פוטבול :: סיקורי קבוצות - פרויקט לקראת עונת 2018-19

season-18-19
american-football

#1

לקראת עונת הפוטבול שתחל ב 7/9 (הפריסיזן יחל בחמישי הקרוב במשחק ה HOF), התחלנו עם פרויקט לסקר את קבוצות הליגה, לא ניתוח אנליטי אבל כן רצון להגיש לכם את הרוח הנושבת ולאן.

תחזיות תוסיפו אתם, אני איני נביא…

כל סיקור חדש שיעלה יעודכן בהודעה הזו בקישורים.

בהצלחה!!


AFC West

AFC East

AFC North

AFC South

NFC West

NFC East

NFC North

NFC South


#2

אז אני אהיה הראשון. הפעם עם הצ’יפס על הכוונת, תהנו.


image
קנזס סיטי צ’יפס
מיקום: קנזס סיטי, מיזורי
אצטדיון: ארואהד סטדיום
בעלים: משפחת האנט (קלארק האנט)
מאמן: אנדי ריד
דיוויז’ן: AFC West
מאזן שנה שעברה: 10:6, ראשות הבית

++

הצ’יפס -
בניגוד לרוב קבוצות הפוטבול ב NFL, לצ’יפס יש מאמן מבריק בדמות אנדי ריד שיודע לנצל את הכישרון ההתקפי שעומד לרשותו בצורה מקסימלית ומצד שני, מפורסם בחוסר היכולת שלו לנהל את השעון בזמן משחק. הצ’יפס של תחילת העונה נראה כמו קבוצה שבנויה לאליפות אחרי תצוגות התקפיות מהפנטות. רצף ההפסדים מהמחזור השישי (ששה הפסדים וניצחון) גרם לאוהדים ופרשנים כאחד לתהות איזה קבוצה הצ’יפס באמת, ההיא בתחילת העונה שרמסה את הפטריוטס בשבוע 1, או הקבוצה שהפסידה לג’ייאנטס, בילס והג’טס בסוף נובמבר?

הקבוצה הזו הייתה תחת הנהגתו של אלכס סמית שהוא כל מה שאוהד פוטבול נייטרלי שונא - קוורטרבק שלא לוקח סיכונים, מסתפק בצ’קדאונס וזריקות בטוחות ונוח לו לנהל את המשחק. עונה שעברה חוללה שינוי בסמית’ שלקח יותר סיכונים עם הרבה יותר זריקות לעומק באופן יחסי אליו והשינוי בגישה הוליד את העונה הטובה בקריירה של הקוורטרבק שנבחר ראשון ב2005. האם סמית הגיע לתקרה שלו והרבה מעבר בזכות השיטה של ריד או העובדה שהוא ידע שזמנו שאול שכן מחליפו יושב על הספסל? התשובה לשאלה הזאת נגלה העונה עם אלכס סמית בוושינגטון, קבוצה עם עוד מאמן התקפי מצוין בדמות ג’יי גרודן והביטחון של להיות הקוורטרבק הפותח ללא תחרות.

אותו מחליף שבילה על הספסל עונה שעברה מלבד המשחק האחרון, הוא פטריק מהומס, אחד הקוורטרבקים הכי מוכשרים פיזית שהגיעו מהדראפט בשנים האחרונות וההפך הגמור מסמית’ - שחקן שאוהב לקחת סיכונים ולהשתמש בזרוע שלו וביכולת שלו לזרוק תוך כדי תנועה כמה שהוא רק יכול ולדאוג לזה שהסיכונים שהוא לוקח ישתלמו ויאזנו את האיבודים העתידיים לבוא - אך האם הוא יכול לנהל התקפה במקצוענים על בסיס שבועי ולשמור על משמעת ותזמון בכיס ולשחק במסגרת ההתקפה? אלו מאפיינים הכרחיים לקוורטרבק בשביל להשיג הצלחה בNFL ואם מהומס ייכשל בהם, יהיה קשה לצ’יפס להצליח.

מלבד השינוי הסגנוני שעתיד לבוא (לטוב ולרע) עם המעבר מסמית’ למהומס, הצ’יפס חוללו עוד כמה שינויים מרכזיים בקבוצה שלהם: סמי ווטקינס חתם לשלוש שנים ויצטרף לחוליה התקפית מרגשת במיוחד שכוללת את טייריק היל, טרוויס קלסי וקארים האנט. אך אם להתקפה יש את הפוטנציאל להיות אחת המלהיבות בליגה, בצד השני יש לא מעט סימני שאלה, דבר שהתבטא גם בדראפט בו קנזס השתמשו בכל הבחירות שלהם מלבד האחרונה על שחקני הגנה.

ג’סטין יוסטון וכריס ג’ונס הנהדרים עדיין פה אבל לא ידוע הרבה מעבר לזה על הקו הקדמי של הצ’יפס שמורכבים משחקנים לא יציבים במהלך הקריירה שלהם ורוקיז. דריק ג’ונסון שהנהיג את החבורה ההגנתית במשך שנים לא פה, מרקוס פיטרס המעולה על המגרש והבעייתי מחוצה לו הועבר בטרייד לראמס, אריק ברי הוא סייפטי נהדר אבל החמיץ את עונת 2017 אחרי שהוא קרע את גיד האכילס בשבוע 1 (פציעה שיכולה לסיים קריירה אך לא בחור קשוח כברי שהתגבר על מחלת הסרטן - יוותר) ואמנם קנדל פולר הגיע מוושינגטון באותו טרייד על סמית’, אבל שיחק רק בסלוט בקריירה שלו וכמו עם פיטרס, מגני הפינה סביבו הם סימני שאלה. אין לי ספק שלצ’יפס תחת אנדי ריד ובניצוחו של מהומס יש את הפוטנציאל להיות אחת ההתקפות המרגשות בליגה, אך האם זה יהיה מספיק טוב כדי לכסות על סימני השאלה בהגנה?


#3

הבאים בתור - הריידרס מאוקלנד. תודה ל @ito התותח!


אוקלנד ריידרס
מיקום: אוקלנד, קליפורניה
אצטדיון: קולוסיאום
בעלים: מארק דיויס
מאמן: ג’ון גרודן
דיוויז’ן: AFC West
מאזן שנה שעברה: 6:10, מקום שלישי

הריידרס-
אחרי שלוש שנים הפכפכות, מארק דייוויס - הלא הוא הבעלים של הריידרס - החליט לשנות גישה ולקראת המעבר העתידי לווגאס החתים את אחד השמות הגדולים ביותר בעולם הפוטבול, ג’ון גרודן. גרודן שהיה הפרשן הבכיר של ESPN בשידורי הפוטבול שלה בימי שני בעשר השנים האחרונות, חוזר לקבוצה שבה קריירת האימון שלו החלה אי שם ב1998.

אחרי שנתיים ראשונות שבהם הריידרס שלו סיימו עם מאזן 8-8, גרודן הוביל את הריידרס לפלייאוף בשנתיים הבאות (והאחרונות שלו) כשבשני המקרים הפסיד לאלופה שבדרך - הרייבנס והפטס בהתאמה. אחרי ההפסד המפורסם לפטס, פרק חדש החל בחייו כשעבר לבאקס וכבר בשנתו הראשונה הוביל אותם לניצחון בסופרבול, נגד מי? הריידרס כמובן. השיא המוקדם לא ניבא על עתידו בצמרת ובששת השנים הבאות הבאקס בהנהגתו העפילו לפלייאוף פעמיים בלבד, כשגם בהם זו הופעה קצרה למשחק אחד בלבד.

עם פיטוריו בסיומה של עונת 2008 כאמור, גרודן לא שב לאמן. עכשיו, הוא חוזר עם שליטה מלאה במועדון וחוזה נדיר בעולם הפוטבול ל 10 שנים. האם אחרי הפסקה כל כך ארוכה והרבה בינוניות מאז ההצלחה האחרונה, גרודן הוא האיש להוציא את הריידרס מהבוץ?

דבר אחד שיהיה לו בריידרס מהיום הראשון - מה שלא היה לו בעשור הקודם - מנהיג דומיננטי ומוכשר של ההתקפה שלו בדמות דרק קאר. דרק קאר הוכיח שהוא קוורטרבק טוב ויש לו את כל הכלים להוביל יחד עם גרודן את הריידרס בשנים הבאות. סביב קאר, הריידרס בנו אחד מקווי ההתקפה הטובים בליגה יחד עם חוליית רצים מגוונים שיורידו את הלחץ מקאר ויכולים לעשות קצת מהכל. אך אם משחק הריצה של הריידרס אמור להיות דומיננטי, בעידן המסירה של 2018 ההתקפה האווירית - על הנייר - נראית בינונית במיוחד. אמארי קופר בעונתו הרביעית עדיין לא הצדיק את המיקום הגבוה בו הוא נבחר בדראפט (רביעי ב2015) ויהיה חייב להוכיח העונה שהוא יכול לשמש תופס מס’ 1 בהתקפה, ג’ורדי נלסון הוותיק מגיע מגרין ביי אבל אחרי פציעה קשה ב2015 ושנתיים בינוניות מאז, נראה ששיאו מאחוריו. מרטביאס בריאנט הגיע בטרייד מהסטילרס ולמרות הכישרון העצום, אין לסמוך עליו עקב מעלליו מחוץ למגרש. ג’ארד קוק הטייט האנד הסולידי עדיין כאן, אבל הריידרס לא יכולים לצפות ממנו ליותר מדי - העול יהיה על גרודן וקאר לבנות התקפה יעילה סביבם שתבליט כל אחד את כשרונותיו ולקוות שהכל יתחבר, כי כשיתחברו חלקי הפאזל השמים הם הגבול. אם וכאשר.

אם להתקפה יש תקווה ופוטנציאל על הנייר, ההגנה היא כבר סיפור אחר לגמרי. מלבד קאליל מאק שעליו אפשר לטעון שהוא בין שלושת שחקני ההגנה הטובים בליגה (וכרגע יושב בבית על מנת לקבל חוזה חדש), על כל השאר יש לא מעט סימני שאלה. יחד עם מתאם הגנה החדש, פול גונת’ר והשינוי בסכמה שהוא מביא איתו, חתמו גם ראשן מלווין וטהיר וייטהד המגיעים מהקולטס והליונס בהתאמה כדי לתת תרומה סולידית כל אחד בתפקידו, ובנוסף דריק ג’ונסון הוותיק שעבר מהצ’יפס בעיקר בשביל לתרום מהניסיון העשיר והחכמה שלו על המגרש, אך אין לצפות מאף אחד מהם מעבר לזה.

לצד מאק בקו ההגנה ברוס אירווין ימשיך להיות עוד שחקן סולידי, כזה שלא מחסיר שינה גם ממאמניו וגם ממאמני היריבה אבל לצד כל הסולידיות הזאת, יש שני שמות מלבד מאק שיכולים להדיר שינה מכל קוורטרבק שיעמוד מולם - צמד הרוקיז מוריס הורסט וארדן קי. ארדן קי בנוי כמו שמדמיינים שחקני קצה בנויים: גבוה, גמיש ועם זרועות ארוכות אך צריך להעלות את המשקל בכדי להתמודד עם שחקני קו במקצוענים. קי מבחינה הפיזית, כנראה השחקן הכי מוכשר במחזור הדראפט שלו ויש לו את כל הכלים כדי להצליח. הסיבה שהוא נבחר בסיבוב השלישי ולא בטופ 10 היא המנטליות. קי במכללות נראה לא מעוניין מדי פעם וחסר מוטיבציה. מסיבות אישיות נעדר מאימונים בקולג’ לאחריהם חזר פחות טוב לשנה השלישית שלו, התקרה שלו כאמור כנראה הגבוהה במחזור אך הוא יהיה חייב לשמור את הראש שלו במשחק כדי לחבר הכל ולהגיע לתקרה הזאת. מוריס הרסט הדרדר עד לסיבוב ה5 גם מסיבות מחוץ למגרש אך לא כאלה שקשורות לראשו אלא ללבו - בדיקה בקומביין הראתה בעיה בלב והוא נשלח הביתה. לאחר בדיקות נוספות נראה שהכל בסדר והוא יכול לחזור לשחק פוטבול, אבל קבוצות לא רצו לקחת את הסיכון וכך יצא ששחקן שאמור היה להבחר בטופ 5 נפל עד הסיבוב החמישי לידיים של הריידרס.

מוריס הוא עוד שחקן קו הגנה פנימי בדמותם של אארון דונלד וג’ינו אטקינס, הוא קטן יותר אבל אקספלוסיבי באופן ניכר ביחס לשאר השחקנים במחזור שלו, אין הרבה קרבות שהוא מפסיד ואם יש שאלות בקשר למוטיבציה של קי, מוריס הוא ההפך הגמור - שחקן שלא מפסיק ללחום. מוריס, קי ומאק יחדיו יכולים להפוך את קו ההגנה של הריידרס למפחיד בליגה, כזה שאי אפשר להתחבא ממנו כשלפחות אחד מהם הולך לנצח כל פעם כשיחד עם קו ההתקפה, יהיו החוזק העיקרי של הקבוצה.

אז פוטנציאל יש בעיקר בקו הקדמי, הקו האחורי פשוט ערפל. מלבד קארל ג’וסף, שנבחר לפני שנתיים ומשתפר מדי שנה וכאמור מלווין שהגיע מהקולטס, אין לדעת מה יהיה שכן כולם או שחקנים צעירים שזאת תהיה עונתם הראשונה בליגה או שחקנים ותיקים שמחליפים קבוצה כל שנה ולא באמת משאירים חותם. הצמד שהייתי פוקח עליהם עיניים הם גארון קונלי ואובי מלפינואו, בתקווה שם יממשו את מיקומם בדראפט. אבל עתידה של הקבוצה יקבע על ידי שני האנשים שהתחלנו איתם - קאר וגרודן, אם הקוורטרבק והמאמן הססגוני יוכלו לעבוד יחדיו ולהוציא מים מסלע ולחפות על ההגנה, לריידרס יש עתיד וורוד. אם ההפך יהיה הנכון, היחס התקשורתי אליהם יהפוך לסיסמה האלמותית של עירם העתידית: מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס.


#4

eagles

פילדלפיה איגלס

מיקום: פילדלפיה, פנסילבניה
אצטדיון: לינקולן פיננשל פילד
בעלים: ג’פרי לורי
מאמן: דאג פידרסון
דוויז’ן: NFC East
מאזן שנה שעברה: 13-3 וזכייה בסופרבול

האיגלס -
לפני עונת 2016 האיגלס עברו שינוי משמעותי. הם פיטרו את מאמנם הקודם והביאו מאמן חדש, דאג פידרסון. פידרסון הוא בן חסות של אנדי ריד, והוא אוהב להיות אגרסיבי מאוד בשיטת האימון שלו. בעונה הראשונה שלו האיגלס הראו שיש להם יכולת להיות אחת הקבוצות הטובות בליגה למרות שסיימו מקום רביעי בדוויז’ן. היה להם מאמן טוב וקוורטרבק מעולה שיכל ללמוד הרבה ממאמנו, גם הוא קוורטרבק בעברו.

