סנאפים כשחקן קצה, 154 סנאפים כליינבאקר, 188 סנאפים בסלוט, 219 סנאפים כסטרונג סייפטי ועוד 291 כפרי סייפטי העובדה המרשימה מכולן שהוא לא רק מילא תפקיד אלא גם היה טוב בכל אחד מהם. סט היכולות הזה יוצג לראווה בהגנה הנפלאה של גאס בראדלי, הגנה שגם בעונה הקודמת נחשבה לאחת הטובות בליגה בראשות שחקני הקצה ג’ואי בוסה ומלווין אינגרם, ללא ספק צמד שחקני הקצה הטוב בליגה (הובילו את הליגה עונה שעברה עם 151 מצבי לחץ ביניהם) ולבדם יכולים להרוס דרייבים של היריבות אך לרוע מזלה של שאר הליגה, הם לא לבדם - קייסי הייוורד מוביל יחידת סקונדרי שראויה להיות בשיח על אחת הטובות בליגה למרות האובדן של ווארט.

הייוורד אחד מבין רבים שיכול לטעון לכתר הקורנר הטוב בליגה, כשסיים את עונה שעברה עם 4 חטיפות ו16 שבירות מסירה ופאסר רייטינג של 58 שקוורטרבקים זרקו אליו. ממולו היה טרבור וויליאמס, שחקן שנה שנייה שלא נבחר בדראפט ב2016 ופרץ עם 12 שבירות, 2 חטיפות ורייטינג של 70 (לפרספקטיבה, ג’נוריס ג’נקינס מהג’ייאנטס שרבים מחשיבים כאחד הקורנרים הטובים בליגה, מחזיק בממוצע של 91.8 בקריירה שלו) ואותם משלים דזמונד קינג, רוקי בעונה שעברה מהסיבוב ה5 וסלוט קורנר שהרשים מאוד בעונה הראשונה שלו בעמדה קריטית בפוטבול של 2018. בעידן בו המסירה, וורסטיליות ולחץ על הקוורטרבק חשובים מתמיד, לצ’רג’רס יש את כל המרכיבים שהגנה מודרנית צריכה כדי להיות דומיננטית והדבר הכי טוב בכל הסיפור, בניגוד לקבוצות עבר עם הגנה מוכשרת ופוטנציאל אדיר, בצד השני יש התקפה שיכולה להיות דומיננטית לא פחות.

פיליפ ריברס פותח את עונתו ה15 במועדון וה13 בתור הפותח ומנהיגה. למרות הקשיים וחוסר המזל בשנים האחרונות שמתבטאים בבעלים קשים במיוחד, פציעות עונה אחרי עונה של שחקני מפתח, חילופי מאמנים, החמצות של בועטים ברגעים שחשובים באמת, עזיבתו (הזמנית?) של אנטוניו גייטס השנה איתו שיחק בכל עונה בקריירה ואף מעבר לעיר אחרת, הקוורטרבק הוותיק מאז 2013 עם ממוצע של 4400 יארדים, 31 טאצ’דאונים ו15 חטיפות. אך העונה גם הוא יודע שהמצב יהיה שונה כי הצ’רג’רס אולי עם הסגל הכי איכותי בליגה בטח הכי כשרוני. חסרונו של הנרי יהיה מורגש, אבל קו ההתקפה שהיה רע בשנתיים האחרונות (מקום אחרון ב2016 ו22 ב2017 בחסימה למסירה לפי PFF) צפוי להשתפר משמעותית עם ההצטרפות של פאונסי ולאמפ לשורותיו. לא מעט סקאוטים החשיבו את לאמפ כגארד הטוב ביותר בדראפט שלו, ויחד עם פאונסי ודן פיני שנבחר בסיבוב ה3 באותו דראפט והראה פוטנציאל בעונת הרוקי, אמורים להרכיב שלישיית אמצע טובה ולהחזיר את הקו לאיכות ממוצעת (משהו שלא מעט קבוצות שואפות לו) ולהמשיך את קו ההשתפרות מהעונה הקודמת. השלושה האלו ישלים התאקל שמאלי ראסל אוקונג, עוד שחקן שלא ידהים אף אחד, אבל יודע לעשות את עבודתו כראוי שרק בצד ימין יש חוסר וודאות, שם ג’ו ברקסדייל ומייקל סקופילד (לא ההוא מה…) הממוצעים בשיאם, יתחרו על התפקיד. מאחוריהם הרץ מלווין גורדון חוזר לעונה רביעית אחרי עונה ראשונה בה הוא הגיע לאלף יארדים על האדמה ובה הוא המשיך את מגמת ההשתפרות שלו במשחק המסירה (58 תפיסות ו73 מטרות ב2017 אחרי שב2016 סיים עם 41 ו 53) ויחד עם אוסטין אקלר שמגיע אחרי עונת רוקי לא רעה לשחקן שלא נבחר בדראפט ובעיקר יתפוס כדורים מהבקפילד, מרכיבים צמד אחורי טוב.

לבסוף, התופסים מקווים להמשיך את היכולת שלהם מעונה שעברה ולהפוך את ההתקפה האווירית לאחת הקטלניות בליגה בהנהגת קינן אלן שמגיע אחרי העונה הטובה בקריירה שלו - את 2017 הוא סיים עם 101 תפיסות ו147 מטרות ו1393 יארדים, שלישי בליגה אחרי אנטוניו בראון וחוליו ג’ונס. 523 מהיארדים האלו הגיעו אחרי התפיסה, מקום שני בליגה אחרי גולדן טייט ובדיוק כמו ג’רוויס לנדרי. השינוי המשמעותי הגיע מכמות הסנאפים של אלן בסלוט, 49.7% מהסך הכללי לעומת 17.9% ב2015, 575 מהיארדים שלו הגיעו מהעמדה (8 בליגה) ויחד עם אדם ת’ילן וג’וג’ו סמית-שוסטר. אלן סיים את העונה עם רייטינג של 107.3 מה שהציב אותו במקום ה4 בליגה, ולמרות כל זה - הדבר העיקרי שאלן צריך לנקות ב2018 תהיה כמות הדרופים, שרק ה12 של דז בריאנט עקפו את ה11 שלו. עם השימוש המוגבר של אלן בסלוט, טרוויס בנג’מין וטיירל וויליאמס יהפכו לאיומי עומק וכאלה שיכולים לעשות נזק אחרי התפיסה אבל הציפייה היא שמייק וויליאמס יהפוך למס’ 2 אמיתי של ההתקפה הזו, והיכולת שלו מימי המכללות לתפוס כל מסירה ברדיוס שלו בעומק ובאמצע השדה תבוא לידי ביטוי ותכריח הגנות לצוות עליו סייפטי ובכך לעשות את החיים של השחקנים סביבו הרבה יותר קלים.

כל הכישרון והפוטנציאל הזה יכול ללכת לאיבוד אם אנתוני לין לא יעשה את קפיצת המדרגה.
בעונתו הראשונה היו לא מעט בעיות שצצו, אם זה ניהול משחקים ושעון באופן לא מוצלח, חוסר מוכנות של השחקנים ליריבות וטעויות מנטליות שרואים בדרך כלל מקבוצות שהמאמנים שלה לא יסודיים מספיק. זאת רק שנה ראשונה ואלה דברים שאפשר להבין, אבל השיפור חייב להגיע ב2018.

לסיכום, הצ’רג’רס צריכים להכנס לעונת 2018 עם אופטימיות ושאיפה להגיע לסופרבול - הסגל כמעט ונטול חולשות ויש להם את כל מה שקבוצה ב2018 צריכה כדי להצליח שהספק היחידי הוא לגבי המאמן שלהם. אם העונה הזאת תיגמר כמו האחרונה, הם יכולים להאשים רק את עצמם אפילו אם הבועט שלהם יחטיא כמה שערי שדה פה ושם.


#24

image

לוס אנג’לס ראמס

שנת הקמה: 1936
מיקום: לוס אנג’לס, קליפורניה
אצטדיון: לוס אנג’לס ממוריאל קוליסאום, 93,607 מקומות
בעלים: סטן קרונקי
ג’נרל מנג’ר: לס סניד
מאמן ראשי: שון מקוויי

העונה הראשונה, עונת הרוקי אם תרצו, של שון מקוויי כמאמן הראמס, הלכה טוב יותר מהמצופה, ודי בהרבה. השיטה החדשה שהביא מקוויי ללוס אנג’לס הפכה ללהיט של הליגה באופן כמעט מיידי, טוד גרלי קם לתחייה אחרי עונת הזוועה אצל ג’ף פישר. ג’ארד גוף, שכבר הוכתר כבאסט על ידי כמה וכמה ראשים מדברים, השתפר בצורה משמעותית בעונתו השנייה בליגה. קו ההתקפה עבר גם הוא שיפור ניכר. נראה שגם השנה, בלוס אנג’לס ממשיכים במגמת השיפור, עם כמה שמות גדולים שהצטרפו לקבוצה.