כבר מתחילת עונת 2017 ניתן היה לראות שהאיגלס של העונה הזו הם לא אותם איגלס של העונה הקודמת. קרסון וונץ שיחק ברמה של אמ.וי.פי, קו ההתקפה היה הטוב בליגה ההגנה שיחקה ברמה גבוהה. האיגלס סיימו עם המאזן הטוב ביותר בNFC ולבסוף זכו בסופרבול.

כל זה לא היה אפשרי בלי קרסון וונץ. בחירה מספר 2 מהדראפט של 2016, וונץ הראה שהוא לא רק אחד הקוורטרבקים הטובים בליגה אלא גם אחד המעניינים ביותר. וונץ הוא קוורטרבק גדול שיודע גם להשתמש ברגליים. שילוב זה הוביל להרבה מהלכים מדהימים ומן הסתם לולא הפציעה וונץ היה זוכה ב MVP. פציעתו של וונץ והצלחתו של מחליפו ניק פולס, עוררו כמה תהיות. האם וונץ מנהל מערכת מדהימה או שהיא מבליטה אותו לטובה (פולס אף צלח פלייאוף עם אותה המערכת)? האם וונץ ישחק בסגנונו המרהיב כמו בעונת 2017 ויסתכן שוב בפציעה? האם יהיה בריא לתחילת העונה?
את התשובות לשאלות האלו נדע כשהעונה תתחיל. בכל אופן האיגלס חזקים בכל שאר העמדות כולל קוורטרבק מחליף והקבוצה עדיין צפוייה להיות בין הטובות בליגה.

במידה ווונץ לא יהיה בריא כשהעונה תתחיל, ניק פולס עדיין בקבוצה. פולס זכה בתואר ה MVP של הסופרבול לאחר ששיחק מדהים במשחק וזרק ל3 טאצ’דאונים ואפילו הוסיף 1 בתפיסה. פולס הוכיח שלמרות היותו קוורטרבק מחליף, יש לו את היכולת לשחק ברמה של קוורטרבק פותח. הוא מחזיק בשני שיאי פלייאוף: אחוז ההשלמה הטוב ביותר והפאסר רייטינג הכי גבוה. למרות זאת שיכול לפתוח בקבוצה אחרת, כרגע הוא נשאר כמחליף באיגלס. פולס מן הסתם צפוי לקבל הזדמנות כשיהיה פרי אייג’נט, הליגה בעבר הוכיחה שהיא מוכנה לקחת סיכונים על שחקנים לאחר הצלחה גם אם קצרה (פלאקו, פלין).

למרות שזכו בסופרבול, האיגלס החליטו להוסיף ולשפר את הקבוצה שלהם. הם עשו טרייד עבור מייקל בנט מהסיהוקס בתמורת לשני מחליפים (בעקרו של דבר), הצליחו לקבל את דריל וורלי בתמורת טורי סמית (שכנראה היה נחתך), החתימו גם את מייק וואלס והאלוטי נגאטה. ההחתמות והטריידים הללו תורמים מאוד לקבוצה והיא צפויה להיות בין הטובות גם בהתקפה וגם בהגנה שנה הבאה.

בדראפט לא נרשמו אירועים מדי מיוחדים. האיגלס בחרו לרדת מבחירה מספר 32 עבור בחירה מספר 52, חילוף בחירות עם בולטימור בסיבוב הרביעי, ובחירת סיבוב שני בדראפט הבא. לאחר מכן בדראפט הם עשו טרייד לעלות לבחירה מספר 49 על מנת לבחור בטייט אנד דאלאס גודרט. האיגלס היו צריכים עוד טייט אנד מכיוון שטריי בורטון וברנט סלק עזבו בפרי אייג’נסי, ובחרו את הטייט אנד שניתן לטעון שהוא הכי טוב בדראפט. בשאר הסיבובים בחרו האיגלס בסלוט קורנר אוונטה מדוקס, בדיפנסיב אנד ג’וש סווט, בגארד מאט פריור ובסוף באופנסיב טאקל ג’ורדן מאילטה.

בצד ההגנתי יש לקבוצה כמה כוכבים. הבולטים מביניהם הם ברנדון גראהם ופלטצ’ר קוקס. גראהם הוא אחד השחקנים שהכי ממעיטים בערכם, אין לו הרבה סאקס והוא לא גורם להרבה פאמבלים, אך הוא עדיין אחד הדיפנסיב אנדים הטובים המייצרים לחץ בלתי פוסק על ה OL והקיוביז, ב 2016 סיים מקום שני בליגה בהפעלת לחץ על הזורק. קוקס הוא עוד שחקן שהסטטיסטיקה שלו לא מדהימה אבל כמו גראהם הוא עושה הרבה דברים שאינם מופיעים בסטטיסטיקה. בגלל זה הוא מקבל הרבה הערכה מאוהדים ושאר שחקני הליגה. בסך הכל לאיגלס יש הרבה שחקנים מעולים בקבוצה גם בהתקפה וגם בהגנה, ואין להם סימני שאלה בתחילת העונה.

טכנית, על הנייר, השמים הגבול. עם זאת קל יותר להגיע לפסגה מלהשאר עליה.


#5

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(1)
מיאמי דולפינס:
מיקום: מיאמי, פלורידה.
אצטדיון: “הארד רוק” סטאדיום.
בעלים: סטיבן רוס.
מאמן: אדם גייס.
דיוויז’ן: AFC EAST.
מאזן שנה שעברה: 6:10, מקום שלישי בדיויז’ן.

הדולפינים נכנסו עם הרבה ציפיות לעונה שעברה. הם סיימו את העונה הקודמת במאזן 10-6 ועם העפלה לפלייאוף דרך סיבוב הוויילד קארד (פעם ראשונה שמיאמי העפילו לפלייאוף מאז הזכייה בדיויז’ן בשנת 2008 עם מלך הווילד קאט טוני ספארנו ז"ל) ללא הקוורטרבק הפותח ראיין טנהיל שפספס חלק משמעותי מהמשחקים, כולל את משחק הפלייאוף ההוא בו הובסו על ידי הסטילרס הנפיצים.היו להם כמה סיבות להגיע אופטימיים לשנה. לדאבונם, חלומותיהם נופצו כשמכת הפציעות הכתה במחנה האימונים לפני שנה, ראיין טנהיל נפצע בברכו השמאלית ונאלץ לעבור ניתוח שגרם לו לפספס את כל העונה הבאה, בנוסף לכך הקורנר המוכשר טוני ליפיט גם הוא גמר את העונה עם פציעה מוקדמת. אדם גייס נאלץ לאלתר ולחטוף את ג’יי קאטלר מ-FOX עם הצעה של 10 מיליון לשנה לשפץ את עמדת הקוורטרבק שלו, הוא גם נאלץ לשים את
קורדראה טנקרסלי הלא מנוסה בעמדת הקורנר החיצוני השני לצד זאביין הווארד במקום ליפיט.

רץ גל של שמועות חסרות ביסוס לגבי החלפת טנהיל ברוקי מהדראפט הקרוב, אך גייס וההנהלה נשארו איתנים בעמדתם שטנהיל הוא האיש המתאים לעבודה. טנהיל לא היה אדיש לשמועות הללו, למרות החיבוק האוהב מהנהלה הוא מודע לכך שהוא צריך לתת יותר מעצמו. במהלך השבועות האחרונים במחנות האימונים, ראינו בן אדם אחר לגמרי, קוורטרבק אסרטיבי שצועק על השחקנים לטוב ולרע, אישיות מפוצצת שהשאירה את כולם בתדהמה. שחקן קו ההגנה, ווילאם הייז, סיכם את זה הכי טוב מכולם: " הם (התקשורת) הרגיזו את טנהיל ועכשיו הבן-ז*נה כועס".

טנהיל קיבל השנה ארסנל התקפי משופר, חוליית רסיברים שנראית כאילו לקוחה מקבוצה של אל דייויס עם המהירות האקספלוסיבית שלה. קני סטילס היה מצוין בשנה שעברה, אחד מהשחקנים העקביים ביותר בקבוצה שנה שעברה. ג’אקים גראנט הראה ניצוצות לפרקים בזמן המועט שהוא קיבל בשנה שעברה, רבים יזכרו את המשחק הפנטסטי שנתן מול הפאטס במיאמי עם התפיסה המרשימה באנד-זון עם מגן שישב לו על הוריד. דוונטה פארקר שוב אכזב בעונה שעברה, בחירת הסיבוב הראשון לפני כמה שנים נראה חסר מוטיבציה ובעל טכניקה רעועה. לחולייה נוספו אלברט ווילסון מקנזס סיטי ודני אמנדולה מניו אינגלנד. “פלייאוף דני” יהיה השחקן המשמעותי ביותר לראיין טנהיל, שידוע ביכולתו להעלות את הרמה של תופסים מהסלוט (דוון בס, בריאן הארטליין, ג’ארוויס לנדרי וגם לעיתים גרג קאמירלו) העזיבה של ג’ארוויס לא תהיה קטלנית כפי שהתקשורת הארצית מציגה את זה.

לצדו של טנהיל בקו האחורי תהיה חוליית רצים עמוקה ומגוונת. קניאן דרייק שלקח את תפקיד הרץ הראשי בעזיבתו של ג’יי אג’אי לאיגלס בסוף השנה שעברה הרשים מאוד בששת המשחקים האחרונים, בחירת הסיבוב הרביעי מאלאבאמה היה בטופ 5 ביארדים בתקופה הזו. פרנק גור הבלתי נגמר חזר לעיר נעוריו וישמש כמנטור לרצים הצעירים. קיילן באלאג’ שנבחר בדראפט האחרון מאריזונה סטייט הוא סוס עבודה שיכול לקחת על עצמו תפקיד של שחקן רוטציה משמעותי. קו ההתקפה גם השתפר, מייק פאונסי הפציע עזב והתחליף שלו בעמדה עדיין לא נחתם אך הדולפינס הביאו את ג’וש סיטון משיקגו לעמדה הכי נצרכת בקו ההתקפה הזה: עמדת הגארד. עמדת הטייט אנד עדיין חלשה, מייק גסיקי ודורהאם סמיית’ שנבחרו בסיבובים 2 ו-4 בהתאמה הם העתיד אך כרגע הם לא מספיק מלוטשים בשביל לקבל את רוב הסנאפים. זה יהיה תפקידים של מרקיז גריי, אייג’יי דארבי ותומאס דווארטה.

ובמעבר חד לצד ההגנתי. לצד כוכבים ותיקים כמו קמרון וייק ורשאד ג’ונס שיתנו את התפוקה הרגילה שלהם, הדולפינס קיבלו אולר שוויצרי בבחירה ה-11 בדראפט, הלוא הוא מינקה פיצפטריק. הדיפינסיב בק ששיחק לרוב בעמדה הניקל קורנר אצל ניק סייבן שובץ לעמדת הפרי סייפטי לצד ג’ונס שהוזכר לעיל. מינקה מתאים כמו כפפה ליד לגייס והדולפינס. שחקן צווארון כחול שעובד קשה ושואף לשלמות, עד כדי כך שהוא לא הפסיק לצרוח ולהקות את עצמו על הספסל על טעות מינורית שלו במהלך למרות שהקבוצה הובילה ביותר מ-20 נקודות. גייס תמיד אומר שהוא מעדיף אנשים שמוכנים להשקיע הכל בשביל התרבות שהוא מנסה להנחיל מאשר כוכבים עם אגו נפוח שלא מוכנים להתמסר לקבוצה (מישהו אמר ג’ארוויס לנדרי?). ואם בסקנדרי עסקינן, זאביין הווארד רוצה לעשות את עליית המדרגה הזו לשלב הבא. אחד מהפתעות העונה שעברה היה הווארד שהראה שיש לו עיניים לכדור עם שלוש חטיפות (כולל לעז טום בריידי) ויכולת להתמודד עם סוגי שונים של כיסוים. יש לו את הפוטנציאל להיות בפרו-בול כבר העונה. בובי מקאיין ינסה להוכיח לכולם שהחוזה השמן ביותר לסלוט קורנר בליגה שקיבל מוצדק, וטוני ליפיט וקורדראה טנקרסלי יאבקו על עמדת הקורנר החיצוני השני במשך כל העונה.

שחקן שעבר מתחת לראדאר הוא רייקוואן מקמילן, הבחירה בסיבוב השני בדראפט אשתקד לא שיחק כל השנה שעברה. חוסר ההחתמות של הדולפינס בעמדה שלו מראה על אמונה רבה בילד מאוהיו סטייט שביחד עם סטפון אנת’וני וקיקו אלונסו ינסו ליצור חוליית ליינבקרים סולידית.
הרביעייה הקדמית, פרט לקמרון וייק, היא חולייה חלשה. אין שחקן מספר אחד כתאקל הגנתי ולא פאס ראשר ימני, הרוטציה הזו לא תספיק.

תסריט אופטימי:
התרבות שגייס מנסה להנחיל עובדת, הדולפינס נראים כמו הקבוצה של 2016, טנהיל חווה עונת קריירה עם המוטיבציה המחודשת, פיצפטריטק נבחר לרוקי ההגנתי, זאביין הווארד נבחר לפרובול והקבוצה משחקת באופן קוהרנטי ומאוחה. מאזן 11:5 בתום העונה וניצחון פלייאוף אחד.

תסריט פסימי:
הבלוף של גייס מתגלה, האבידות של סו ולנדרי מתגלות כקריטיות ביותר והמלחמה התמידית ברוטציה ההגנתית הורסת להרבה שחקנית את המוטיבציה. 4:12 ומקום אחרון בבית.

תסריט ריאלי:
הדולפינס נראים טוב יותר ועקביים יותר מבשנה שעברה, הלו"ז הקשוח שלהם יגרום להם לסיים עם מאזן מכובד מאוד של 9:7, ללא מקום בפלייאוף אך עם תקווה לעתיד.


#6

ab7cc00bfcb4af3896958e67a0e84645--carolina-panthers-eps

קרוליינה פנת’רס
מיקום: שארלוט, צפון קרוליינה
אצטדיון: בנק אוף אמריקה סטדיום
בעלים: דיויד טפר
מאמן: רון ריברה
דיוויז’ן: NFC South
מאזן שנה שעברה: 11:5 ומקום שני. הפסד ב WC.