אקיב טאליב ומרכוס פיטרס הם כבר לא חלום, הם אחד מצמדי הקורנרים המסקרנים ביותר שנוצרו בשנים האחרונות. יצטרף אליהם הניקל קורנר עם השם המחייב ניקל רובי קולמן, כדי ליצור שלישיית קורנרים חזקה מאוד, בדיוק כפי שהייתה לווייד פיליפס בדנבר. גם צמד הסייפטים, למרקוס ג’ויינר וג’ון ג’ונסון, מזכיר מאוד את סטיוארט וטי-ג’יי וורד בשיאם. אין ספק שלמרות שההתקפה היא זו שמביאה את הצופים לראמס, גם ההגנה תהיה מטרד רציני עבור כל יריבה – בטח כשעכשיו, את אמצע הקו ימלא כוכב על נוסף: נדאמוקונג סו, ששוחרר מהחוזה המפלצתי במיאמי וחתם על אחד חדש אצל פיליפס ומקוויי.

שותפו לפנים הקו, אהרון דונלד, לא מגיע להתאמן ולשחק עם הקבוצה – הוא מחכה לחוזה החדש שלו, אותו הרוויח לטענתו ביושר עם היותו שחקן ההגנה הטוב בליגה, לפחות בשנתיים האחרונות. בינתיים, פחות או יותר כל שאר הקבוצה מקבלת חוזים חדשים ומפוארים: ברנדין קוקס, טוד גרלי, ולאחרונה גם התאקל הימני רוב הייבנסטיין. הסוף לסאגת דונלד לא נראה קרוב, ועם ההחתמות שבאות אחת אחרי השנייה, ספק אם בלוס אנג’לס מתכננים לסיים אותה בקרוב.

כאמור, קוקס הגיע בטרייד תמורת בחירת הסיבוב הראשון של הראמס, והוא מיועד להוסיף מימד מהירות ומתיחת מגרש להתקפה שעשתה זאת בעיקר סכמטית בעונה שעברה, ולא יכלה להרשות לעצמה להעיף כדור עמוק כשזה לא היה פנוי לגמרי.

עוד בגזרת הטריידים – בראמס העדיפו להיפטר מחוזהו של אלק אוגלטרי, ושלחו אותו לג’איינטס בטרייד – כך השאירו את הנהגת העמדה בידי מארק בארון. ומבחינת פאס ראש חיצוני – גם אותו יצטרך ווייד דייוויס למצוא דרכים להביא לקווטרבק, כשיכולותיהם של שחקנים כגון סאמסון אבוקם ומאט לונגאקר ייבחנו בעונה החדשה.

בסיכומם של הדברים, הלוס אנג’לס ראמס היו הקבוצה החזקה של הבית ב-2017, והתחזקו אף יותר ב-2018. ישנם כמובן כמה וכמה חסרונות, אבל בסופו של יום, כששלוש הקבוצות האחרות בבית נמצאות, בשלב הרבה פחות מתקדם של הבנייה הלאה, סביר מאוד להניח שנראה את הראמס משחקים גם בחודש ינואר, אחרי שרוב הקבוצות כבר סגרו את הבסטה.


#25

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(1)

ניו יורק ג’טס

מיקום: מזרח רת’פורד, ניו ג’רזי.
אצטדיון: “מט לייף” סטאדיום.
בעלים: וודי וכריסטופר ג’ונסון.
מאמן: טוד בואלס.
דיוויז’ן: AFC EAST
מאזן שנה שעברה: 5:11, מקום אחרון בבית.

“הניו יורק ג’טס כל כך גרועים, שהם הצליחו להפסיד בניסיון להפסיד”.

אוהדי הג’טס הריאליסטים ציפו לדבר אחד בעונה שעברה: להפסיד כמה שיותר. כבר בתחילת השנה היה ידוע שמחזור הקוורטרבקים היה איכותי מאוד, בעיקר בצמרת. לג’טס לא היה קוורטרבק עילית מאז שהליגה נקראה ה-AFL, האוהדים כבר השתוקקו לאחד. בסופו של יום הם קיבלו את הרוקי שלטשו עיניהם אליו, אך זה כרך בוויתור על הרבה נכסים. הסילונים התעלו על הציפיות של כולם בעונה שעברה, הם עלו למאזן חיובי לאחר חמישה משחקים, אף על פי ש-USA TODAY חזה להם ניצחון אחד בלבד. אולם, מנקודת הזמן הזו לו"ז המשחקים שלהם נעשו הרבה יותר קשה ופרצופם האמיתי נחשף, נדמה כי החבורה ב"סקובי-דו" הורידה את המסכה לפושע הדו-פרצופי וגילו את מנהל פארק השעשועים שלא באמת ידע מה הוא עושה כי חבורה של ילדים וכלב הצליחו לסכל את תוכניתו. 2 ניצחונות ו-9 הפסדים הג’טס צברו מאז שבוע חמש, וזה עדיין לא הספיק להם לבחירה בטופ 5. הג’טס נאלצו לוותר על שלוש בחירות סיבוב שני, אחת גבוהה (37) אחד ממוצעת (49) ועוד אחת שכנראה תהיה גבוהה (בחירתם של הג’טס בשנה הבאה) לקולטס בשביל לעלות שלוש מקומות בלבד, מדברים על כופר המלך…

בזמנו, העלייה הזו נראתה קצת תמוהה. כמובן שלקיחת קוורטרבק בקלאס כזה שמזכיר את הקלאס המפורסם של 83’ היה דבר חובה בשביל הירוקים מהתפוח הגדול, אך הטרייד הספציפי הזה היה קצת מוזר. קודם כל, היה ברור שקליבלנד יקחו קוורטרבק בבחירה הראשונה, ללא ספק. שנית כל, גם בבחירה השנייה היה סיכון בלקיחת מוסר, על ידי הג’איינטס או קבוצה שתקפץ מעל הג’טס לטובת קוורטרבק מסוים. בסוף הכל הסתדר לטובה, הג’טס לקחו את סאם דארנולד מ-USC, שחקן שרבים מאמינים כי הוא הטוב בעמדתו מהדראפט הזה. בחדר ההלבשה יחכה לדארנולד ג’וש מקאאון, בן אדם אדיר וקוורטרבק סולידי שמוכן להיות המנטור של דארנולד. וזה אחד מהמנטורים הטובים ביותר שיכולים להיות לו. שחקנים גדולים כמו ברט פארב, טום בריידי ובן רות’ליסברגר היו/כעת מאוד קשוחים כלפי ה"יורשים" שלהם. לאחר שטען בפומבי שהוא שוקל פרישה לאחר משחק 5 החטיפות מול ג’קסונוויל, רות’ליסברגר הכריז שהוא יכול לשחק עוד כמה שנים לאחר שהסטילרס לקחו את מייסון רודולף בדראפט. בריידי לא היה נחמד לג’ימי גראפולו, וצצו שמועות מבוססות שהוא לא רצה אותו יותר בניו אינגלנד ולכן הועבר לניינרס. פארב כמעט ולא הכיר בקיומו של רודג’רס ואפילו הלך לוייקינגס בשביל לנקום בפאקרס על העוול שעשו לו לטענתו. לג’וש מקאאון אין חצי מהיכולות של השלושה האלו, אך הוא שחקן סולידי עם הרבה ניסיון בליגה שיכול ללמד את דארנולד דברים גם מעבר לפוטבול.

חבריו של מקאאון (ובמוקדם או במאוחר של דארנולד) לקו האחורי הם חולייה ללא מנהיג ברור ומאוד חד מימדית. אין פאוור-בק קלאסי בכל קאדר השחקנים ואין תופס עילית מהבקפילד. איזייה קרוול הוא וטרן נחמד שיהיה חלק מרכזי ממשחק הריצה, אך חוסר המהירות שלו פוגע בו. תומאס רולס הוא גם כן סולידי, עושה עבודה לא רעה מהרבה דברים אך לא ממש מומחה למשהו אחד. בילאל פאוול הוותיק הוא הדבר הכי קרוב של הג’טס למישהו שיכול להשתתף במשחק המסירה אמנם הוא לא יציב. שארקנדריק ווסט שהוחתם לפני כמה ימים לא אמור להוות השפעה גדולה.