הפנתרים של רון ריברה הגיעו לשיא בעונת 2015, התקפת קאם ניוטון הגיע לשיאה והצטרפה להגנת עתירת כוכבים שכבר היתה מצויינת הרבה זמן, כדי ליצור קבוצה קסומה שסיימה את העונה הסדירה 15-1 והגיעה לסופרבול. ההתקפה התבססה כמובן על יכולת הריצה של ניוטון, שרק האיום שלה מקל מאוד על שאר אלמנטי ההתקפה, וגם על הזרוע החזק שאפשר לו למסור די עמוק לתופסים הגדולים והחזקים שלו.

אך הכישלון לשחזר את ההצלחה ההתקפית הזו בעונה העוקבת (2016) בשילוב לעובדה המדאיגה שניוטון התחיל להיפצע (פציעה בכתף וזעזועי מוח) הובילו את הפנת’רס לנסות לשנות את סגנון ההתקפה שלהם.

היה אפשר להצביע על ירידה חדה בביצועי קו ההתקפה כאחת הסיבות לעונה המאכזבת, אבל בקרוליינה החליטו להתעלם מזה, ולחשוב יצירתי. הם השקיעו את קפיטל הדראפט בהוספת מימד חדש להתקפה בדמות בחירת דראפט גבוה בקריסטיאן מקפריי המוכשר, רץ מוכשר קטן יחסית, זריז מאוד ובעל ידיים מעולות, בניגודיות מוחלטת לכל מה היתה התקפת קרוליינה לפניו. הם חזרו על הגישה הזו עם הבחירה שלהם בסיבוב השני עם הבחירה בקורטיס סמואל, מין רץ/תופס כזה קטן ומהיר מאוד.

האם זה עבד ב-2017? ובכן לא ממש, הרצים לא מצאו מקום לרוץ, מקפרי הראה הרבה ניצוצות אך לא עשה הרבה מ-80 התפיסות שלו, וניוטון חזר למסור בעיקר לתופסים הגדולים שלו תוך שהוא נותן לנו את העונה השנייה הכי חלשה שלו בקריירה.

בהגנה, לא הרבה השתנה ביחס לשנים הקודמות, הגנת הריצה היתה מצויינת, והגנת המסירה סבלה מחוסר ניסיון בעמדת הקורנרבאקים מאז עזיבתו התמוהה של ג’וש נורמן, אם כי חל שיפור קל בגזרה שם.

כל זה היה מאכזב טיפה אבל הם השתפרו ככל שהעונה התקדמה, עם 7 נצחונות ב-9 המשחקים האחרונים, וזה הספיק כדי לסיים עם מאזן מכובד 11-5 העפלה לפלייאוף. שם הפסידו לניו אורלינס סיינט אחרי שכמעט חזרו מפיגור של 15 נקודות והיו קרובים לחטוף את המשחק.

שחקנים שהגיעו: טורי סמית’ (תופס), דונטרי פו (טאקל הגנתי), רוס קוקרל (ניקל), דה נוריס סרסיי (סייפטי), סי ג’יי אנדרסון.

שחקנים שעזבו: ג’ונתן סטיוארט (רץ), קארט קולמן (סייפטי), סטאר לוטוליילי (טאקל הגנתי), אנדרו נורוול (גארד שמאלי).

דראפט : די.ג’יי מור (תופס), דונטה ג’קסון (מגן פינה), רשאן גולדן (מגן פינה), יאן תומאס (טייט אנד).

במהלך הפגרה, הקבוצה החתימה את מאמן ההתקפה הידוע נורב טארנר.

מבחינת הסגל, קרוליינה המשיכו את המגמה של עונה שעברה, ולתדהמת כולם השקיעו עוד פיק גבוה בעוד פליימקר פוטנציאלי, התופס די.ג’יי מור. היא הוסיפה הרבה עומק לסקנדרי, הן בדראפט והן בשוק החופשי.

למרות הקשיים עם הקו ההתקפה ולמרות ששחקן חשוב מהקו עזב לג’קסונוויל (נורוול), הקבוצה לא התזקה בעמדה הזו. סטויארט עזב לג’יינטס והוחלף באנדרסון מדנבר.

צפיות :

סיבות לאופטימיות:

  • לוקח זמן לניוטון להתרגל להתקפה שמכילים נשקים כמו מקפריי. מקפריי עשה הרבה נזק במשחק האחרון שלהם ב-2017, אפשר לקוות שהם כבר יגיעו הרבה יותר מתואמים ב-2018.
  • מכל השחקנים שהם הוסיפו בסקנדרי אולי יימצאו שחקנים סבירים שיסגרו את החור הזה.
  • אולסון וקליל שוב בריאים.

סיבות לפסימיות:

  • הזנחה פושעת של קו ההתפקה.

שורה תחתונה: הסיבה לפסימיות עולה במעט על הסיבות לאופטימיות, ועלולה להרוס לקרוליינה את כל העונה.


#7

svg

סינסינטי בנגלס
מיקום: סינסינטי, אוהיו.
אצטדיון: פול בראון.
בעלים: מייק בראון.
מאמן: מרווין לואיס.
דיוויז’ן: AFC North.
מאזן שנה שעברה: 7:9, מקום שלישי.

++
הבנגלס
אחרי שנתיים בהן הבנגלס לא הגיעו למשחקי הפלייאוף, כל מה שרוצים בסינסינטי זה לחזור לעמדה בה יש להם משחקים בינואר. אמנם הם העפילו לחמישה פלייאופים רצופים בשנים 2011-2015, אבל הם הצליחו להפסיד בכולם במשחק הראשון ונאלצו לראות את ההמשך מהיציעים או מהספה בבית, מה שגרם להרבה זעם מצד האוהדים על ה"לוזריות" ועל חוסר היכולת לספק את הסחורה מתי שבאמת צריך.

מרווין לואיס הוא אחד המאמנים היותר וותיקים, רק ביל בליצ’ק נמצא לפניו במספר השנים הרצופות כמאמן הראשי של אותה קבוצה ב-NFL כיום. השיפור הניכר בקבוצה אחרי שנות ה-90 הזוועתיות, נזקף בעיקר לזכותו וההגעה לפלייאוף בשנתו השלישית כמאמן גרמה לרבים להאמין בו. מאזן של 5-9 לחובת הבנגלס שני מחזורים לסיום העונה שעברה, גרמו לשמועות על הרצון להחליף את לואיס. אך אחרי שני ניצחונות בדקות הסיום על הליונס במחזור ה-16 ועל היריבה מבית - הבולטימור רייבנס, במחזור ה-17 עם קונברשן בדאון הרביעי 45 שניות לסיום, ע"י מסירה נפלאה לטיילור בויד לטאצ’דאון, מרווין לואיס הבטיח את מקומו והוחתם לשנתיים נוספות. מייק בראון הסביר את המהלך בכך ששני הניצחונות הללו, כאשר לבנגלס אין מה להרוויח, נגד קבוצות שמתחרות על מקום בפלייאוף מעיד על אופי הקבוצה אותה בנה ויצר מרווין לואיס.

אין ספק שהכוכב עליו בונים אוהדי הביינגלס הוא איי.ג’יי. גרין שמאז שנבחר רביעי אובראול בדראפט ב-2011, נבחר שבע פעמים ברציפות לפרו-בולר ואין שאלה בקשר לכשרון שלו. החיבור בינו לבין אנדי דלטון אמנם חווה עליות וירידות אבל בסה"כ הוא טוב, כבר בתור רוקיס הם שברו שיא יחד (ק"ב - וויד-רסיבר רוקיס הכי פורים בהיסטוריה עם 65 חיבורים ביניהם ו-1057 יארד). אין ספק שלאנדי דלטון יש את הבעיות שלו בתור ק"ב אבל כעת עם רענון סגל המאמנים ההתקפיים ועם קו התקפה שצפוי לתת לו יותר זמן בפוקט, הוא אולי יוכל להתעלות על עצמו השנה, ולמצוא יותר חיבור עם התופסים שלו.

אחרי הדראפט וכל הטריידים נראה שקו ההתקפה שהיה בעייתי עד כה משתפר קצת עם חיזוק בדמות קורדי גלן האופנסיב תאקל מבאפלו שנכנס לתפקיד התאקל השמאלי, בילי פרייס הסנטר הרוקי (21 אובראול בדראפט) צפוי לפתוח על אף הבעיות שיש לו בסנאפ. המצב פחות טוב כשמסתכלים על עמדת התאקל הימני ורואים את בובי הארט אחרי שעונה שעברה הייתה לו עונה גרועה מאוד, אם זו האופציה הטובה ביותר נראה שהמצב עדיין לא יותר מדי טוב, אבל בתמונה הכללית יש שיפור.

מבחינת התופסים, ברגע שתהייה עוד אופציה אמיתית וקרובה ליכולות של איי.ג’יי גרין זה יכריח את ההגנות שמולם הבנגלס יעמדו להפסיק לשים שניים על איי.ג’יי גרין, מה שיקפיץ את היכולות והמספרים שלו לגבהים חדשים. אחרי השחרור של ברנדון לפל נראה שיש ביטחון יותר גדול ביכולות של טיילור בויד שנראה שיכול לחמם דברים לטובה מעמדת הסלוט. ג’ון רוס גם הוא נראה מבטיח עם יכולות פתיחת המגרש שלו, אולי הוא לא יהיה פותח קבוע אבל הוא יוכל לעשות הרבה נזק כנגד קבוצות עם סקנדרי חלש. ג’ו מיקסון נחשב כנשק הקטלני הבא אחרי איי.ג’יי. גרין, והוא הרץ האחורי המוביל ללא ספק. עם כל הנשקים האלה נראה שיש מה לצפות מחוד החנית ההתקפית של הביינגלס, ובנוסף עם מאמן קו ההתקפה החדש פרנק פולק אולי הם יצליחו לסדר את הבעיות בקו ההתקפה ומשם הדרך לפלייאוף כבר נראית כמעט אפשרית.

בצד ההגנתי מגיע טיילר אוסטין מאמן ההגנה מדטרויט, שמתכוון בעיקר לשים דגש על אגרסביות, לחץ מתמשך על הק"ב ולאפשר לחבורת הקורנרים הצעירים בראשות ווילאם ג’קסון ה-3 לעשות את מה שהם עושים הכי טוב. ההגנה החדשה בונה על פחות ישיבה מאחור, פחות שמירה אזורית ויותר בליצים, מה שיגרום בתקווה ליותר טורן-אוברס. קארל לאוסן צפוי לקבל תפקיד רציני יותר משנה שעברה שבה השתתף רק ב-42% מהסנאפים אך עדיין דורג במקום השני בנוגע ללחץ מאדג’ ראשר בצד הימני, אם הוא יצליח לעמוד ולתת תפוקה בתור ליינבאקר בבייס דיפנס ועדיין לשמור על הראש-אנד שלו בניקל, אז הוא מביא אופציה מסוכנת בכל מה שנוגע לפאס-ראש ולביצוע בליצים מהקצוות. לגבי עמדת הסייפטי ההרגשה פחות טובה, אבל הם פשוט צריכים ללמוד להיות בקורלציה ולקטוף את הפירות של מי שמשחק מקדימה, אולי השיפור בקווים הקדמיים יותר של ההגנה תיצור יותר הזדמנויות לאינטרספשנס וכדו’. בסה"כ ההגנה דורגה בסוף העונה שעברה במקום ה-18, יש הרבה איפה להשתפר אבל המצב לא קטסטרופלי ונראה שהחידושים שמביא טיילר אוסטין יעשו רק טוב.

בסופו של דבר - עיקר הבעייה של הבנגלס נמצאת בראש, ברגע שהם יחצו את המחסום המחשבתי, הם יכולים בהחלט להיות מאיימים בעונה הקרובה.


#8

דאלאס קאובויס
אצטדיון: איי טי אנד טי סטדיום
מיקום: ארלינגטון, טקסס
בעלים: ג’רי ג’ונס
מאמן: ג’ייסון גארט
דוויז’ן: NFC East
מאזן שנה שעברה: 9-7

הקאובויס -
לאחר עונה מעולה בה סיימו 13-3 ועם המאזן הטוב בליגה, בעונת 2017 הקאובויס אכזבו וסיימו מחוץ לפלייאוף. ג’ייסון גארט, שהיה מאמן העונה בשנת 2016, מצא את עצמו בסכנה לאבד את תפקידו כמאמן הראשי של הקאובויס. הקאובויס נראו לעיתים אבודים בהתקפה ולאוהדים היה נראה שגארט אינו עושה דבר. הצלחתם של הקאובויס השנה מוטלת בספק; קו ההתקפה צריך לחזור לדומיננטיות שלו, שון לי וג’יילון סמית’ האמורים לשוב לשחק, פרסקוט יכנס לעונתו השלישית אחרי תסמונת עונה שנייה קלאסית ואליוט שוב ישחק עונה בשלמותה.

האם ההגנה תמשיך להפתיע? האם הקבוצה תצליח בלי רסיברים טובים?

כבר לפני שהחלה עונת 2017 ניתן היה לפקפק בשחזור הצלחתם מפני ששאלות רבות סובבו סביבם. האם הרץ הכוכב שלהם יושעה? דאק פרסקוט ישחזר את הצלחתו מהעונה הקודמת? ואיך ההגנה תצליח אחרי כל השינויים שהיא עברה בדראפט ובאוף סיזן? ומה עם דז בראיינט שלא הצליח לחזור לרמה שבה שיחק לפני החוזה הגדול שקיבל ב2014? והאם החוליה החזקה של הקאובויז - האוליין - תמשיך בדומיננטיות אחר שעברה שינויים ב2 עמדות באותו הקיץ?

שבוע ראשון הגיע ועדיין לא היה ברור מה יקרה עם ההשעיה של הרץ אזיקיאל אליוט. כל שבוע נאלץ ללכת לבית המשפט ולפספס אימונים על מנת לערער על החלטת הליגה להשעות אותו ל6 משחקים. למרות זאת עדיין שיחק בתחילת העונה. אך לא היה אותו בן אדם שהיה בעונה הראשונה שלו. כשהיה רוקי תמיד צחק עם התקשורת ועם דאק פרסקוט אבל בעונת 2017 נהיה יותר רציני, וניתן היה לראות שהוא לחוץ מאוד. בסוף הושעה ל6 משחקים משבוע 10. למרות ההשעיה והלחץ, אליוט עדיין שיחק ברמה גבוהה מאוד וסיים מקום ראשון בליגה ביארדים ריצה למשחק ואמור להמשיך עם אותה היכולת בטופ של הרצים שוב ב2018 כשהפעם ראשו נקי מהסחות דעת.