בגזרת התופסים, רובי אנדרסון הוא המוביל הגדול, פליימייקר אדיר שיכול לטפס ולקחת את התפיסות הקשות. קווינסי אינונווה שחוזר מפציעה יקח קצת מתשומת הלב שמקבל אנדרסון מההגנה היריבה. לטרל פרויר יש פוטנציאל להתפוצץ, הוא חייב לסדר את הראש שלו בשביל שזה יקרה. הטייט אנדים מאוד חלשים, בעיקר לאחר עזיבת אוסטין ספריאן-ג’ניקנס. הרוקי כריס הרנדון ממיאמי יכול להטות ראשים לכיוונו, חוץ מזה אין יותר מידי על מה להרחיב.

הקו ההתקפי בינוני להחריד ומאוד רדוד, הכוכב הגדול ביותר הוא דקוטה שייפלי וזה גם רק בגלל שהוא קיבל תפקיד זעיר ב"דדפול 2". 47 פעמים הקוורטבקים של הג’טס נרמסו בשנה שעברה, ונראה כי המספר הזה לא מתכוון לרדת.

בצד השני של הכדור העניינים נראים טובים יותר, הקו הקדמי מאוד מאוזן, חולייה שיכולה להתמודד גם עם הריצה וגם עם המסירה באופן לא רע. התוספת של התאקל ההגנתי ניית’ן שפארד בסיבוב השלישי של הדראפט תתברר כקריטית. רביעיית הליינבקרים שמאחוריהם התחמשה בקית עם התוספת של אייברי ווילאמסון מטנסי, תאקלר מוכח שיכול לכסות שטח רב.

הסקנדרי מאוד צעיר ורעב, שני הסייפטים שנלקחו בשני הבחירות האחרונות של הג’טס בסיבוב הראשון, מרקוס מיי וג’מאל אדאמס, הם שני שחקנים שלא מפחדים להתלכלך ובעלי עין לכדור. גם הקורנים סולידיים, התוספת של הוטרן טרומיין ג’ונסון מהראמס משפרת אותה עוד יותר.

תסריט אופטימי:

טוד בואלס מוציא מים מן הסלע עוד פעם, מקאאון משחק את רוב העונה והסילונים מכניסים את דארנולד בזהירות. מאזן 7:9 כשהעתיד נראה ורוד.

תסריט פסימי:

דארנולד נכנס מוקדם מידי ל-11 הפותחים ומאבד את הכדור הרבה, מה שגורם לירידה בביטחון העצמי שלו. מאזן 3:13 מאכזב.

תסריט ריאלי:

בואלס עושה יותר ממה שנראה כי הסגל הזה מסוגל, דארנולד מאוד לא יציב כשמקבל דקות משחק אך מראה ניצוצות של גאונות. מאזן 5:11, זהה לעונה שעברה.


#26

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(3)

טמפה ביי באקניירס
מיקום: טמפה, פלורידה.
אצטדיון: ריימונד ג’יימס סטדיום.
בעלים: מלקולם גלייזר ואחיו. (בעליה של מנצ’סטר יונייטד גם כן).
מאמן: דירק קוטר.
דיוויז’ן: NFC South.
מאזן שנה שעברה: 5:11, מקום אחרון בבית.

כשזה מגיע לטמפה ביי באקניירס, זאת תופעה שחוזרת על עצמו כל שנה בערך. כל שנה אחרי אוף סיזון בו טמפה ביי מוסיפה כשרונות נוצצים לסגל שלה, היא מועמדת מאוד רצינית להיות “הקבוצה שתפרוץ ותפתיעה לטובה” ובסוף העונה היא גבוה מאוד ברשימת הקבוצות המאכזבות.

זה קרה שוב ב-2017, אחרי עונה 2016 מאוד מעודדת שטמפה ביי הצליחו לסיים עם מאזן חיובי 9-7, וקרובה לפלייאוף. 2017 היה בשל לקפיצת מדרגה לחצר הגדולות, הקווטרבק הצעיר והמבטיח ג’מייס ווינסטון קיבל תחמושת טרייה בשוק החופשי בדמות התופס המנוסה דשון ג’קסון ובדראפט בדמות הטייט אנד המוביל של המחזור (הווארד) ועוד תופס איכותי (גודווין) שהצטרפו לכוכב הצעיר מייק אוונס.

גם בהגנה הדברים נראו מבטיחים עם פריצתו המפתיעה של נון אלכסנדר לצד הכוכב לבונטה דייוויד, עם חיזוק הקו ההגנתי בבחירתו של נואה ספנס ועם הצפייה שקורנרבאק ורנון הארגריווס יתחיל בשנה שנייה להצדיק את פיק הסיבוב הראשון הגבוה שהושקע עליו.

ההתרסקות הייתה כרגיל, כואבת מאוד. עם קו ההתקפה מתחת לכל ביקורת, ומשחק ריצה שסבל בהתאם, עם ווינסטון שנראה פשוט לא מרוכז בעבודה שלו, עם הארגריווס מאכזב מאוד ואז פצוע, ועם קו הגנתי שספג הרבה פציעות ולא היה מסוגל לייצר לחץ על הקווטרבק. גם לא עזר שהם היו הקבוצה הכי חלשה של בית המוות, עם מאזן 5-11, זאת הייתה עונה שהבאקס ירצו לשכוח.
באופן לא מפתיע, הם שוב מסתמנים כמועמדים לקפיצת מדרגה דרמטית. האם הם יפתיעו אותנו בזה שסופסוף יצלחו להפתיע?

שחקנים שהגיעו: ג’ייסון פייר-פול (מגן קצה), ויני קארי (מגן קצה), בו אלן (טאקל הגנתי), רייאן ג’נסן (סנטר).

שחקנים שעזבו: רוברט איירס (מגן קצה), דאג מרטין (רץ).

דראפט: ויטה וואה (טאקל הגנתי), רונלד ג’ונס (רץ), אמ. ג’יי. סטויארט (מגן פינה), קרלטון דייוויס (מגן פינה), אלכס קפא (טאקל התקפי).

טמפה ביי היו אחת הקבוצות האגרסיביות באוף סיזון, הם הביאו שחקנים מנוסים מפילדלפיה לחזק את הקו ההגנתי ואז גם קנו את ג’ייסון פייר-פול בטרייד. הם יצטרפו לשחקן הפנים הכוכב ג’רלד מקוי. בנוסף, טמפה גם החתימה את ג’נסון הסנטר מבולטימור.

בדראפט טמפה הרבתה בטריידים על מנת לבנות עומק, והם עשו עסקה טובה במיוחד כשהם הרוויחו 2 פיקי סיבוב שני מבאפאלו תמורת ירידה של 5 מקומות בסיבוב הראשון. למרות שכולם ציפו ממנם ללכת על סייפטי, הם השקיעו את הבחירה הראשונה שלהם על עוד חיזוק בקו ההגנתי. בסיבוב השני הם בחרו ברץ החדש שלהם, רונלד ג’ונס, והימרו על 2 קורנרים.
קו ההתקפה קיבל קצת חיזוקים אך לא הרבה, ועמדת הסייפטי הוזנחה לגמרי.

ג’מייס ווינסטון מצידו החלטי להאפיל על האוף סיזון המוצלח (לכאורה) של קבוצתו, וחשב שזה היה רעיון טוב להטריד נהגת אובר והושעה לשלושת המשחקים הראשונים של העונה. יופי ג’מייס!

ציפיות

סיבות לאופטימיות:

  • הרבה מהלכים טובים באופסיזן, סגל שנראה הרבה יותר חזק על הנייר.
  • כישרונות צעירים שיכולים לעבור עוד שלב.

סיבות לפסימיות:

  • טמפה תמיד מאכזבת.
  • הזנחת עמדה הסייפטי.
  • קו התקפה בסימן שאלה.
  • בית מהגיהנום.
  • בעיות מחוץ לגמרש עם ווינסטון, והשעיה שלו.

שורה תחתונה:
טמפה התחילו להפנים את הלקח של העונות הקודמות והשקיעה בסתימת חלק מהחורים הגדולים בסגל שלה. כעת נותר לראות אם הסתימות עמידות והאם החורים שלא נסתמו לא יכבידו עליה יותר מדי. יהיה מסקרן ביותר לא שיש סיכוי ולו הקלוש ביותר להגיע לפלייאוף.


#27

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(1)

ניו אינגלנד פטריוטס
מיקום: פוקסבורו, (בוסטון), מסצ’וסטס
אצטדיון: ג’ילט סטדיום
בעלים: רוברט קראפט
מאמן: ביל ביליצ’ק
דיוויז’ן: AFC East
מאזן שנה שעברה: 13:3 והפסד בסופרבול

הפטס, מאז החל השילוב ביליצ’ק-בריידי הם לגמרי הקבוצה לנצח. שנה שעברה כביסה מלוכלכת יצאה דרך רודפי רייטינג על משבר אמון בין ביליצ’ק לבין טום בריידי, על מגוון נושאים ובעיקר לגבי שילובו של הגורו של בריידי אלכס גררו בצמוד לבריידי (יחד הם מזינים את התקשורת אודות שיטת התזונה היחודית של בריידי). פה לא נגמר הסיפור, שמועות רצו על ביליצ’ק שמכר בנזיד עדשים (יחסי) את קווטרבק העתיד של הפטס - ג’ימי גארופולו - לניינרס בעיקר בגלל בריידי, או בכלל כדי לדפוק את הבעלים רוברט קראפט שהתערב כביכול לטובתו של בריידי… אך אצל הפטס כמו אצל הפטס, את הכביסה מכבסים בבית ולא עורכים לינץ’ ציבורי. שום דבר לא יצא החוצה כשבפוקסבורו נתנו למחרחרי הריב ולגל השמועות לגווע.

אם אצל הפטס לא מכבסים כביסה בחוץ, יש כאלו שעד היום ישנם רק קונספירציות ותהיות על מה היה, למה היה, ומה היה אילו. אם הטריידים של ג’ימי קולינס וצ’אנדלר ג’ונס (הוא עוד עם איזו סיבה הגיונית אבל…) התקבלו בשקט אחרי שב 2016 הפטס ניצחו בקאמבק מהחלומות את הפאלקונס בסופרבול, הרי שחוסר השיתוף של מלקולם באטלר גיבור סופרבול 2014 עדיין צורב וצורם בעקבות ההפסד בסופרבול האחרון.

ביליצ’ק הרוויח ביושר את שלל היכולות שזוקפים לו כולל שותפות עם השטן בעצמו, ופעמים ששחקן שטעה פעם אחת לא יקבל הזדמנות שנייה, ממש נשרף אצלו לעד. באטלר ללא ספק היה חסר בסופרבול הקודם ואיש עדיין לא יודע איזה חתול עבר ביניהם ועל מה ולמה הוא לא שיחק שנייה אחת.

בזה לא תמו אירועי האוף סיזן. מאט פטרישה מתאם ההגנה בשנים האחרונות התקדם למשרת מאמן ראשי בליונס חסרי הברק, כשגם המתאם ההתקפי ג’וש מקדניאלס כבר היה סגור ממש אצל הקולטס. פארסה של השניות האחרונות ופגישה בין מקדניאלס לביליצ’ק וקראפט משאירה את המתאם המוכשר במשרת המתאם ההתקפי לעוד עונה. ושוב אצל הפטס לא ברור על מה ולמה, מה הובטח ומה השתנה שמשרת מאמן ראשי לא מתמלאת ע"י מתאם התקפה.

אז בריידי ממשיך לעוד שנה, ביליצ’ק ממשיך על הקווים, מקדניאלס ימשיך לדסקס עם בריידי על הפלייבוק כשהארגון הזה רוצה עוד ועוד. נראה שרק הם עצמם יכולים להיות להם רועץ. עם זאת, ניתוח קצת מעמיק מספר תמונה שונה מפייבוריטים ברורים.

הפטס אף פעם לא מכוונים לדיבורי סופרבול, העיניים תמיד יהיו להבטחת הביתיות ולגרום לחלומות היריב על ריצת סופרבול לעבור דרך הג’ילט סטדיום בפוקסבורו הקפואה בינואר. הטריק הזה יכול לעבוד בעונה הסדירה או בפלייאוף ב AFC שנראה בתקופה חלשה מאוד בהיבט של רמת פוטבול. בסופרבול מסובך יותר להחביא פציעות/גרעונות ועוד.

הפטס שנה שעברה הגיעו לסופרבול למרות ההגנה ולא בזכותה. הגנה מהגרועות בליגה, מחסור חמור בליינבקרס כשהיטאואר מסיים את העונה מוקדם, ואן נוי חצי עונה מתרענן בספסל, וכל השאר בקושי ראויים למילה טובה. הסקנדרי נחרך על ימין ושמאל כשקיוביז בינוניים שרפו את עומק המגרש, ורק לקראת סיום העונה הייתה התייצבות קטנה בגיזרת ההגנה. עם זאת, הליקויים היו גדולים מדי כדי לעכב קבוצה כל כך מאומנת כמו האיגלס של 2017.

שינויים ותזוזות היו גם בגיזרת השחקנים. מעבר לג’ימי גארפולו שעבר באמצע העונה לניינרס, ג’ימי באטלר כמובן לא המשיך וחתם על חוזה גדול אצל הטייטנס שם יחבור לקורנר נוסף ששיחק אצל הפאטס לוגאן ראיין. עוד שחקן נוסף - ממש קמע של מזל - כמעט כל משחק ששיחק הפטס ניצחו (מעל 90 אחוזים של הצלחה), הלא הוא דיון לואיס גם הוא חותם אצל הטייטנס כשיחלוק שדה עם דריק הנרי.

עוד שחקן חשוב שעוזב את הפטס הוא התאקל הותיק ניט סולדר שעבר לכסף הגדול בתפוח הגדול אצל הג’איינטס כדי לייצב במעט את הקו המחורר שלהם.

גם ברנדין קוקס שבא בקול תרועה להיות איום העומק של בריידי הועבר בטרייד לראמס אחרי עונה טובה שלו אם כי לא מדהימה.

העיניים היו נשואות לדראפט כשפצעי ההפסד לאיגלס עדיין מדממים והקול שלא נשמע זועק “ה-ג-נ-ה”, אך ביליצ’ק ממשיך להתל בכולם (ובעצמו?!) כשבחר בסיבוב הראשון את איזאה ויין הגארד/תאקל שמאל שהספיק לגמור את העונה עם קרע באכילס, ועוד בחירה בסיבוב הראשון גם היא להתקפה המגוונת והכשרונית גם ככה - סוני מישל, רץ טוב, אבל בחירה גבוהה מהציפיות בטח מהסיכויים שהפטס יבחרו ברץ כזה בסיבוב כזה.

לניק סולדר הובא מחליף מהניינרס את טרנס בראון, קו ההגנה עובה גם הוא עם קלייבורן הנהדר מהפאלקונס, שאלטון הפוטנציאל הלא ממומש מהבראונס, את באטלר יחליף מקורת’י האח התאום של… גם הוא בא מהבראונס, ורק עמדת הליינבקרס לא בדיוק התחזקה מעבר לשני שחקנים בסיבוב החמישי והשישי בדראפט, בנטלי וסאם בהתאמה.

ייתכן שביליצ’ק גאון הגנתי וההגנה תתפקד ללא מתאם בצורה טובה כשבראיין פלורס מאמן הליינבקרס ישא בנטל התיאום, ייתכן שהפטס ישרדו יפה גם עם המחסור החמור של התופסים שלהם כשאדלמן מושהה לארבעה משחקים הראשונים, ומעל הכל ייתכן שהפטס שוב יסגרו עונה סדירה טובה.

כל זאת לא מבטיח דבר. לפטס יש עדיין ליקויים לתקן, והכל יהיה תלוי בתאום שצריך להבנות וכמובן באלילת המזל פורטונה. בלעדיה, גם לקבוצת הגלקטיקוס הכי גדולה אין סיכוי בטח ובטח לקבוצה הנוכחית שעדיין עם ליקויים לא קטנים.

ועדיין, זה בריידי שעומד עם הכדור מאחור, והוא כבר הוכיח דבר או שניים, עם הגנה וגם בלעדיה.


#28

a037a1efa39c1aee63f1afd7bcef7204

יוסטון טקסנס:
מיקום: יוסטון, טקסס.
אצטדיון: NRG סטאדיום.
בעלים: בוב מקנייר.
מאמן: ביל אובריאן.
דיוויז’ן: AFC SOUTH
מאזן שנה שעברה: 4:12, מקום שלישי בבית

ביל אובריאן התמודד עם תשעה קוורטרבקים (עד השנה) מאז שעשה את המעבר מאימון פן סטייט לאימון הטקסנס ב-2014. אפשר לטעון כי אף לא אחד מהם היה קוורטרבק ממוצע (!) בליגה, היילייט מבין כל החבורה העליזה הזו היה כנראה ברוק אוסווילר, שניצח משחק וויילד קארד ב-2016 והציג מאזן חיובי לאורך העונה. ובכל זאת, אובריאן הגיע לפלייאוף פעמיים ברצף כאשר בשניהם סיים בראשות הבית. השנה, אובריאן קיבל את הדבר שהשתוקק לו מכל, הטבעת של “גולום” שלו: קוורטרבק ראוי. דשון ווטסון היה מאוד שנוי במחלוקת ביציאה שלו מקלמסון, שכזכור הוא ארגון שידוע בהרבה דברים, אך לא בייצוא מוסרים ל-NFL. דאבו סוויני, מאמן קלמסון, אמר לפני הדראפט את הדברים הבאים: “אני לא יודע הרבה, אני רק מאמן קולג’ים זקן, אבל אם הבראונס (שהיו להם 2 בחירות בטופ 10, כולל הראשונה) מוותרים על דשון ווטסון, הם מוותרים על מייקל ג’ורדן”.