חוץ מאליוט עוד סיבה לרגרסיה של דאלאס הוא דאק פרסקוט. פרסקוט, אשר גם היה מועמד MVP בשנת 2016 התקשה מאוד בעונת 2017. הוא לא הצליח למסור לדז בראיינט והקשר עם קול ביזלי שהיה כל כך מוצלח בעונת 2016 פתאום נעלם. בשנת 2016 זרק רק 4 אינטרספשנים, ובשנת 2017 זרק 13. הוא עדיין הראה שיכול לרוץ אך התקשה מאוד במסירה. כמובן שהשינוי בקו ההתקפה וההשעיה של אליוט גם כן הקשה עליו (שיחק רע במיוחד ב6 המשחקים שאליוט הושעה), ובכל זאת מתעוררות שאלות רבות על היכולת שלו בתור קוורטרבק. האם ניתן לייחס את ההצלחה בעונה הראשונה שלו לקבוצה מסביבו, או שפרסקוט הוא הדבר האמיתי שיקדם את הפרנצייז’, הוא יצטרך בעונה הקרובה - השלישית שלו - להוכיח שבלי כל הסחות הדעת שהיו לו בשנת 2017 הוא אכן קיובי איכותי. במידה ולא יצליח לשחזר את ההצלחה דאלאס יצטרכו להסתמך על משחק הריצה הרבה יותר - מתכון לחריקה התקפית.

הקאובויס שחררו באופסיזן את הרסיבר הותיק שלהם, דז בראיינט. בנוסף, הטייט אנד ג’ייסון וויטן הודיע על פרישה. הקאובויס הוסיפו לסגל את הרסיברים אלן הורנס ודיונטה טומפסון והוסיפו את קינן אלן לסגל בעזרת טרייד. הם איבדו בליין את ג’ונתן קופר, אבל החתימו במקומו את קמרון פלמינג. בנוסף אורלנדו סקנדריק עזב לרדסקינז בפרי אייג’נסי ואנטוני היטצ’נס לקנזס סיטי. דאלאס גם החתימו את קוני אילי (בו רצו לבחור בדראפט של 2014).

לקאובויס היה דראפט מוצלח מאוד וכשבחרו בסיבוב הראשון בלייטון ואנדר אש. הליינבאקר שיחק מעולה בבויסי סטייט שנה שעברה וממלא צורך בהגנה של הקאובויס. בסיבוב השני בחרו בקונר וויליאמס, שחקן קו התקפה. בסיבוב השלישי בחרו ברסיבר מייקל גאלופ.

דבר אחד שהקאובויס כן הצליחו לעשות טוב יותר מהצפוי שנה שעברה היה ההגנה והם סיימו מעל לממוצע של הליגה. קו ההגנה שיחק טוב, והסקונדרי הצעיר שיחק מעולה. השחקנים הבולטים בהגנה של הקאובויס הם כמובן דמרכוס לורנס ושון לי. לורנס שנה שעברה הוביל את הליגה בסאקס לרוב העונה וסוף סוף מימש את הפוטנציאל שלו, שון לי כרגיל היה בכל מקום כשהיה על המגרש. ולמרות ההצלחה בהגנה - יחסית - שנה שעברה עדיין לא ברור מה נקבל העונה. המפתח שון לי בתקווה שישאר בריא. לורנס יצטרך לשחק באותה רמה כמו שנה שעברה והסקונדרי הצעיר יילחם להוכיח שההצלחה אינה חד פעמית.

כפי שניתן לראות יש לדאלאס סימני שאלה בשני צידי הכדור, בהתקפה קו ורץ מהטובים בליגה אך קיובי מתנדנד ותופסים עלומים, בהגנה הם עדיין מחפשים את האיזון כשהשלד הישן טוב. או שתהיה עוד עונת בינונית פלוס כמו שנה שעברה בסוג של בנייה או שיפוץ, אך יש גם את האופציה שדברים יתחברו להיות אחת מהקבוצות הטובות בליגה. מהשבטוח, הבית המזרחי לא יעשה הנחות.


#9

גרין ביי פאקרס
מיקום: גרין ביי, וויסקונסין
בעלים: 360,760 אוהדי הקבוצה (הפרנצ’ייז היחיד בספורט המקצועני בארה"ב בבעלות אוהדים)
מאמן: מייק מקארת’י (עונה 13)
אצטדיון: למבו פילד
דיוויז’ן: NFC North
עונה שעברה: 9:7

הגעות בולטות
ג’ימי גרהאם (טייט-אנד, סיאטל)
מוחמד ווילקרסון (דיפנסיב-אנד, ג’טס)
מרסדס לואיס (טייט-אנד, ג’קסונוויל)
דשון קייזר (קוורטרבק, קליבלנד)
מייק פטין (מתאם הגנה)

עזיבות בולטות
ג’ורדי נלסון (רסיבר, לאוקלנד)
מורגן בארנט (סייפטי, לפיטסבורג)
ג’הארי אוואנס (גארד, שחקן חופשי)
דמאריוס רנדל (קורנר/סייפטי, לקליבלנד)
דום קייפרס (מתאם הגנה)

בחירות דראפט בולטות
ג’איר אלכסנדר (קורנר, לואיוויל)
ג’וש ג’קסון (קורנר, אייווה)
אורן בורקס (ליינבקר, ואנדרבילט)

כנראה שכל אוהד של גרין ביי זוכר איפה הוא היה בעונה שעברה, כשאנתוני באר שבר את עצם הבריח של אארון רודג’רס בשבוע 6 - וגמר ל-A-Rod את העונה, אלא גם לפאקרס עצמם. לראשונה מאז 2009 גרין ביי מצאו את עצמם מחוץ לפלייאוף, ובחלונות הגבוהים הבינו (סוף-כל-סוף יש לומר) שהגיע הזמן לבדק-בית וארגון מחדש.

ניקוי האורוות החל עם פיטוריהם של ה-GM טד תומפסון ומתאם ההגנה דום קייפרס, אשר החזיקו במשרותיהם יותר מרוב המקבילים להם בתפקידם. לשניהם היה חלק גדול בזכייה של הפאקרס בסופרבול ב-2010, אבל לשניהם יש גם חלק עצום בכך שהקבוצה לא חזרה לשם ב-7 השנים האחרונות. האנמיות של תומפסון בשוק השחקנים החופשיים, יחד עם הגנות נוראיות שהעמיד קייפרס, היוו בעיני רבים את הסיבה לחוסר ההישגיות - ולכן ננקטו הצעדים באופסיזן הנוכחי.

את ניצני השינוי ניתן היה לראות מיד עם כניסתו של ה-GM החדש לתפקיד, בריאן גאטקנסט. ההחתמות של ג’ימי גרהאם ומוחמד ווילקרסון - שניים מהשמות הבולטים בשוק ה-FA, סימנו את שינוי הגישה בפרונט אופיס של הפאקרס, ובנוסף הגיעו מרסדס לואיס (TE) וטראמון וויליאמס (CB) הוותיקים. הפציעה של רודג’רס הדגישה גם את הצורך בגיבוי טוב יותר מברט האנדלי ולכן הובא בטרייד דשון קייזר מהבראונס.

בדראפט נבחרו (שוב) 2 מהשמות הבולטים בעמדת הקורנר - ג’איר אלכסנדר (לואיוויל) וג’וש ג’קסון (איווה). יחד עם קווין קינג שנבחר אשתקד, מדובר בשלושה פרוספקטים של סיבוב ראשון שמרכיבים חוליה אחורית עם המון פוטנציאל, ונותנים המון תקווה שאולי הפעם גרין ביי יעמידו סקנדרי ראוי לשמו.
תחום הגנתי נוסף בו נדרשו הפאקרס לשיפור הוא הפאס-ראש. ההגעה של ווילקרסון אמורה להוסיף לא מעט לקו הקדמי, אשר גם הוא עמוס בשחקנים טובים - מייק דניאלס, קני קלארק, ניק פרי וקליי מת’יוס. על כל אלו יצטרך לנצח מתאם ההגנה החדש - מייק פטין, אשר העמיד הגנה מצוינת בג’טס בתחילת העשור ואפילו אחת סבירה בתור מאמן ראשי בקליבלנד.

בצד השני של הכדור נעשו גם מספר שינויים - הבולט שבהם הוא כמובן השחרור של ג’ורדי נלסון הוותיק והטוב. דוואנטה אדאמס, שפיתח כימיה מצוינת עם רודג’רס בשנתיים האחרונות, יהיה הרסיבר הבכיר ויצטרך להיכנס לנעליו הגדולות של ג’ורדי. רכבת הטייט-אנדים השנתית הביאה ללמבו פילד את ג’ימי גרהאם, שינסה לשחזר את היכולת מהימים עם דרו בריס בסיינטס, כאשר רנדל קוב וג’רונימו אליסון (מסתמן כרסיבר מס’ 3 ברוסטר) אמורים להשלים את חוליית התופסים הסולידית.
ג’מאל וויליאמס ואארון ג’ונס, שחקני השנה השנייה שהראו פוטנציאל בשנה שעברה, יתמודדו על עמדת ה-RB הפותח - וגם טיי מונטגומרי ייכנס כנראה לרוטציה הזו.
חזרתו של מתאם ההתקפה ג’ו פילביין - המוח מאחורי עונת השיא ה-1:15 ב-2011 - מוסיפה ביטחון שגם הפעם התקפת הפאקרס תהיה בטופ של הליגה, כפי שהייתה בעשור האחרון.

כל זה טוב ויפה אבל הסיפור הגדול יהיה כמובן החזרה למרכז הבמה של האחד והיחיד - מס’ 12 בצהוב-ירוק. מי שאפילו מעט מתעניין בפוטבול כנראה לא צריך הצגה של האיש ופועלו, אבל אם מישהו היה צריך עוד הוכחה שאארון רודג’רס הוא התקפת הפאקרס וההיפך, הפציעה בעונה שעברה הבהירה את זה שוב (נתון אקראי - לג’ורדי נלסון ורנדל קוב יש ב-16 משחקים בלי רודג’רס 3 טאצ’דאונים. ביחד). העונה הקרובה מסתמנת כשקשוחה במיוחד עם היריבות החזקות בבית ובחטיבה - אבל בפעם האחרונה שרודג’רס חזר מפציעה, ב-2014, הוא נתן עונת MVP שגררה את הפאקרס כמעט כל הדרך לריקוד הגדול. כל שנותר לנו, אוהדי גרין ביי, הוא לקוות שגם הפעם הסיפור יהיה דומה - רק עם סוף טוב בדמות זכייה בסופרבול.

Go Pack Go.


#10

image

דנבר ברונקוס
מיקום: דנבר, קולורדו
אצטדיון: מייל-היי
בעלים: פאט בולן
מאמן: וינס ג’וסף
דיוויז’ן: AFC West
מאזן שנה שעברה: 5:11, מקום אחרון

הדבר הראשון שצריך לדבר עליו כשמדברים על הברונקוס - הוא הקוורטרבק. מאז פרישתו של פייטון מאנינג והניצחון בסופרבול ה 50 לברונקוס אין אחד ראוי חרף ניסיונות מרובים למצוא את היורש. תחילה אלווי חשב שזה יהיה ברוק אוסוויילר, קוורטרבק אותו בחר בסיבוב ה2 ב2012 וגיבה במשך 4 שנים את אחד הקוורטרבקים הטובים אי פעם ואף החליף אותו ל7 משחקים בעונתו האחרונה, אך בתום העונה, אוסוויילר לקח את ההצעה הגבוהה יותר שהגיעה מיוסטון, הפך לקוורטרבק הנלעג בליגה ואחד הגרועים שבהם וכך חסך לג’ון אלווי עוד מבוכה.

חודשיים לאחר עזיבתו של אוסוויילר, הגיע הדראפט ואיתו הטרייד כדי לבחור בפקסטון לינץ’ בסוף הסיבוב הראשון, טרייד שגרם לבעלים של הקאובויז ג’רי ג’ונס להכריז על החרטה הגדולה שהקאובויז שלו לא הציעו יותר להשיג את לינץ’, אך בעוד הקאובויז נאלצו להסתפק בדאק פרסקוט בסיבוב ה4, האחרון הפך לקוורטרבק פותח עם אחת עונות הרוקיז הטובות אי פעם בעוד לינץ’ שיחק רק 5 משחקים בשנתיים ונראה כמו אוסוויילר 2.0 ולא הצליח לנצח את טרבור סימיאן, קוורטרבק שנבחר אי שם בסיבוב ה7 והתקרה שלו היא כמחליף ממוצע.

אי לכך, אלווי שוב פנה לשוק החופשי בתקווה שזה יאיר לו פנים בניגוד לדראפט, וכמו עם מאנינג שלא היה רצוי בקולטס אחרי עונה שכללה 4 ניתוחים בצוואר, מגיע קייס קינום - קוורטרבק ששימש כמחליף רוב הקריירה, וזכה לפתוח במינסוטה רק בגלל פציעה טורדנית בברך של סם ברדפורד והפך אותה לעונה חלומית מצידו אך עדיין מלאה בספקות מצוות האימון שלו שבסופה החליט להמשיך הלאה ולתת לו ללכת, ולהחתים את קירק קאזינס על חוזה יוקרתי במיוחד. קינום אמנם חתם על חוזה קצר (שנתיים בלבד) ולינץ’ עדיין כאן, אבל הברונקוס מאמינים שעם הכישרון ההתקפי וההגנה שאמנם לא חזקה כמו הריצה לסופרבול ב2015 אך עדיין מצויינת, קינום יוכל לשחזר את מה שהוא עשה במינסוטה וסוף סוף לפתור את הבעיה שרודפת אותם בשנתיים האחרונות.

מלבד התוספת של קינום, גולת הכותרת בדראפט הייתה הבחירה מס’ 5 בסיבוב הראשון - בראדלי צ’אב. הפאס-ראשר נחשב על ידי רבים כשחקן ההגנה הטוב בדראפט, ואמנם אין לו את הגמישות והאתלטיות המדהימה של וון מילר, עדיין יחדיו הם יוכלו להטיל אימה על כל קוורטרבק שיהיה בדרכם עם התקווה להחזיר את הצמד המאיים של מילר-וור ב2015. אקיב טאליב הועבר בטרייד אחרי עוד עונה טובה של הקורנר הותיק וכבר לא ינהיג את הסקנדרי המאיים, אך בדנבר מאמינים שברדלי רובי יוכל להחליף אותו לצד כריס האריס ג’וניור והגנת המסירה שלהם לא תפגע.