דשון לא הראה לנו מייקל ג’ורדן עדיין, אך הוא בהחלט לא סאם בואי. הרוקי הצעיר שיחק שישה משחקים בלבד וניצח חצי מהם עד הפציעה שהשביתה אותו עד לסוף השנה, אך בזמן הקצר הזה הוא נתן מספיק כדי שישקלו אותו ברצינות לרוקי השנה. המשחק הכי מרשים שלו דווקא הגיע בהפסד לסיהוקס בסיאטל. ווטסון מסר ל-3 ט"ד, שניים מהם מעל 59 יארד, כולל פצצה לדיאנדרה הופקינס ברגע קריטי במשחק. לדאבונו ולדאבונם של אוהדי הטקסנס, ראסל ווילסון הצליח למצוא את ג’ימי גראהם באנדזון כ-20 שניות לתום המשחק. במהלך המשחק הזה, ווטסון שבר את שיאו של ההול אוף פיימר קורט וורנר להכי הרבה טאצ’דאונים בששת המשחקים הראשונים של קוורטרבק בקריירה עם 19. אחרי המשחק, שניים מחברי ליגיון הבום, נשאלו לגבי ההשוואה בין ווטסון לראסל ווילסון. שניהם הגיבו שההשוואה היא במקום, “עכשיו אני מבין מה קבוצות אחרות מרגישות שהן משחקות נגדנו” אמר הקורנרבק הוותיק ריצ’רד שרמן.

ווטסון, הואיל ויהיה נקי מפציעות, יכול להיות קוורטרבק טופ 10 כבר בשנתיים-שלוש הקרובות. ההתקפה היא סולידית מספיק כדי להיות ראויה, מצבת התופסים היא מהטובות בליגה. דיאנדרה הופקינס הוא שחקן טופ 3 בעמדה שלו, רדיוס תפיסה אדיר וידיים עם “סטיק’אם”. וויל פולר הוא מהשחקנים הכי לא מוערכים בליגה, סקורר סדרתי ומהיר כברק. יש הרבה קונספטים שדשון ווטסון אוהב להריץ עם אנדרה אלינגטון, מה שהופך אותו גם לחלק אינטגרלי במערכת הזו.

לאמאר מילר הוא עדיין סולידי, למרות שלקח צעד אחורה מאז שעזה את סאות’ ביץ’. אלפרד בלו וד’אונטה פורמן נותנים וורסטיליות לחולייה הזו. על עמדת הטייט אנד וקו ההתקפה אין מה להרחיב יותר מדי, שתי עמדות שחייבות להשתפר, ובמהרה.

בצד ההגנתי גם כן יש כוכבים, הדוב החביב ג’יי ג’יי וואט הוא סיוט לכל מוסר יריב כשהוא על כר הדשא. גם בשנה שעברה לא הצליח להימנע מפציעות וההגנה התפרקה מנטלית בלעדיו. וויטני מרסילס וג’אדוויאון קלאוני גם ראשרים מוכשרים ביותר שמנוצלים היטב במערכת הזאת. הסקנדרי השתפר משמעותית הקיץ עם התוספת של ה"האני באדג’ר" טייראן מת’יו. הקארדינל לשעבר הוא סיפפטי איכותי ביותר שכעת יש לו גם לבנה ענקית על הכתף, הוא משתוקק להוכיח את עצמו העונה.

תסריט אופטימי:

דשון ווטסון ממשיך בדיוק מאיפה שהוא הפסיק בעונה שעברה, ביל אובריאן משלב יותר ויותר קונספטים שנוחים לקוורטרבק הצעיר שלו כפי שהיטיב לעשות בעונה שעברה, הקוורטרבקים היריבים לא מקבלים רגע לנשום מול וואט-קלאוני-מרסילס.

12 ניצחונות וגם ניצחון פלייאוף אחד לפחות.

תסריט פסימי:

ווטסון מתמהמה בחזרתו למגרשים, רוח הפציעות ממשיכה לרדוף את ה-NRG סטאדיום. טייראן מת’יו לא מצליח להוכיח את עצמו כפי שרצה וזה גורם לו לתסכול ולמשחק רעוע. 5 ניצונות בלבד בעונה מאכזבת.

תסריט ריאלי:

הטקסנס מסיימים עם מאזן חצוי כאשר שחקני ההתקפה נותנים להם הרבה על מה להתרגש לקראת העתיד הורוד ביותר שנראה באופק.


#29

i%20(3)

סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס

שנת הקמה: 1946
מיקום: סן פרנסיסקו, קליפורניה
אצטדיון: ליווייס סטאדיום, 75,000 מקומות
בעלים: ג’ד יורק
ג’נרל מנג’ר: ג’ון לינץ’
מאמן ראשי: קייל שנהאן
דוויז’ן: NFC West
שנה שעברה: 6:10 מקום אחרון

ג’ון לינץ’ וקייל שנהאן התקבלו כמושיעים של סן פרנסיסקו. כשני האנשים שיעמדו בראש המסע לחזרה לרלוונטיות, של אחד המועדונים המפוארים בהיסטוריה של הליגה. אבל הם היו צריכים להתחיל מאפס. באופן די מילולי. הכישרון בסגל היה מועט, מוגבל וכמעט לא קיים, זכר להתפרקות הכוללת שלו אחרי עונת 2014. גם בעלי התפקידים המפוקפקים שעברו שם בשנתיים לאחר מכן לא בדיוק עזרו למועדון הזה להתרומם.

בדדליין הטריידים של העונה שעברה, הניינרס קירו את הדרך שלהם חזרה למעלה באופן משמעותי, עם הטרייד עבור ג’ימי גארופולו. הוא לא השאיר מקום לספק בחמשת המשחקים בהם פתח והמטיר נקודות על כל ההגנות שפגש, כולל זו של ג’קסונוויל. אחרי סיום העונה הבטיחו בסן פרנסיסקו, שהשילוב בין הגאונות ההתקפית של קייל שנהאן לכישרון והפוטנציאל של גארופולו, יהיה היסוד הראשון בבניית הקבוצה מחדש.

החתמתו של הסנטר ווסטון ריצ’בורג, ושימוש בבחירה מספר 9 כדי לסגור את עמדת התאקל הימני עם מייק מגלינצ’י, היוו את השלב הבא בבנייה – הגנה על הקווטרבק החדש. כעת, גם עמדת הסנטר וגם שתי עמדות התאקל סגורות ונעולות, וגארופולו יבצע את רוב הזריקות שלו מפוקט נקי ומצוחצח.

חיל הרסיברים של הניינרס היה ונשאר מעט אנדרייטד. ביחד עם פייר גארסון שהוא רסיבר מוכח ומצוין, והאצן האולימפי מרקיס גודווין, קיבלה העמדה תוספת חדשה בדמות שחקנה של וושינגטון, דאנטה פטיס. בחירת הסיבוב השני בדראפט כבר הרשים, צפוי לתרום רבות במשחק ההחזרה, והפך את עמדת הסלוט לקו סיום של מירוץ – בו המתחרה העיקרי שלו הוא טרנט טיילור. הבקפילד הוא עמדה מעניינת בסן פרנסיסקו, כשהחוזה של ג’ריק מקינון לא מבטיח לו את מרבית הסנאפים – שחקנים כמו מאט ברידה, ג’ו וויליאמס ואלפרד מוריס מתחרים חזק על זמן מגרש מאחורי קו ההתקפה.

ההגנה של סן פרנסיסקו רחוקה מאוד מלהיות המוצר המוגמר, אבל הכישרון נמצא שם ובגדול. קו ההגנה ימשיך לבנות על ההתפתחות של אריק ארמסטד, דפורסט באקנר והבחירה הראשונה של עידן לינץ’ ושנהאן, סולומון תומאס. יחידת הליינבאקרים תחכה לחזרתו של רובן פוסטר, ובינתיים ינסו למלא את החסר עם מלקולם סמית’ והרוקי המצויין פרד וורנר.