בצד ההתקפי, מלבד קינום, דנבר הוסיפו בדראפט את התופס המוכשר קורטלנד סאטון והרץ רויס פרימן ויחד עם דמאריוס תומאס ועמנואל סנדרס התקווה שההתקפה תוכל לנצח משחקים ולא תצטרך להיות ככלי עזר להגנה אלא חלק מוביל בקבוצה מאוזנת. ג’ון אלווי אמנם נכשל בבחירת 2 הקוורטרבקים האחרונים שלו אך יש לציין שהוא לא מעמיד פנים, ומודה בטעויות שלו.

דנבר של היום לא תהיה ההתקפה ההיסטורית ב2013 שהובסה בבושת פנים מול ההגנה האימתנית של סיאטל או ההגנה האימתנית שהובילה אותם לניצחון בסופרבול ב2015, עם זאת הציפייה שקינום יוכל לשחזר את העונה החולפת בתנאים טובים יותר לפחות על המגרש (המאמן ג’וסף הוא לא מייק זימר וסימן שאלה גדולה מרחף מעליו) ובנוסף לזאת קבוצה שבסך הכללי מאוזנת ובלי חולשה משמעותית, נוסכת אמונה בדנבר שהנה אולי השנה הברונקוס שבים לפלייאוף לאחר היעדרות של שנתיים בתקווה להחזיר את המועדון המצליח לדרכיו המנצחות.

הבית המערבי קצת מחפש את עצמו, הצ’יפס בהנהגת מהומס, הריידרס בחיפושים אחר דרק קאר של 2016 והצ’רג’רס מקווים שהפעם יהיה להם קצת יותר מזל עם הפציעות, כך שאמנם הבית קשה אך אם יש זמן טוב בשביל הברונקוס לשוב לראות את הבית ממרומי הטבלה, השנה זה הזמן.


#11

fbcd527c-cf7a-4403-a2b1-c2962839ac54_549511_CUSTOM

בולטימור רייבנס
מיקום: בולטימור, מרילנד.
אצטדיון: אם-אנד-טי בנק סטדיום.
בעלים: סטיב ביסקוטי.
מאמן: ג’ון הארבוג.
דיוויז’ן: AFC North.
מאזן שנה שעברה: 9:7, מקום שני.

++
הרייבנס -
הרייבנס לא הגיעו לפלייאוף בעונה שעברה זו הפעם השלישית ברציפות, זהו הרצף הארוך ביותר שלהם ללא משחקי פלייאוף מאז השנים הראשונות בהן הקבוצה הוקמה (1996-1998). הקבוצה מבולטימור בגרף שיפור מאז עונת 2015, בה סיימו לראשונה בתולדות המועדון עם מאזן שלילי (בעונת 2016 הקבוצה סיימה עם מאזן 8-8, ובעונה שעברה עם מאזן חיובי) אך כל זה לא מספק. הרייבנס אמנם התמודדו בעונה שעברה על מקום בפלייאוף אך הפסד ליריבתם מבית – הסינסינטי ביינגלס, במהפך בדקת הסיום במחזור האחרון, קטע להם את החלום.

הרייבנס בנו לעצמם שם של קבוצה עם הגנה חזקה ואגרסיבית מאוד, חלק בזכות האדם המזוהה ביותר עם הקבוצה – ריי לואיס, הליינבאקר האימתני שנבחר בדראפט הראשון של הקבוצה ב-1996, והיה איתם לכל אורך הדרך עד זכייתם השנייה והאחרונה בסופרבול ב-2012 (ולאחרונה קיבל את מקומו הראוי לו בהיכל התהילה). כנגד זה, נראה שדווקא מה שיעשה את השינוי בעונה הזו - זה הצד ההתקפי.

יכולת התקיפה בעומק בדמות הוויד-רסיברים היוותה בשנים האחרונות בעיה בבולטימור. מאז לכתו של אנקווין בולדין אי שם בסוף עונת 2012, החור לא התמלא בצורה מספקת. ג’ון בראון מאריזונה, מייקל קרבטרה מאוקלנד וווילי סניד מניו אורלינס יצטרכו לשפר את חוד החנית ההתקפית של הקבוצה, ובינתיים מהצצה קצרה ולא מחייבת בדמות משחקי הפריסיזן, הם נותנים תפוקה לא רעה בכלל. התקווה היא שכריס מור בשנתו הרביעית בקבוצה סוף סוף יפרח ויעשה את העבודה, ובאמת לאחרונה יש לו כמה תפיסות גדולות, כך שנראה שיש למה לקוות. בנוסף אליהם מגיעים שני רוקיס לעמדת הוויד-רסיבר – ג’לאייל סקוט מהסבב הרביעי בדראפט מביא יכולות אוויר מרשימות בזכות הגודל שלו, וג’ורדן לאסלי המהיר מהסבב החמישי יכול לפתוח את הראוטים במרכז המגרש (אבל אי אפשר שלא הזכיר את המגרעת הגדולה שלו והיא הפלות כדור רבות מדי). מעל ברשרד פרימן תלוי סימן שאלה גדול, אין ספק שציפו ליותר מאחד שנבחר בסבב הראשון של הדראפט. נראה שהוא חוזר לעצמו, אך הוא עדיין לא עקבי ופספוס הכדור במשחק מול הברס מעיד על כך. היידן הרסטה הרוקי מגיע לעמדת הטייט-אנד אחרי שנבחר במקום ה-25 אובראול בדראפט ונראה שתולים בו תקוות גדולות, הוא גדול, זריז ותופס הכל ובינתיים ממה שנראה בפריסיזן הוא שולט היטב במרכז השדה.

היכולת ההתקפית בקו המגע תלויה בעיקר בראנינג-בק אלכס קולינס שממשיך להשתפר ולתת תפוקה, אחרי ששנה שעברה הוא הוביל עם 973 יארדים ו-6 טאצ’דאונים (זאת להפתעת כולם אחרי שנחתך מהסי-הוקס), אם הוא ימשיך בדרך הזו, אז נראה שההתקפה של הרייבנס תעלה כמה רמות ותהייה ורסטילית מבחינת אופציות התקיפה השונות הפתוחות בפניהם בכל מהלך. אורלנדו בראון ג’וניור מגיע בתור רוקי היישר לעמדת התאקל הימני, הוא יודע לסגור קצוות עם צעד ראשון מהיר מאוד והוא יכול להרים את הרמה של האופנסיב-ליין המתפקדת כבר עכשיו בצורה טובה עם הפרו-בולר גארד - מרשל יאנדה ועם רוני סטנלי המצוין בעמדת האופנסיב-תאקל.

לחבורת הק"ב מצטרף למאר ג’קסון שנבחר בדראפט האחרון במקום ה-32 אובראול, אחרי שנתן הצגה טובה עד עכשיו, אמנם עם טעיות של רוקי מדי פעם אבל גם עם כמה הברקות שמראות את היכולות שלו, כמו הטאצ’דאון היפיפה מול הרמס כאשר הוא הופך מהלך שבו הוא כמעט נקבר באדמה לריצה של 9 יארד וטאצ’דאון. המהירות המתפרצת שלו ושאר היכולות האתלטיות הגבוהות מקנים לו את היכולת (אולי) לגדול ולהידמות למייקל ויק, אבל הבעיה העיקרית שלו זה הדיוק בזריקות, במיוחד לטווחים הארוכים ולצידי המגרש. נראה שהוא יקבל את עמדת הק"ב המחליף ולא רוברט גריפין ה-3, אבל אין ספק שזו לא תהייה החלטה קלה לבולטימור. בעמדת הק"ב הפותח יש כמובן את ג’ו פלאקו הוותיק שהוא כעת הכי בריא שהיה מאז 2014 ורואים את זה בסקרמבלינג שלו באימונים ובמשחקי הפריסיזן, כך שיש לאוהדים בבולטימור למה לצפות מההתקפה שלהם.

מבחינת ההגנה, הרייבנס השקיעו הרבה כסף לפני העונה שעברה בשביל להשאיר את ברנדון וויליאמס בעמדת הדיפנסיב תאקל ולהחתים את טוני ג’פרסון הסייפטי מאריזונה ואת ברנדון קאר הקורנרבק מדאלאס ולאחר מכן בארבעת הבחירות הראשונות בדראפט נבחרו שחקני הגנה. הגנת הרייבנס סיימה את העונה הזו במקום ה-12, כאשר הפער הגדול ביותר שלהם זה לסגור ולנטרל התקפות בדקות הסיום הקריטיות – והמשחק האחרון מול הביינגלס מעיד על כך באופן מובהק.

הליינבאקרים טריל סאגס וסי.גיי’ מוזלי והסייפטי אריק וודל – כאשר שלושתם אחרי עונת פרובול, נראים טוב ונדמה שיש בסיס מוצק לשאר ההגנה להתבסס עליו. טים וויליאמס על אף שלא הרשים בעונתו הראשונה, נראה שיש תקוות לגביו. ע"פ דברי מאמן ההגנה החדש שהיה עד לאחרונה מאמן הליינבאקרים - דון “ווינק” מרטינדייל, נראה שיש שיפור רב ושווילאמס משחק יותר מהר ועושה מה שעשה טוב באלבמה – מגיע לק"ב, ומאמן לעולם יאהב וישחק עם כל אדג’ דיפנדר שיכול להגיע לבק-פילד. נראה שגם קאמאלי קוראי הליין-באקר חזר לעצמו ויוכל לגרום ללחץ רב וללילות ללא שינה לק"ב היריבים. הקורנרבק טאבון יאנג חוזר מפציעה אחרי שפספס את כל העונה שעברה ונראה שייכנס ישירות לעמדת מפתח בניקל. בסה"כ ההגנה של בולטימור מאוד טובה, עם בסיס חזק ונראה שהיא רק משתפרת.

אם ההתקפה אכן תיעזר ותשתמש בתבונה בכל הנשקים החדשים שלה, זה ייתן יותר אורך רוח ואוויר לנשימה להגנה, מה שישפר את ההופעה והיכולת שלה לקראת דקות הסיום. במידה וכל זה יקרה אנחנו מסתכלים על קבוצת פלייאוף לכל דבר ועניין שצפויה לשחק עמוק לתוך ינואר, ומי יודע… אולי אפילו בפברואר…


#12

Chicago%20Bears%20Logo%20Square
שיקגו ברס

מיקום: שיקגו, אלינוי
אצטדיון: סולג’ר פילד
בעלים: וירג’יניה האלאס(הבת של) מקסקי מאמן: מאט נאגי (עונה ראשונה)
דיוויז’ן: NFC North
מאזן שנה שעברה: 11:5, מקום אחרון בבית

הברס -
עונה חדשה בפתח תמיד מסמלת תקווה לכל קבוצה וקבוצה ב-NFL. כאשר מוסיפים מאמן ראשי חדש וצעיר שבא עם הרבה מחמאות אז התקווה מרגישה יותר מציאותית. אם זורקים פנימה החתמות טובות ודראפט איכותי הסיבה היחידה לא להיות אופטימיים בתור אוהדי ברס היא העבר הלא רחוק - ארבע שנים רצופות מקום אחרון בבית, שמונה שנים מאז הופעת הפלייאוף האחרונה ורק 14 ניצחונות בשלוש שנותיו של ה-GM ריאן פייס מאז שנכנס לתפקיד.

פייס קיבל חורבה מבחינת גיל, כשרון ומשמעת של השחקנים כאשר נהיה האדם הצעיר שאי פעם מונה לתפקיד GM ב-NFL ב-2015.
הדעות חלוקות בקרב אוהדי הברס אבל לפי דעתי המינוי של ג’ון פוקס למאמן ראשי היה חלק מתהליך ארוך טווח שפייס תכנן. תהליך אשר כלל ניסיונות מרובים להשיג את QB העתיד שלו (ניסה לעשות טרייד עבור מריוטה וגם וונץ), טיהור הסגל הישן ובנייה מאוזנת כלכלית של הסגל החדש, כמו גם חדר ההלבשה, ובמקביל חיפוש אחר המאמן שיצעיד אותו ואת אותו QB לימים יפים יותר.

הבחירה בטרוביסקי שנה שעברה הייתה מתוך מחשבה של כמה שנים קדימה. סט היכולות שלו היה ידוע אך כך גם חוסר הניסיון המעשי והליטוש שעוד נדרש ממנו.

פייס נתן לפוקס את כל ההזדמנויות שאפשר, ואולי היה צריך לפטר אותו שנה לפני, אבל מה שהיה כבר איננו ואפשר להתנחם בכך שפוקס הביא את מתאם ההגנה ויק פנג’יו ויצר חדר הלבשה ממושמע ומלוכד.

אז אחרי 3 שנים של ניסיונות, חוזים עם אופציית יציאה אחרי שנה (שלום מייק גלנון) ובחירות דראפט מוכשרות אך לא מוכחות פייס הלך ALL IN. בהתקפה הוא הפך את חוליית התופסים ב-180 מעלות עם ההחתמות של אלן רובינסון (WR, ג’אגוארס), טיילר גבריאל (WR, פלקונס) וטריי ברטון (TE, איגלס) בנוסף לטרייד שעשה בשביל בחירת הסיבוב השני אנתוני מילר (WR, ממפיס). למרות הקשקשת פייס לא עשה טרייד על ג’ורדן האוורד, הרץ הכי לא מוערך בליגה בעיניי, והשילוב שלו עם טאריק כהן מסוכן. לבסוף הוא ויתר על האופציה של ג’וש סיטון ומצא את המחליף שלו בסיבוב השני בדראפט בדמות ג’יימס דניאלס (C, איווה). לא ברור האם דניאלס יהיה הגארד השמאלי או שהוא יהיה הסנטר ואז קודי וייטהייר יעבור לגארד כמו שתוכנן להיות כשנבחר.
בסכמה של נאגי כל הכלים הנ"ל, בנוסף ל-TE אדם שאהין שנראה באימונים טוב בהרבה מאשר עונה שעברה, אמורים להספיק בכדי להעמיד התקפה שיכולה לתקוף כל הגנה מכל כיוון.

סימן השאלה היחיד שנותר, אך גם הכי גדול, הוא טרוביסקי. עד כה היו לו עליות וירידות ולמרות שיש לו הרבה תירוצים (רק שנה שנייה, מעט ניסיון במכללות, התקפה שלישית שהוא לומד בשלוש שנים, התקפה מסובכת יותר מה"פוקסבול", שחקנים חדשים שצריך לגבש איתם כימיה) אף אחד לא יחסוך ממנו ביקורת במידה וישחק לא טוב. הוא הבחירה השנייה בדראפט. הוא מוקף בנשקים על המגרש ומחוצה לו. הוא חייב להצליח. לא חובה וונץ או אפילו גוף (למרות שרבים מצפים בדיוק לזה) אבל הוא חייב להיות טוב יותר.