הסקנדרי יסתמך על כמה שחקנים שהראו ניצוצות ונעצרו, בין אם בעקבות פציעות או קשיים של רוקי. הקורנר אקילו ווית’רספון ייכנס לשנה השנייה שלו עם הרבה מוטיבציה, הרבה מקום לשיפור, והחונך המושלם – היריב המר לשעבר, ריצ’רד שרמן, שהגיע מסיאטל וישמח מאוד לפגוש אותה פעמיים בשנה. בעמדת הסייפטי, במהלך מפתיע (או לא, בהתחשב במצב המשפטי שלי הליגה) הניינרס איפשרו לאריק ריד לסיים את חוזהו ולעזוב את הקבוצה, וכרגע הם צפויים להסתמך על ג’ימי וורד, אדריאן קולבר וג’קוואסקי טארט, שנראה נפלא עד שנפצע וסיים את העונה מוקדם.

יהיה קשה לראות את הניינרס באמת מתחרים באופן רציני השנה, אך הודות לצירוף של ג’ימי ג’י לאימון של קייל שנהאן, מדובר בקבוצה שתעשה הרבה רעש גם בעונת 2018, אך בעיקר בעונות שלאחר מכן.


#30

jax-2018

גקסונוויל ג’אגוארס:
מיקום: ג’קסונוויל, פלורידה.
אצטדיון: אברבנק פילד.
בעלים: שאחיד קאן.
דיוויז’ן: AFC SOUTH
מאזן שנה שעברה: 10:6, ראשות הבית

הנמרים הגדולים החלו את העונה מתחת לרדאר, ללא ציפיות גבוהות מהתקשורת או מאוהדי הקבוצה. בתחילת העונה הם היו מאוד לא יציבים: במחזור הראשון הם הביסו את הטקסנס ב-21 נקודות בחוץ, במחזור השני הם חטפו תבוסה באותו ההפרש ליריבת בית אחרת, הטנסי טייאטנס. בשבעת השבועות הראשונים העניין הזה חזר על עצמו כמו תקליט שבור, ניצחון והפסד לסירוגין. בשבוע מספר 8 החבורה של דאג מארון קיבלו שבוע חופש שייצב להם את הספינה הגועשת עליה נמצאו, לפתע שררה שלווה במחוז דובאל. הם ניצחו שישה מתוך שבעת המשחקים הבאים שלהם ועלו למאזן 10:4. אף על פי שהפסידו בשני מחזורי הסיום של העונה הסדירה, הם עדיין הצליחו לשמור על המקום הראשון בדיוויז’ן.

משחק הפלייאוף הראשון של הג’אגס היה תצוגה הגנתית קשוחה ואף קשה לצפייה לאוהד הממוצע שחיפש אקשן באי המשמים הזה. ההגנה של הג’אגס הצליחה להחזיק את הבילס לשלוש נקודות בלבד בזמן שההתקפה הצליחה לסחוט עשר נקודות שהספיקו לעלייה לשלב הבא.

במשחק הדיוויז’ונאל הם פגשו בפיטסבורג סטילרס, קבוצה שכבר הביסו השנה כל כך חזק שהם גרמו לביג בן לשקול פרישה לאחר שמסר להגנה שלהם 5 פעמים. החבורה של מייק טומלין מעיר הפלדה לא הצליחה לנקום, הג’אגס עלו ליתרון נכבד ולמרות ניסיונות קאמבק הרואיים של כל ארסנל ההתקפה, האורחים שמרו על יתרונם בשיניהם עד שריקת הסיום. בגמר הקונפרנס, ג’קסונוויל נתנו פייט אדיר לפאטס ואלמלא השופט לא היה שורק למהלך מת בזמן שמיילס ג’ק הרים פאמבל חוקי בהחלט שהיה מחזיר ל-6 בצד השני, סביר להניח שהג’אגס היו בסופרבול.

העונה הזו הרגישה כמו סגירת מעגל, הפעם האחרונה שהג’אגס סיימו במקום הראשון בדיוויז’יה הייתה בשנת 1999, שם טום קופלין היה המאמן הראשי. קופלין כמובן הוא חלק אינטגרלי ממאחורי הקלעים של הארגון כיום.

הקיץ שלהם היה מאוד מוצלח, שמירה על השלד הקיים שכמובן עשה עבודה פנטסטית בעונה שעברה אך באופן סימולטני שיפור עמדות חלשות יותר בקבוצה. הבאת הפרו בולר הפרלימנרי אנדרו נורוול מקרוליינה היא החתמה מאסיבית, פשוטו כמשמעו. חיזוק בעמדת הגארד היה הכרחי ביותר, הצעד הנכון לעשות זה לשפוך עליו את הכסף. גם בחירות הדראפט מילאו חללים נחוצים לזמן הקרוב, טייבן בריאן הנהדר מפלורידה שבא בתור תאקל הגנתי ורסטילי במיוחד שיכול לעמוד היכן שרק יתבקש ממנו, הרסיבר דיג’יי צ’ארק מלואיזיאנה סטייט משלים חולייה קטלנית ומהירה של תופסים, רוני האריסון יהיה המחליף של בארי צ’רץ’ בעתיד, הייצוא של ניק סייבן יכול ללמוד תחת צ’רץ’ הוותיק.

ההגנה נשארה איכותית, מאוזנת ומאורגנת. ההתקפה מלאת כוכבים כגון לאונרד פורנט אך בלייק בורטלס עדיין בעייתי.

תסריט אופטימי:

הג’אגס באים רעבים להוכיח ששנה שעברה לא היה מקרה חד פעמי, ההגנה שוב פעם מכתיבה את קצב המשחק ומורידה את כמות הנקודות למינימום. יש כאן פוטנציאל ממשי לזכייה בגביע הלומברדי.

תסריט פסימי:

הג’אגס יוצאים להתחלה רעועה בשל הלו"ז הקשה ביותר שאיתו הם פותחים עד שבוע החופש, המורל ירוד והכוח המנטלי לא נוכח. עונה מאכזבת ללא משחק פלייאוף.

תסריט ריאלי:

ניצחון במשחק הווילד קארד, הבית הדרומי מאוד התחזק וזה יקשה על הג’אגס לשחזר את ההצלה במלואה.


#31

i%20(4)

ניו יורק ג’איינטס

מיקום: ניו יורק
אצטדיון: מטלייף סטדיום
בעלים: ג’ון מארה
מאמן: פט שרמר
דוויז’ן: NFC East
עונה שעברה: 3:13 מקום אחרון

עידן קופלין הגיע לסיום בניו יורק ב2016. קופלין הוביל את הג’איינטס להצלחה רבה במהלך כהונתו, אך בשנים האחרונות הם לא שחזרו את ההצלחה הזו והוא פרש (יותר נכון פוטר). במקומו הגיע בן מקאדו למלא את תפקיד המאמן הראשי. הג’איינטס בעונה הראשונה תחת כהונתו של מקאדו חזרו לפלייאוף עם מאזן 11-6 בעזרת אחת ההגנות הטובות בליגה. 4ך למרות ההצלחה שלהם בעונה הסדירה, הקבוצה כבר התחילה להתפורר לפני שהחלו הפלייאוף. שחקני הג’איינטס תועדו מבלים על יאכתה מעט לפני משחק הווילד קארד מול גרין ביי ולבסוף הפסידו בגדול. השחקנים חטפו ביקורות חריפות על כך שבילו על יאכתה במקום להתמקד על משחק הפלייאוף.

בכל זאת הג’איינטס הגיעו לעונת 2017 עם ציפיות גבוהות לאחר ההצלחה בשנה הקודמת, אך הציפיות לא התממשו, והג’איינטס פתחו את העונה עם 5 הפסדים רצופים. אך הצרות לא הסתיימו שם. במהלך המשחק בשבוע 5 נפצע הכוכב שלהם, אודל בקהאם ג’וניר. בנוסף נפצעו באותו שבוע גם ברנדון מארשל ודוויין האריס וסיימו את העונה. אך הצרות לא נגמרו שם, ובאותו משחק דומיניק רוג’רס קרומארטי סופסל ע"י מקאדו וכתוצאה מכך, קרומארטי התווכח עם מקאדו, וזה הוביל להשעייתו. ההשעיה של קרומארטי היוותה את הסימן הראשון לכך שמקאדו איבד את חדר ההלבשה. כשבועיים לאחר מכן ג’נוריס ג’נקינס הושעה ע"י הקבוצה בגלל חוסר משמעת. נוסף על כל, שחקני הג’איינטס החלו ללכלך אחד על השני בתקשורת. מקאדו איבד את יתר הקבוצה והקהל לאחר שהחליט לקראת סוף העונה לספסל את הקוורטרבק איליי מאנינג ובכך הרס לו את הרצף המרשים של משחקים שפתח. הג’איינטס סיימו את העונה עם מאזן 3-13 ופיטרו את מקאדו. במקומו הגיע פאט שורמר ממינסוטה.

ההתקפה של הג’איינטס אכזבה אנשים רבים בעונת 2017. הם סיימו עם ההתקפה השנייה הכי גרועה בליגה וזאת בעקבות שעשו מאמצים בקיץ לפני עונת 2017 לשפר אותה. הסיבה העיקרית לכך הייתה פציעתו של אודל בקהאם ג’וניר. ההתקפה שלהם סובבת סביבו וכשנפצע הם לא רק איבדו את יכולת התפיסה המדהימה שלו, אלא גם איבדו את התשומת לב שהוא מושך מההגנה, ובכך היה יותר לחץ על קו ההתקפה.

חוץ מאודל השחקן הכי משמעותי בהתקפה של הג’איינטס הוא כמובן, קוורטרבק איליי מאנינג. מאנינג התקשה מאוד לאחר הפציעה של אודל מכיוון שלא היה לו עם מה לעבוד בהתקפה. קו ההתקפה היה אחד הרעים בליגה, משחק הריצה היה חלש מאוד, ואפילו סגל התופסים שלפני תחילת העונה כולם אמרו שהוא הכי טוב בליגה, היה פצוע ומחוסר שחקנים.

הג’איינטס החליטו שהם צריכים לשפר את ההתקפה בדחיפות והחליטו לבחור בדראפט ברץ, סייקוואן בארקלי. הבחירה הזאת הפתיעה את אנשי הפוטבול מכיוון שלבחור ברץ בבחירה השנייה זה לא חכם, לא משנה עד כמה הרץ הזה טוב. היה עדיף לעשות טרייד למטה ואז לבחור בו. במיוחד בדראפט שיש בו כ"כ הרבה קוורטרבקים טובים. בכל אופן, בארקלי, כוכב מפן סטייט, נחשב לרץ הכי טוב שיצא מליגת המכללות בשנים האחרונות. הקבוצה מקווה שבעזרתו, ובעזרת השדרוגים שנעשו לקו ההתקפה במהלך האופסיזן והדראפט, ההתקפה של הג’איינטס תחזור להיות טובה.

השדרוגים האלו לקו ההתקפה כוללים את וויל הרננדז ונייט סולדר. סולדר הגיע בשוק החופשי וייכנס לעמדת הטאקל השמאלי והוא יהווה שיפור משמעותי לעומת מה שהיה בשנה הקודמת. והרננדז נבחר בדראפט ויש לו כישרון של בחירת סיבוב ראשון. בנוסף לשני אלה הג’איינטס גם החתימו את פאטריק אוממה לעמדת הגארד הימני וקידמו את ג’ון האליפיו לסנטר והעבירו את פלאוורס מעמדת הטאקל השמאלי לצד הימני. הג’איינטס מקווים שכל השינויים האלו לקו יתרמו להתקפה להצליח שוב.

אפילו ההגנה של הג’איינטס, שהיא הייתה עיקר הצלחתם בעונת 2016, הייתה בין הרעות בעונת 2017. סיבה עיקרית לאכזבה היתה הבעיות בחדר ההלבשה, ובנוסף גם עייפות בגלל חוסר ההצלחה של ההתקפה. ניו יורק מקווים שההגנה תחזור להיות אחת הטובות בליגה וזה יכול לקרות בגלל כמות הכישרון שיש בהגנה שלהם. הם גם הוסיפו את אלק אוגלטרי בעזרת טרייד והוא יתרום הרבה לא רק על המגרש אבל גם בחדר ההלבשה.

יש להם את דיימון האריסון (“סנקס”), אחד השחקנים הפחות מוערכים בליגה, האריסון הוא אחד השחקנים הכי טובים מול הריצה. בנוסף בהגנה יש לניו יורק גם את לנדון קולינס. קולינס הוא סייפטי מוכשר מאוד והגיע לפרו בול כבר פעמיים. בנוסף להם יש גם את אוליוויי ורנון. ורנון חתם על חוזה עצום לבוא לשחק בניו יורק וכבר מהרגע שהוא הגיע הוא הראה שהוא שווה את הכסף ומשחק כמו אחד הפאס ראשרים הטובים בליגה.

אמנם הג’איינטס סיימו עם מאזן גרוע בעונה שעברה, יש עדיין תקווה לאוהדים בגלל כמות הכישרון העצומה שיש בקבוצה הזאת. הדבר העיקרי שהג’איינטס צריכים לעבוד עליו זה המשמעת ומשם בהנחה שכולם בריאים ייתכן והם יחזרו לפלייאוף עוד העונה. כמובן שזה לא יהיה קל והם צריכים למצוא שחקנים שיובילו את הקבוצה חזרה להצלחה.


#32

i%20(5)

ניו אורלינס סיינטס

מיקום: ניו אורלינס, לואיזיאנה
אצטדיון: לואיזיאנה סופרדום
בעלים: גייל בנסון
מאמן: שון פייטון
דיוויז’ן: NFC South
שנה שעברה: 11:5 ראשות הבית. הפסד בדיוויז’נל

לא היה קל להיות מנהל הניו אורלינס סיינטס בשנים האחרונות. הקבוצה עד לפני שנה היתה תקועה במצב בלתי אפשרי. מצד אחד עמד דרו בריז, קוואטרבק שמקומו בהיכל התהילה כבר מובטח ושמהווה הסיכוי הטוב ביותר של הקדושים לזכות בעוד תואר אליפות בשנים הקרובות, ולא נשאר לו עוד הרבה זמן. מצד שני, עמד סביבו סגל ברמה בינונית ביום טוב, עם מלא חולשות וחורים, שמנע מדרו בריז להוביל את הקבוצה לרמות תחרותיות מאז עונת 2011. נוסף לזה מערך חוזים מסויט שלא השאיר מספיק מקום מתחת לרף כדי לאפשר לקבוצה להתחזק באופן משמעותי בשוק החופשי.

לכאב ראש הזה היה רק פתרון אפשרי אחד; לקלוע בול בדראפט. שתי עונות ברציפות, ושהרוקיים האלה יתרמו מיד לקבוצה - שלא כמו התנהגות רגילה של רוקי מצוי.

כנגד כל הסיכויים ולמרבה הפלא זה קרה.

לתומאס, בל ורנקינס נבחרו ב - 2016, וב - 2017 לאטימור, רמזיק, ווילאמס וקמרה, מחזור מוצלח ברמה שלא תיאמן שהפך את הקבוצה על ראשה. מהתקפה אווירית רצחנית עם הגנה בזויה שלא תתואר, ניו אורלינס הפכה לקבוצה מאוזנת להפליא עם הגנה סבירה, ומשחק ריצה שהשתולל לצד בריז מדויק מתמיד.

נתון המפתח הוא שבריז הסתפק ב-4300 יארדים באוויר, וזאת היתה הפעם הראשונה שהוא זורק פחות מ-4600 יארדים מאז עונת האליפות ב-2009. נתון שללא ספק מעיד על שליטה. הסיינטס חזרו לפלייאוף, ודרכם הגיע לסיום באחד המשחקים הדרמטיים יותר של עונת 2017 ובכלל של השנים האחרונות.

שחקנים שהגיעו: בן ווטסון (טייט אנד), דמריו דיוויס (ליינבאקר), קארט קולמן (סייפטי), קמרון מרדית (תופס), פטריק רובינסון (מגן פינה) טדי בריג’ווטר (קוואטרבאק).

שחקנים שעזבו: ווילי סניד (תופס), קובי פלינר (טייט אנד), ניק פארליי (טאקל הגנתי), סניו קלמנטה (טאקל התקפיה), זאק סטריף (טאקל ימיני).

דראפט: מרקוס דבנפורט (קצה הגנתי), טריקוואן סמית’ (תופס).

אחרי הריצה המפתיעה לטובה של שנה שעברה, הסיינטס ניסו להתחזק משמעותית באוף-סיזון כדי לנצל את החלון אבל נתקלו כרגיל בקושי עם כמות הכסף הזמינה להם מתחת לתקרה. המטרה הראשונה, להחתים את דרו בריס לחוזה חדש הושגה, אך ניו אורלינס לא הצליחה לפתות את השחקנים הבכירים שהיא רצתה.