אני חייב להוסיף כמה שורות על מה שפייס ונאגי עשו לחדר המאמנים - תחילה הם הביאו כמתאם התקפה את מאט הלפריץ’, לשעבר המאמן הראשי של אורגון כאשר הגיעו לגמר המכללות בראשות זוכה ההייזמן דאז מרקוס מריוטה, בתור מישהו שיביא רעיונות טריים להתקפה מעולם המכללות. אחר כך שיקגו החזירה את אחד ממאמני קו ההתקפה הטובים שישנם, הארי היסטנד, אשר היה מאמן קו ההתקפה של הברס באמצע שנות ה-2000 ובשנים האחרונות, במכללת נוטר דאם, סיפק שחקני קו התקפה מצוינים ל-NFL כגון זאק מרטין (קאובויס), רוני סטנלי (רייבנס), ולאחרונה קווינטן נלסון (קולטס). בנוסף אליהם הגיע כיועץ התקפי בראד צ’ילדרס, בעברו המאמן הראשי של הוויקינגז, ואחד האנשים הקרובים לאנדי ריד אשר עבד איתו בימי הסופרבול של האיגלס ובקדנציה שלו בצ’יפס שם נאגי הכיר אותו. הרביעייה הזאת אמורה ליצור התקפה מרתקת אשר תהיה שילוב מיוחד של ישן וחדש. על הנייר זה חייב לעבוד.

ואז ניגשים להגנה שם הצעד הכי חשוב שפייס עשה היה להשאיר את פנג’יו, מתאם ההגנה של הברס ב-3 שנים האחרונות. אחר כך פייס השאיר את כל השחקנים הפותחים כולל הארכות חוזה נדיבות לקורנרים קייל פולר ופרינס אמוקאמארה.

צעד ה-ALL IN האחרון שלו היה בחירת הסיבוב הראשון, רוקוואן סמית (ILB, ג’ורג’יה). בדיוק בשנה שבה בריאן אורלכר הצטרף רשמית לרשימת ה-ILB הכי מפוארת ב-NFL ושמר את הברס כשיאני הנציגים בהיכל התהילה החליט פייס שהוא הולך על בטוח, ולא על פוטנציאל, ובחר במי שרבים הגדירו כשחקן ההגנה הכי מוכן ל-NFL בדראפט האחרון. אחרי פארסה לא קטנה עם ענייני החוזה שלו השבוע סופסוף סמית חתם ויש לו כחודש להיות מוכן לתחילת העונה בלאמבו פילד מול גרין ביי.

ביחד איתו הברס מעמידים הגנה כמעט נטולת נקודות תורפה. פולר, אמוקאמארה וברייס קאלהן מעמידים חוליית קורנרים שאולי לא גורמת להרבה איבודים אבל שומרת צמוד וטוב. אדריאן איימוס ואדי ג’קסון מרכיבים צמד סייפטיז שמשלב עוצמה וחוש לכדורים. סמית ודני טראוויתן יבצרו את מרכז המגרש בזמן שאדי גולדמן יחסום את אמצע קו ההגנה והאקים היקס ולנארד פלויד יטילו טרור על הקוורטרבקים היריבים. יש עדיין נקודה חלשה וזו עמדת הפאס ראש שם בצד אחד עומד פלויד המצוין אך הלא יציב והפציע בעוד בצד השני התחרות עדיין פתוחה בין אהרון לינץ’ (ניינרס) שלא התאמן אפילו שנייה לקיילי פיטס (יוטה), רוקי עם הרבה פוטנציאל אבל היסטוריה של פציעות שגרמו לו להתדרדר עד לסיבוב ה-6.
אולי לינץ’ או פיטס יפתיעו לטובה. אולי פייס יחתים בדקה ה-90 מישהו שנחתך כמו שעשה בזמנו עם סיטון ואולי ג’ונתן בולארד או רוי רוברטסון האריס יספקו את הפאס ראש מעמדת ה-DE ההופכית להיקס. כרגע אבל זו בעיה.

אסכם ואומר שעל הנייר יש לברס התקפה רב גונית ומלאת נשקים והגנה יציבה ומלאת ניסיון. בבית אולי הכי קשה בליגה יש מצב שזה לא יספיק להרבה, ורוב אוהדי הברס גם ככה בונים יותר על 2019, אבל אם ושיקגו יתפוצצו העונה אל תהיו כל כך מופתעים.

BEAR DOWN!


#13

246x0w
סיאטל סיהוקס

שנת הקמה: 1974
מיקום: סיאטל, וושינגטון
אצטדיון: סנצ’ורי לינק פילד, 69 אלף מקומות
בעלים: פול אלן
ג’נרל מנג’ר: ג’ון שניידר
מאמן ראשי: פיט קארול
מאזן בעונה שעברה: 9-7, מקום שני בבית

הפגרה שלפני עונת 2018 הייתה הסוף של אחת ההגנות הדומיננטיות בהיסטוריה של המשחק. ריצ’רד שרמן שוחרר עם טעם מר אצל שני הצדדים, קאם צ’אנסלור נאלץ לפרוש עקב פציעת צוואר שהכניסה אותו לסכנת שיתוק, ועתידו של ארל תומאס בקבוצה עדיין לא ברור – הסאגה ממשיכה להיגרר וסיומה לא נראה באופק. לרשימת העזיבות מצטרפים גם קליף אייבריל שנאלץ לפרוש מסיבה דומה לזו של צ’אנסלור, מייקל בנט שנשלח בטרייד לפילדלפיה תמורת שקית בוטנים, ושלדון ריצ’ארדסון שסיים את חוזהו וחתם במינסוטה תמורת שתיים. למעשה, העמדה היחידה שנשארה חזקה כתמיד היא אמצע המגרש, הליינבאקרים: אולי הצמד הטוב בליגה, קיי. ג’יי רייט וכמובן בובי וואגנר, מקבל עכשיו את המפתחות לסירה וינסה להשאיר אותה צפה. הצוות המסייע החדש שלהם יובל על ידי הסייפטי בראדלי מקדוגאלד, שנראה מצויין כמחליפו של צ’אנסלור, והקורנר בשניה השנייה שלו בליגה, שאקיל גריפין. בקו ההגנה, הסיהוקס ימשיכו לחפש פתרונות, ואולי הם יגיעו משחקנים צעירים כמו ג’ארן ריד, נאזיר ג’ונס, ובחירת הסיבוב השלישי מהדראפט האחרון, ראשים גרין.

גם ההתקפה של הסיהוקס עברה תהפוכות, כאשר שניים מהתופסים הבכירים של הקבוצה עברו מזרחה (כי רק לשם אפשר להגיע מסיאטל). ג’ימי גרהאם, שתפס עשרה ט"ד בעונה שעברה, חתם אצל אהרון רוג’רס בגרין ביי, ופול ריצ’ארדסון הביא את מצב הריצ’ארדסונים בקבוצה לרמה מדאיגה כשחתם בוושינגטון רדסקינס. חיל התופסים של הסיהוקס נשאר בסד"כ מצומצם עם טיילר לוקט ובעיקר דאג בולדווין כחבריו הבולטים, אך מאחוריהם אין שמות מלהיבים במיוחד. בעמדת הטייט אנד, אד דיקסון הגיע מקרוליינה, ניק ואנט יקבל תפקיד מעט יותר משמעותי עם עזיבתו של לוק ווילסון, ובסיבוב הרביעי בחרה סיאטל את שחקנה של וושינגטון המתמחה בחסימה, וויל דיסלי. נראה שהושם דגש משמעותי על חיזוק משחק הריצה בעונה המתקרבת, ועל כן הגיע בסיבוב הראשון הרץ המעולה של סן דייגו סטייט, רשאד פני. עם החזרה של כריס קארסון, שני הרצים האלו עשויים להוות אגרוף כפול קטלני, אך קו ההתקפה הוא עדיין שאלה גדולה.

אולי המהפכה הגדולה שעברה הקבוצה בפגרה הייתה בכלל בצוות האימון. כל דמות משמעותית למעט קארול עצמו, מצאה את עצמה מחוץ לקבוצה כשבועיים אחרי סיום העונה. טום קייבל, מאמן קו ההתקפה הידוע לשמצה, פוטר והלך לעבוד אצל ג’ון גרודן בריידרס. מייק סולארי, בעבר בג’איינטס, גרין ביי וסן פרנסיסקו, הגיע להחליפו והשינוי בפילוסופיה נראה לעין באופן מיידי. מתאם ההתקפה, דארל בוול, פוטר גם הוא והוחלף על ידי בריאן שוטנהיימר. קריס רישארד, מתאם ההגנה, עזב לדאלאס, ובמקומו חזרה דמות נערצת מתקופת השיא של הלגיון – קן נורטון ג’וניור. יש שיגידו שהשינויים האלה הם דרכו של קארול להרוויח לעצמו עוד זמן בתפקיד שעשוי להיות האחרון שלו בקריירה. יש גם שיגידו שמכאן, ייצאו הסיהוקס לדרך חדשה וימשיכו הלאה מהאובדן של כל כוכביהם.


#14

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(3)
טנסי טייטאנס
מיקום: נאשוויל, טנסי
אצטדיון: “ניסאן” סטאדיום
בעלים: איימי אדאמס סטראנק
מאמן: מייק ורייבל
דיוויז’ן: AFC South
מאזן שנה שעברה: 9:7, מקום 2 בדיויז’ן

בשנה החולפת, החבורה מעיר המוזיקה הגיעה לפלייאוף בפעם הראשונה מאז שג’ף פישר הוביל אותם למאזן 13:3 ב-2008. הטייטאנס היה רותחים לרוב לשבי העונה הסדירה, הם הגיעו למאזן המרשים של 8:4 בשבוע 13. אולם, מאז הם הפסידו שלושה מתוך ארבעת ממשחקיהם האחרונים. למזלם ה-AFC החלש השאיר להם את המקום בפלייאוף בו הם נאחזו בשיניים עם מאזן שווה לרייבנס ולצ’ארג’רס שנשארו בחוץ. בפלייאוף הם נסעו כ-500 מייל צפון-מערבה לאצטדיון הרועש של הצ’יפס להתמודד עם הארסנל ההתקפי שהעמיד אנדי ריד. בתחילה, נראה כי הטיטאנים נשחטו, הצ’יפס לקחו יתרון 21:3 שנראה כמו גבעה שלא ניתן לטפס עליה. הטייטאנס הראו הרבה אופי ובסיוע של קריסה אופיינית מצד המקומיים, הם הצליחו לחזור ולנצח את המשחק שנכנס ישירות לפנתיאון. בסיבוב הבא הם נאלצו לפגוש את הבריידי באנץ בפוקסבורו שרמסו אותם בקלות (אחרי הכל, מרקוס מאריוטה הוא לא מארק סאנצ’ז או ג’ו פלאקו).

בהסתכלות מאוד יבשה של ההישגים שלהם, נדמה כי הייתה לטייטאנס עונה טובה מאוד, ניצחון פלייאוף מרשים והפסד חוץ לסגנית האלופה. אמנם, בהתעמקות קלה בלו"ז המשחקים שלהם ,בדפי הסטטיסטיקות ובכלל בצפייה חוזרת של המשחקים שלהם רואים כי טנסי לא הייתה יותר מקבוצה בינונית. במהלך העונה הסדירה, הם ניצחו רק קבוצה אחת שהגיעה לפלייאוף: פעמיים את יריבת הבית הג’קסונוויל ג’אגוארס, וחובה גם לציין שהג’אגס לא היו במיטבם בשני המפגשים הללו, לקח להם זמן להיכנס לקצב בתחילת העונה ובמפגש השני הם חסרו שחקני מפתח. ברגע שהם פגשו קבוצה חזקה, הם התפרקו. גם הסטטיסטיקה מגבה את הדעה כי הטייטאנס לא היו מרשימים מדי: ביחס ליריביהם, לטייטאנס היו פחות נקודות, פחות יארדים, פחות מהלכים, יותר אינטרספשנס והמגילה לא נפסקת שם.

ההנהלה בטנסי ידעה שמשהו לא עובד שם למרות ההצלחה על הנייר. הם עשו ניקוי אורוות עם צינורי סילון: הם שלחו הביתה בין היתר את המאמן, מתאם ההתקפה, מתאם ההגנה, מאמן הקוורטרבקים ואחראי הספיישל טימס. מייק ורייבל החליף את מייק מולארקי על הקווים, הליינבקר לשעבר יכניס קצת מודרניות במקום הסגנון המעופש של מולארקי, הטייטאנס יקוו שהבאת מאמן הגנתי בדמותו של ורייבל תוכל לסתור קצת את טרנד המאמנים ההתקפיים שצובר תאוצה בליגה וגם בדיויז’ן שלהם (פרנק רייך בקולטס). מאט לאפלור היה חלק אינטגרלי בעלייה של הל.א. ראמס בשנה האחרונה והוא מתגיע להשתלט על ההתקפה הזו, בצד השני של הכדור הגיע המתאם ההגנתי הוותיק של הרייבנס, דין פיז, שזכה איתם בסופרבול.

נעבור במעבר חד לסקירת סגל השחקנים,

נתחיל מהצד ההתקפי:
בראש הקסדה עדיין יעמוד מרקוס מאריוטה, הבחירה השנייה לשעבר מאורוגון נכנס לעונתו הרביעית בליגה ובקרב הארגון יש צפייה ממנו לעשות קפיצת מדרגה משמעותי, והשנה נראה כי זה יכול לקרות. מאט לאפלור היה חלק אינטגרלי מהצלחת הקבוצה בעיר המלאכים כפי שכבר ציינתי לעיל, חלק מהעבודה שלו היה גם עם ג’ארד גוף שעשה שיפור ענק העונה. הוטרן בליין גאברט והרוקי מוושינגטון סטייט לאק פאלק יגבו אותו.

בגזרת הרצים חלו שתי שינויים משמעותיים: פרישתו של הרץ הראשי דמרקו מארי והחתמתו של דיון לואיס מהניו אינגלנד פטריוטס. בשנה שעברה התקפת הריצה של הטייטאנס הייתה טובה, אך לא עמוקה מספיק. דמרקו מארי האפיל על דרק הנרי ולא סיפק תרומה מספקת. בנוסף לכך, גם כאשר השתמשו בדרק הנרי זה לא היה כהלכה. הכריחו אותו להיות פאוור-בק באופן כמעט בלעדי, ריצות לאמצע בשביל יארדים בודדים שאולי יניעו את השרשראות החורקות. כאשר נתנו להנרי לרוץ לצד שמאל שלו, הוא היה מהרצים המשובחים והאפקטיביים ביותר בליגה. התוספת של דיון לואיס בקיץ תחולל ניסים בהתקפת המסירה שלהם, הרי המומחיות של הפטריוט לשעבר היא תפיסה מהבק-פילד. מרקוס מאריוטה היה ממוקם במקום השלישי כמוסר תחת לחץ, כאשר רק שתי האגדות מניו אורלינס וניו אינגלנד הקדימו אותו, דיון לואיס ימשיך ללטש את האיכות הזו אצל מאריוטה.