עדיין, העומק בעמדות השונות שופרו משמעותית. קמרון מרדית’ בא להחליף את ווילי סניד אחרי עונה מאוד שקטה של התופס, קארט קולמן בא לחזק את צמד הסייפטיז הצעירים אחרי שנתנו לקני וואקארו ללכת, פטריק רובינסון יחזור לקבוצתו הראשונה לאייש את תפקיד הקורנר בסלוט בהרכבי ניקל, ולבסוף דמריו דיוויס הגיע מניו יורק להתווסף לחטיבת הליינבאקר שהיתה החלק הפחות חזק בהגנה שנה שעברה.

סה"כ, הנהלת הקבוצה דאגה שלא יהיו יותר מדי חורים, והקבוצה מאוזנת להפליא, בלי שינויים קיצוניים מדי. המטרה היא לשמור את הבסיס של שנה שעברה ולהמשיך להשתפר משם.

אחרי תקופה של שוק חופשי פעיל אך שקט יחסית, הסיינטס התחילו להוריד את המעצורים בדראפט ועשו טרייד אפ יקר בעזרת הסיבוב הראשון העתידי שלהם כדי להשיג את הפאס ראשר מרקוס דבנפורט. מהלך תמוה מאוד לאור זה שדבנפורט הוא כישרון בוסרי שיצטרך ליטוש לפני שיתחיל לתרום והחלון של דרו בריז הולך ומצטמצם.

כשבוע לפני תחילת העונה, הקבוצה לא השתכנעה מהמחליף שהיא הביאה לבריז והחליטה לרכוש באקאפ איכותי בדמותו של טדי בריג’ווטר.

ולסיכום: עונה שעברה היתה הרגשה שהקבוצה הצליחה קצת יותר ממה שהיה מצופה מהרמה שלה, אבל ב-2018, עם עוד שנה נוספת של נסיון לכשרונות הצעירים, ועם קבוצה מאוזנת מאוד שכבר יודעת לשחק ביחד, אין סיבה לא לצפות לשיפור מעל מה שהיה עונה שעברה.


#33

i%20(6)

דטרויט ליונס

מיקום: דטרויט, מישיגן
בעלים: מרתה פיירסטון פורד
מאמן: מאט פטרישה (עונה ראשונה כמאמן ראשי)
אצטדיון: פורד פילד (65,000 מושבים)
דיוויז’ן: NFC north
עונה שעברה: 9 נצחונות ו- 7 הפסדים שלא הספיקו לפלייאוף

הגעות בולטות:
לגארט בלאונט (ראנינג בק – פילדלפיה), סילבסטר וויליאמס (תאקל הגנתי – טנסי), דוון קנארד (ליינבקר – נ.י. ג’איינטס), לוק ווילסון (טייט אנד – סיאטל).

עזיבות בולטות:
הלוטי נאטה (תאקל הגנטי – פילדלפיה), אריק אברון (טייט אנד – אינדיאנפוליס), טהיר ווייטהד (ליינבקר – אוקלנד), פול וורילואו (ליינבקר – פילדלפיה), די. ג’יי. היידן (קורנרבק – ג’קסונוויל).

בחירות דראפט בולטות:

  • סיבוב 1 (20) – פרנק רגנאו (סנטר – ארקנסו)
  • סיבוב 2 (43) - קריון ג’ונסון (ראנינג בק – אובורן)
  • סיבוב 3 (82) – טרייסי ווקר (סייפטי – לואיזיאנה)

23 שנים עברו מאז הפעם האחרונה בה הליונס הציגו 3 עונות רצופות עם מאזן חיובי. לאחר 2 עונות רצופות, בכל אחת מהן השיג המועדון 9 ניצחונות, בעונה הקרובה תינתן לו ההזדמנות לעשות דבר שלא השיג כבר מספר עשורים. לא שמישהו יבלבל את הליונס עם ווינריות, אם אכן ישיגו את האמור. לא למועדון שחווה ניצחון במשחק פלייאוף בפעם האחרונה בעונת 1991.

בכדי להביא את ניצחון הפלייאוף המיוחל, פיטר בוב קווין (הג’נרל מנג’ר של הליונס) את ג’ים קולדוול – יש שיאמרו שהיה צריך לעשות זאת מזמן – ושכר למשרת המאמן הראשי את שירותיו של חברו, מאט פטרישה, אחרי 6 שנים, כולל 2 אליפויות, בהן שימש כמתאם ההגנה של הפטריוטס וביל ביליצ’ק (14 שנים סה"כ באנגליה החדשה).

פטרישה ירש הגנה אשר דורגה בעונה שעברה במקום 27 בליגה בספיגת יארדים, ולא בזבז זמן בהטמעת הגנה חדשה ושחלוף מערך הליינבקרים. ההגנה אותה הביא פטרישה מניו אינגלנד מעוצבת בהתאם ליריבה ולסיטואציה (3-4 או 4-3) ודורשת דיוק ווורסטיליות מהמוציאים לפועל על כר הדשא.

הכלים אשר ניתנו לפטרישה כוללים את דריוס סליי (קורנר בק) הנפלא ואת זיגי אנסה (אנד הגנתי) המאכזב בעונות האחרונות (פציעות?), אך עשיר כקורח בזכות חוזה הארכה עליו חתם לאחרונה.
במרכז ההגנה יעמוד ג’ראד דיוויס הצעיר והמהיר, בתקווה שיעשה את קפיצת המדרגה המצופה משחקן שנה שניה.
בקו האחורי יפטרל גלובר קווין הנפלא.

כפי שניתן להתרשם, לפטרישה ניתנו הכלים להצליח בהגנה, אך יהיה זה מתפקידו להביא תוצאות תוך גיבוש והוצאת המיטב משחקנים שלא עמדו בצפיות כיחידה.

בניגוד למאמנים חדשים רבים, לרשותו של פטרישה (שהשאיר את ג’ים בוב קוטר כמתאם ההתקפה) יעמוד אחד הקווטרבקים הטובים בליגה. מאט סטאפורד סוחב את האריות על גבו כבר שנים רבות. למעשה, העזרה המושטת לסטאפורד עקבית מאוד בהיעדרה. מאז חג ההודיה בשנת 2013, לא היה לליונס רץ אחד שעבר את מחסום ה- 100 יארד במשחק יחיד. כך, מדי שבוע, במשך שנים רבות, נאלץ סטאפורד להתמודד עם הגנות אשר אינן מכבדות את משחק הריצה וזורקות על סטאפורד את כיור המטבח. יחידים הקווטרבקים שיכולים להתמודד עם האתגרים אותם רואה סטאפורד מדי משחק, ועם תוצאות מרשימות כשלו. ב- 2017 ההתקפה של דטרויט דורגה שישית בליגה ביארדים למסירה (מקום 32 ואחרון בריצה) ומקום שביעי בנקודות. היו מי שראו בסטאפורד מועמד בכיר ל- MVP.

לפתרון בעיית הריצה המתמשכת, השקיע בוב קווין את שתי בחירות הדראפט הראשונות של הליונס השנה, בדמותם של פרנק רגנאו בעמדת הסנטר וקריון ג’ונסון בעמדת הראנינג בק. כמו כן, ייבא קווין את לגארט בלאונט הפיזי, השותף לזכיה בשתי האליפויות האחרונות. אם בחירות אלו והרכש הטרי יחזירו את ההשקעה, שאגת התקפת האריות תהדהד בעצמה ברחבי ממלכת ה- NFL בעונה הקרובה.

שאר ההתקפה ללא שינויים משמעותיים, פרט לעזיבתו של אריק אברון המאכזב. גולדן טייט ימשיך להרוויח את לחמו כאחד מהסלוט רסיברים הטובים בליגה ומרווין ג’ונס יצטרך להוכיח שעונת הפריצה שלו ב- 2017 לא היתה מקרית.

קשה לצפות מהליונס להתמודד בעונה הקרובה על ראשות בית ה- NFC צפון, אחד החזקים בליגה, בו שוכנות גרין ביי ורודג’רס, מינסוטה החזקה, ואף שיקאגו, שהתחדשה לאחרונה ביהלום בדמותו של קאליל מאק (זוכה שחקן ההגנה המצטיין בליגה בעונת 2016). עם זאת, אם דברים יתחברו נכון במשחק הריצה ופטרישה יקים לתחיה את משחק ההגנה, יתכן ונראה את דטרויט בפלייאוף בסוף העונה. מי יודע? אולי אפילו ישיגו משהו שחומק מידיהם כבר 27 שנים.


#34

תגובה אוחדה לנושא קיים: פוטבול :: עונת 2018/19 - Week 1


#36

2 תגובות אוחדו לנושא קיים: פוטבול :: עונת 2018/19 - Week 1


#37

#38