חוליית קו ההתקפה היא מהמאוזנות ביותר בליגה, הואיל וטיילור לואן יחזור לשבוע הראשון. כל החולייה הזו עקבית ביותר, בעיקר הצד השמאלי שמורכב מטיילור לואן וקווינטון ספאין, אחד מהצמדים הלא מוערכים ביותר בליגה.

לא רעדו עולמות בגזרת התופסים, דילייני ווקר חתם על הארכת חוזה לא מזמן ויישאר שמיכת הביטחון של מאריוטה ומנהיג שיהווה דוגמה לכל התופסים שמסיביבו. הרסיבר הראשון שירד מהלוח בשנה שעברה, קורי דייויס, חוזר נקי מפציעות וכעת יש לו הזדמנות להצית שריפה מהניצוצות שראינו ממנו בשנה שעברה. חוץ משני השמות שציינתי, העומק דליל כמו חמצן במעמקים. אין עוד פותח ראוי לקבוצה ששואפת לחזור לפלייאוף, בעיקר בעוד רסיבר חיצוני לצד קורי דייויס.

נמשיך את הסקירה עם ההגנה:
רוב התוספות של הקבוצה בדראפט האחרון נבחרו מהצד הזה, כאשר השמות הבולטים הם הליינבקר ראשאן אוונס שהגיע ממפעלו של ניק סייבן באלאבמה והאדג’ ראשר הנפיץ מבוסטון קולג’, הארולד לאנדרי, שנראה כמו החטיפה של הדראפט לפי הדיווחים ממחנה האימונים ומשחק קדם העונה ששיחק. חוליית הליינבקרים מורכבת ממכים חזקים עם יכולת ראשינג טובות, ווסלי וודיארד הסולידי לא הלך לשום מקום והוא ינחה את ראשאן אוונס במהלך עונת הרוקי שלו.

הרביעייה הקדמית בהנצחתו של הפרו-בולר הפרלימינרי ג’ארל קייסי תמשיך לעשות טרור בלחנוק את הרצים שיקרו בדרכם, אולם פחות בלחיצה את הקוורטרבק היריב.

הסקנדרי הזה מתחרה עם חוליית הרצים של הברס והסקנדרי של הדולפינס על החולייה הצעירה והלא מוערכת בליגה. קווין ביארד שנבחר לאול-פרו בשנה שעברה ימשיך לכסות כל הצד האחורי של הדשא עם הטווח הפסיכי שלו, קני ווקארו יכנס למקומו של ג’ונת’ן סיפריאן הפצוע ויהווה תחליף משובח. הרכש הטרי מלקולם באטלר יחבור למכרו מניו אינגלנד דאז לוגאן ריאן בגזרת הקורנרים.

ואצל הספיישל טימס, שיאן שערי השדה הצרופים מתחת ל-50, ריאן סאקופ, נשאר וימשיך לשים את הכדור בין הקורות, גם הרגל האימתנית של ברט קרן לא הלכה לשום מקום.

תסריט אופטימי:
ורייבל אכן סותר את הטרנד ההתקפי בליגה, מאריוטה עושה את קפיצת המדרגה והסקנדרי עושה שם לעצמו כחולייה עם חושים לכדור. 12:4 וניצחון פלייאוף שני בשנתיים.

תסריט פסימי:
ורייבל נתקל בקשיי התחלה, מאריוטה צועד על הליכון לשום מקום, ההגנות שמולם מצליחות לשתק בקלות מהלכי מסירה עם התמקדות נכונה בשני התופסים העיקריים. 5:11 במלחמה על מקום אחרון בדיויז’ן עם הקולטס.

תסריט ריאלי:
הטייטאנס מתקשים בהתחלה בשל השינויים הרבים וגם בשל חוזק הלו"ז שלהם בהתחלה, מתחילים לצבור קצת קצב בסוף אך זה לא מספיק. 8:8 ומחוץ לפלייאוף.


#15

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93
אטלנטה פאלקונס

מיקום: אטלנטה, ג’ורג’יה
אצטדיון: מרצדס-בנץ’ סטדיום
בעלים: ארתור בלאנק
מאמן: דן קווין
דיוויז’ן: NFC South
מאזן שנה שעברה: 10:6 הפסד בדוויז’ן לאלופה

הפאלקונס -
בעקבות עונה כמעט מושלמת של הפאלקונס ב-2016, קייל שנהנן, מתאם ההקתפה, שהיה המוח מאחורי ההתקפה המשגעת של הקבוצה עזב לתפקיד מאמן ראשי במערב הרחוק. החליף אותו מאמן שנוי במחלוקת, סטיב סרקיסן, מאמן עם קריירה לא מוצלחת מדי בפוטבול מכללות עד כה. היו הרבה חששות מהמעבר הזה ממאמן התקפה גאוני למחליפו דל הניסיון בליגת המקצועניים. לצערם של אוהדי אטלנטה, החששות התבררו כנכונות. ההתקפה שהסעירה את הליגה ב-2016, הייתה אנמית למדי ב-2017 יחסית לכישרון בקבוצה, המהלכים היו צפויים למדי, והיצירתיות נעדרה מהם.

מצד שני של המגרש, היתה לאטלנטה הגנה צעירה שהחלה להיראות מבטיחה ב-2016 ואישרה את זה בגדול ב-2017. הגנת פלקונס עלתה באופן דרמטי ממקום ה-25 בליגה בנקודות נגד ב-2016 למקום ה-8 ב-2017. אמנם ויק בסליי לא שחזר את כמות הסאקים המטורפת, אבל הוא קיבל חיזוק בצד השני מהרוקי טקריסט מקינליי, בעוד הליינבקר הפנימי דיון ג’ונס והסייפטי קינו ניל עולים מדרגה.

אחרי התחלה צולעת עם מאזן חצי 4-4 בחצי הראשון של העונה, הפלקונס התעשתו ושיחקו ברמה יותר ראויה לכישרון בסגל שלהם. הם סיימו את העונה הסדירה במאזן 10-6, וקיבלו את הכרטיס הכניסה האחרון של ה-NFC לפלייאוף.

בפלייאוף, הם הפתיעו עם ניצחון חזק על הראמס והפסד צמוד לאלופים לעתיד מפילדלפיה.


שחקנים שהגיע : רון פארקר (סייפטי), ברנדון פוסקו (גארד).

שחקנים שעזבו: טיילור גבריאל (תופס), דונטרי פו (טאקל הגנתי), אדריאן קלייבורן (מגן קצה).

דראפט: קלווין ריידלי (תופס), איזייה אוליבר (מגן פינה), דידרין סנט (טאקל הגנתי), איטו סמית’ (רץ).

הפגרה הייתה רגועה מאוד עבור אטלנטה עם עזיבתם של מעט פותחים ובלי חיזוק משמעותי בצד השני. האירוע הכי חשוב היה כנראה הארכת החוזה של מאט רייאן.

בדראפט הפלקונס בחרו בתופס הכי מנוסה במחזור שאמור לעזור במיידי להתקפת הקבוצה ובקורנרבאק מוכשר בסיבוב השני.

צפיות:

סיבות לאופטימיות :

  • יציבות. מעט שינויים בקבוצה, סרקיסן מכיר יותר את הקבוצה בעונה השנייה הזו.
  • ההגנה עדיין צעירה וצפוי להשתפר עוד ב-2018 עם צבירת יותר נסיון

סיבות לפסימיות:

  • סרקיסן עדיין מתאם התקפה.

שורה תחתונה:

  • קבוצה עם יותר מדי כישרון כדי לא להתמודד על האליפות. האנגובר מסופרבול 51 נגמר. אין יותר תירוצים.

#16

פיטסבורג סטילרס
מיקום: פיטסבורג, פנסלבניה.
אצטדיון: היינץ פילד.
בעלים: משפחת רוני.
מאמן: מייק טומלין.
דיוויז’ן: AFC North.
מאזן שנה שעברה: 13:3, מקום ראשון בבית, הדחה בדיויז’ינאל פלייאוף.

++
הסטילרס -
הקבוצה מפיטסבורג נחשבת כאחת מהקבוצות המוצלחות ביותר בליגה ולא סתם, הסטילרס מחזיקים בשיא הזכיות בסופרבול עם שש ניצחונות במעמד הגדול מכולם. אע"פ שהיא נחשבת כקבוצה חזקה ולרב מדורגת בין עשרת הקבוצות הטובות בליגה, במיוחד בכל מה שנוגע להתקפה שלה, עבר עשור שלם מאז הזכייה האחרונה שלה אי שם בעונת 2008. הסטילרס אמנם משחקים בינואר כבר ארבע שנים ברצף, אך ללא הצלחה יתרה. את העונה שעברה הם סיימו עם הפסד ליגוארים מג’קסונוויל 42-45, כאשר ההגנה מאפשרת לבלייק בורטלס להרגיש נוח בפוקט ולזרוק לפירסט-דאון כאילו אין מחר. עם זאת, האשמה מוטלת גם על כתפי ההתקפה, על אף שביג-בן סיים את המשחק עם 469 יארדים במסירה וחמישה טאצ’דאונים נגד ההגנה הכי טובה נגד מסירות בליגה, ההתקפה עדיין עזרה לג’גוארס עם אינטרספשן, פאמבל שהפך לפיק-סיקס, ועם עוד שתי סיטואציות של פורט’-אנד-וואן שבמקום לשלוח את הק"ב הענק ישר קדימה (18 מתוך 19 הפעמים שהוא ניסה בסיטואציה כזו הוא הצליח) הם שולחים את לביון בל או מנסים למסור, שורה תחתונה - כולם ציפו ליותר והמשחק הזה הבליט את היתרונות והחסרונות של הסטילרס. לקבוצה הזו יש את היכולת והאפשרות הצליח, היא רק צריכה לממש את הפוטנציאל, ויש עדיין תקווה וציפייה ממייק טומלין הוותיק - שמאמן בפיטסבורג עוד מעונת 2007 ומעולם לא סיים עונה עם מאזן שלילי.

בעמדת הק"ב נשאר עומד משכמו ומעלה בן רוט’ליסברגר בן ה-36 הידוע גם בכינויו ביג-בן, הוא מתחיל את עונתו ה-15 בליגה ועדיין נראה מצוין אחרי ארבע עונות פרובול רצופות מאחוריו ואחרי שעונה שעברה הוא שוב עובר את ה-4000 יארד במסירות. כאשר הק"ב שלך נמצא ברשימת עשרת הגדולים של כל הזמנים בכל מה שנוגע לדירוג מסירה ולאחוזי הצלחה במסירות, ברור לכולם שזו לא העמדה הבעייתית שטעונה שיפור. מנגד, אחת הבעיות הגדולות של ההתקפה בעונה שעברה - במיוחד בתחילת העונה, הייתה להפוך מצבים לטאצ’דאון, מה שהביא את כריס בוסוול הבועט, פעמים רבות מדי למגרש. טוד היילי מאמן ההתקפה שנמצא אשם על כך, עבר למקום עם פחות ציפיות – קליבלנד, ובמקומו נכנס רנדי פיצ’ר שכבר מאמן במשך יותר מעשור את הרסיברים והקוורטרבקים בפיטסבורג.

בחוליית הרסיברים - האחראים ליכולות התקיפה בעומק, נמצא אנטוניו בראון, אחד מהרסיברים היותר טובים שדרכו אי פעם על המגרש. איתו נמצא גם ג’וגו’ סמית’-שוסטר המצוין שנכנס לעונתו השנייה אחרי עונה ראשונה טובה, ג’וג’ו מביא איתו גודל פיזי שהוא יודע להשתמש בו, יכולת תפיסה מרשימה וכישרון למצוא את האזורים הריקים בשמירה אזורית – כל זה מחפה על חוסר במהירות ובכח מתפרץ. החוליה הזו אחראית ללא ספק לכך שהסטילרס הגיעו בעונה שעברה למקום השלישי ביארדים למשחק ע"י מסירה. אם כל זה לא מספיק, אז גם ג’וש וושינגטון מהסיבוב השני בדראפט האחרון מצטרף לחגיגה, וושינגטון מביא איתו מהירות התחלתית גבוהה שמאפשרת לו להתחמק משמירות ויכולת פתיחת מגרש טובה – סה"כ נראה שהוא די משלים את יכולותיו של ג’וג’ו וגם אחרי העזיבה של מרטאביס בראיינט לאוקלנד, חוליית הרסיברים עדיין נראית מצוין. בעמדת הראנינג-בק המצב יותר מורכב, לביון בל המצוין מוביל את הצוות הזה, אבל נראה שהבעיות בנוגע לחוזה שלו יובילו לכך שיגיע למשחק הפתיחה באופן לא מיטבי, ללא מחנה אימונים מאחוריו וייקח לו זמן להיכנס לקצב. בנוסף, אין עומק ופליי-מייקרים מאחורי לביון, כך שמשתמשים בעיקר בו ואין את האפשרות לחילוף ולוורסטיליות בעמדה. אמנם ג’יימס קונור נראה מאוד טוב בפריסיזן ויש לו סטיפ-ארם ואגרסיביות טובה כנגד תאקלים, אבל עדיין לא ראינו אצלו עקביות ולא ניתן לדעת האם הוא באמת נותן עומק לחוליית הראנינג-בק. ג’יילין סמואלס נבחר בסבב החמישי ומביא איתו יכולת טובה בדאון שלישי וברד-זון, סמואלס הוא שחקן היברידי מאוד אבל מצד שני לא נראה שיתמקצע באופן יוצא מן הכלל בעמדה מסוימת. בשורה התחתונה, בכל מה שנוגע למשחק הריצה, המצב לא גרוע אבל גם לא מדהים. רשת הביטחון שטייט-אנד צריך לספק לק"ב עדיין חסרה, אך יש תקווה להשתפרות עם ונס מקדונלד שהגיע עם פתיחת העונה הקודמת מסן-פרנסיסקו והשתתף זו הפעם הראשונה במחנה האימונים עם הסטילרס וייתכן שהוא יהיה בדיוק מה שביג-בן צריך כשהזמנים הופכים קשים. קו ההתקפה נשאר מצוין כאשר שלושה פותחים מתוך החמישה עם עונת פרובול מאחוריהם – אלחנדרו וילנובה שומר על הבליינד-סייד בעמדת התאקל השמאלי, מורקיס פונסי בסנטר ודיויד דה-קסטרו בתור גארד ימני. מה גם שמאמן קו ההתקפה מייק מונצ’ק נשאר לעוד עונה אחרי שסירב בתחילת השנה להצעת המאמן הראשי באריזונה, ואין ספק שהוא עושה עבודה מצוינת. החוליה הוותיקה הזו מצוינת בפאס-פרוטקשן ויחד עם הגודל של ביג-בן, הניסיון של ההגנות היריבות לגרום לביג-בן לאכול קצת דשא – הופך לכמעט בלתי אפשרי. הפער העיקרי נמצא בראן-בלוקינג ועם החיבור לחוסר הוורסטיליות בעמדת הראנינג-בק, אנחנו מקבלים משחק ריצה יחסית חלש, אא"כ לרנדי פיצ’ר מאמן ההתקפה החדש יש הפתעות לא צפויות בשרוול. בסה"כ בכל מה שנוגע למשחק המסירה יש פה חבורה כמעט בלתי ניתנת לעצירה, ומשחק הריצה טוב יחסית גם הוא, אבל לא משתווה ליכולות המסירה.

קו ההגנה הקידמי מתפקד טוב עם קאמרון היווארד שנמצא אחרי עונת פרובול ראשונה, ועם ג’אבון הרגרב וסטפון טאיט שגם משחקים טוב ובעיקר משתפרים מעונה לעונה. הגנת הסטילרס דורגה בעונה הקודמת במקום העשירי מבחינת ראן-דיפנס מה שמלמד שהחבר’ה בקידמת ההגנה עובדים ברמה בינונית ויש איפה להשתפר. מה גם שהעונה הליינבאקרים ספגו מכה קשה כאשר הפרובולר ריאן שייזר נפצע ולא ישחק כל עונת 2018 עקב פציעת גב, נקודה אשר תקשה עוד יותר על יכולות הראן-דיפנס.

הסקנדרי לעומת זאת משתפר עם בחירת הסבב הראשון בדראפט - הסייפטי טריל אדמונדס שמביא איתו מהירות, גודל פיזי ומצוינות בשמירה אישית על מטרות גדולות, אבל מאוד לא עקבי בכל הנוגע לתיקולים במרחבים פתוחים. סייפטי נוסף שמצטרף מהסבב החמישי בדראפט האחרון הוא מרקוס אלן. אלן מביא גישה אגרסיבית מאוד ותיקולים חזקים, אבל לוקה בחסר בכל הנוגע לאינסטינקטים בסיסיים של זיהוי היריב וראיית הנולד. ייתכן, ואולי לא ימצא את מקומו ברשימה הפותחת, אבל הוא בהחלט יביא עומק לרשימת הסקנדרי ויוכל לתת תפוקה גם בספיישל-טימס ואולי גם בתור ליינבאקר בניקל. אדמונדס ואלן מצטרפים למורגן ברנט שמגיע מגרין ביי ויודע לתקל בצורה יפה ולשין דייויס שנכנס לעונתו השלישית ועכשיו שהוא וותיק המערכת בעמדה, יצטרך לשאת יותר אחריות על כתפיו מבעבר. בקצוות המגרש עומדים הקורנרבקים ארטי ברנס, מייק הילטון וג’ו היידן הוותיק שאמנם היה שחקן פרובול בעברו, אבל צריך להוכיח שיש לו עדיין מה לתת ושהוא עדיין לא גמר את הסוס.

בסופו של דבר אנחנו מדברים פה על אחת הקבוצות היותר חזקות בליגה, במיוחד בכל מה שנוגע להתקפה בכלל ולמשחק המסירה בפרט. נראה שגורלם העונה ייקבע ע"פ השיפור במשחק הריצה האוגד בתוכו גם את יכולות הקונברשן בדאון שלישי קצר וגם את היכולת ברד-זון. בנוסף החבר’ה הטובים בקבוצה מתחילים להזדקן והצעירים צריכים לצעוד קדימה בשביל שהסטילרס ימשיכו להיות דומיננטיים בשנים הקרובות. אין ספק שאוהדי הסטילרס יכולים בלב שקט להזמין כבר כרטיסים למשחקים בינואר, השאלה היא האם ביג-בן והתקפת המסירה האימתנית ימשכו את כל החבר’ה מפיטסבורג גם לשחק בפברואר…


#17

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(1)

מינסוטה וייקינגס
מיקום: מיניאפוליס, מינסוטה
בעלים: זיגי וולף
מאמן: מייק זימר (עונה חמישית)
אצטדיון: US Bank Stadium
דיוויז’ן: NFC North
עונה שעברה: 3:13 (הפסד בגמר ה-NFC לפילדלפיה)

הגעות בולטות
קירק קאזינס (קוורטרבק, וושינגטון).
שלדון ריצ’ארדסון (דפנסיב-תאקל, סיאטל).

עזיבות בולטות
טדי ברדיג’ווטר (קוורטרבק, לג’טס).
סאם בראדפורד (קוורטרבק, לאריזונה).
קייס קינום (קוורטרבק, לדנבר).
פאט שרמר (מתאם התקפה, מאמן ראשי בג’איינטס).

בחירות דראפט בולטות
מייק יוז (קורנר, סנטרל פלורידה).
בריאן אוניל (תאקל, פיטסבורג).
דניאל קארלסון (בועט, אובורן).

אם מישהו רוצה לקבל מושג כמה ארוך וקשה יכול להיות התהליך של בניית קבוצת NFL מצליחה, הוייקינגס של ארבע השנים האחרונות מהווים דוגמה מצוינת לכך.
תקציר הפרקים הקודמים, מאז שהגיע מייק זימר לקבוצה - עונת בנייה ב-2014 עם ק"ב רוקי (טדי ברידג’ווטר) ומאזן 9:7. עונה מצוינת ב-2015, והפסד אכזרי בווילד קארד לסיאטל. פציעה נוראית של ברידג’ווטר במחנה האימונים ובעקבותיה עונת נפל ב-2016, ואז עונת שיא ב-2017.

בעוד ההתקפה ידעה עליות ומורדות, גרף השיפור של ההגנה היה עקבי ויציב. שימו לב היכן דורגה הגנת הוייקינגס ב-5 השנים האחרונות ביארדים וספיגת נקודות -

2013 - 31 ו-32
2014 - 14 ו-11 (עונת הבכורה של זימר)
2015 - 13 ו-5
2016 - 3 ו-6
2017 - 1 ו-1

כפי שניתן לראות, בעונה החולפת המערכת היציבה שבנה זימר כבר עבדה במלוא הכח. הפציעות של בראדפורד וקוק, הקוורטרבק והרץ הפותחים, לא מנעה ממינסוטה לדהור לעונה נהדרת של 3:13 גם עם קייס קינום מאחורי ההגה. מפח הנפש בגמר ה-NFC מול האלופים שבדרך הדגיש את החוליה החסרה - ואת הנזק שיכולה לגרום קרוסלת הקוורטרבקים בה הסתובבה הקבוצה בשנים האחרונות.

לכן, לא מפתיע שגולת הכותרת של האופסיזן היתה כמובן ההחתמה של המלפפון החם ביותר בשוק השחקנים החופשיים - קירק קאזינס. הקוורטבק המוערך של וושינגטון אמור להיות החתיכה החסרה בפאזל הנהדר שהרכיב הצוות המקצועי. מהלכים נוספים היו החתמתם מחדש של מספר כוכבים - ביניהם דאניל האנטר וסטפן דיגס. הוייקינגס מבצרים את השלד המוצלח שרץ בשנים האחרונות, ונראה כי הם בונים קבוצה איכותית שמתכוונת להשאיר חותם בשנים הבאות. דאלווין קוק מספק את האיום הקרקעי, דיגס יחד עם אדם ת’ילן מהווים את אחד מצמדי התופסים הטובים בליגה והקו היה יציב וטוב בעונה הקודמת.

ההגנה האדירה, שוב תספק את הטון ותהיה דומיננטית עד מאוד. למינסוטה כמעט ואין חורים בצד זה של הכדור - בכל עמדה הם מעובים בשחקנים מעולים. קו ההגנה (האדיר גם ככה) קיבל חיזוק בדמותו של שלדון ריצ’ארדסון ובדראפט נבחר הקורנר מייק יוז (שבינתיים עולה על הציפיות במחנה האימונים). שניהם יצטרפו אל שלל הפרובולרים בהגנה - אוורסון גריפין, קסבייר רודס, האריסון סמית’, אריק קנדריקס ואנתוני באר. תחת הדרכתו של זימר, מוח הגנתי מבריק לכשעצמו, אין שום סיבה שהוייקינגס לא יהיו שוב בצמרת ההגנתית של הליגה.

במינסוטה מרגישים שעכשיו זה הזמן, בו נוצר חלון ההזדמנויות שיכול להביא את אליהם גביע לומבארדי. על פניו נראה שכל החלקים נמצאים במקום - ההתקפה המאוזנת, ההגנה החזקה וצוות האימון. אבל בכל עונה ה-NFL מוכיחה לנו מחדש שהיא ממלכת הלא-נודע. לוייקנגס יש לוח משחקים קשוח במיוחד, ובין שאר היריבות ניתן למצוא את הראמס, פילדלפיה, ניו אורלינס, ניו אינגלנד וכמובן - מפגש כפול עם הפאקרס של רודג’רס, שבוודאי יגיע חדור נקמה. עזיבתו של פאט שרמר, מתאם ההתקפה, יכולה גם היא להשפיע עד מאוד כפי שראינו עם קייל שנהאן ואטלנטה בשנה שעברה.

כל זה לא באמת מפריע לציפיות במיניאפוליס לנסוק לשחקים. מאז עונת הבכורה של ברט פארב, בה הוביל את מינסוטה לגמר ה-NFC, לא הייתה אופטימיות שכזו בקרב אוהדי הוייקינגס. והאמת? קשה להאשים אותם.


#18

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%20(2)
וושינגטון רדסקינס

מיקום: לנדובר, מרילנד.
אצטדיון: פדקס פילד.
בעלים: דן סניידר.
מאמן: ג’יי גרודן.
דוויז’ן: NFC East.
עונה שעברה: 7:9 מקום שלישי.

הרדסקינס -
הרדסקינס סיימו במקום השלישי בבית בעונה שעברה והחליטו שהקבוצה צריכה לעבור שינוי. במהלך שהשאיר הרבה אוהדים פעורי פה, הוחלט לעבור הלאה מקירק קאזינס ולהחליפו בשחקן שונה ממנו לגמרי - אלכס סמית’. מהלך זה הפתיע אוהדים רבים כיוון שבשנתיים הקודמות הרדסקינס שמו על קאזינז את הפראנצ’ייז טאג (מהלך שבדרך כלל אומר שהקבוצה רוצה לעבוד עם השחקן הכוכב שלה על חוזה ארוך טווח אך בד בבד לא רוצה להתחייב רק אם היא חייבת ממש) ולבסוף החליטו שהם לא רוצים להמשיך איתו.

סמית’ הוא קוורטרבק סולידי ומשעמם אך הוא מגיע מעונה שבה סיים כאחד הזורקים הטובים בליגה. בעונה שעברה, אופי המשחק של סמית’ בצ’יפס ותחת אנדי ריד היה שונה משמעותית לעומת שנים קודמות כשהוא לוקח יותר סיכונים וזורק את הכדור רחוק ועמוק יותר מאשר היה זורק בעבר. זה הוביל לעונה שבה הצ’יפס סיימו את העונה בפלייאוף ולעיתים נראו כמו קבוצה שיכולה לזכות בסופרבול.

חוץ מסמית’, אין לרדסקינס הרבה כישרון בהתקפה חוץ מקו ההתקפה. השם הכי בולט הוא טרנט וויליאמס, התאקל השמאלי - התפקיד השני בחשיבותו אחרי הקווטרבק. וויליאמס היה התאקל אולי טוב בליגה בשנת 2016 והמשיך לככב גם בעונת 2017. הצלחתו של וויליאמס בחסימה למסירה עוזרת מאוד לקוורטרבק של וושינגטון, ובכך גם לכל ההתקפה.

וושינגטון רצו להוסיף לסמית’ שחקן שישדרג את צוות התופסים ולכן הביאו את פול ריצ’רדסון. וושינגטון מקווה שריצ’רדסון יביא מהירות להתקפה שלהם באופן דומה לדשון ג’קסון כששיחק שם. בנוסף לריצ’רדסון, וושינגטון גם החתימו שחקנים שיעזרו להגנה שלהם. הם הביאו את פרנל מקפי. ההחתמה של מקפי טובה מפני שטרנט מורפי עבר לבאפלו והקבוצה לא תמשיך עם ג’וניור גלט.

ההגנה של וושינגטון הייתה אחת הגרועות בליגה עונה שעברה. אך למרות זאת ריאן קריגן ממשיך לשחק ברמה גבוהה מאוד והוא בבירור השחקן הטוב ביותר בהגנתם של וושינגטון. הליינבאקר נבחר לפרו בול שנה שעברה, השניה שלו ברציפות. עוד שחקן שאמור לבלוט בהגנה של הסקינס הוא ג’וש נורמן. הקורנר הגיע לוושינגטון לאחר עונת 2015 (פרו בולר ואחד הקורנרים הטובים בליגה), אולם מאז שקיבל את החוזה הגדול מוושינגטון הוא לא שחזר את היכולות שלו עליהם שילמו כסף רב, עונת 2017 הייתה הגרועה שלו מאז עונת 2013.

וושינגטון ככל הנראה לא תאיים על פילדלפיה או דאלאס, וכנראה תסיים במקום השלישי בבית או אולי אפילו הרביעי אחרי הג’איינטס המתקמבקים, בבית המזרחי ב NFC הכל יכול לקרות כשאף קבוצה לא זכתה בתואר הביתי שנתיים ברציפות כבר 15 שנה, אולי הסקינס לא יאבקו למעלה אך להציק ולגנוב ניצחונות בבית הזה הם תמיד באים חדים. הבית הזה ימשיך ליצור עניין על אף שהשנה שתי קבוצות טובות בפער מהשתיים האחרות.


#19

image
אריזונה קרדינלס
שנת הקמה: 1898 (בשיקאגו. עברה לאריזונה ב-1988)
מיקום: גלנדייל, אריזונה
אצטדיון: אצטדיון אוניברסיטת פיניקס, 63,400 מקומות
בעלים: ביל בידוול
ג’נרל מנג’ר: סטיב קיים
מאמן ראשי: סטיב ווילקס

עידן ברוס אריאנס וגם עידן קארסון פאלמר באריזונה חלף עבר לו, ואם נסכם אותו – יכול להיות שהקארדס יכלו להוציא ממנו מעט יותר. בכל מקרה, אריאנס הוחלף בסטיב ווילקס, מתאם ההגנה של קרוליינה בעונה שעברה. וילקס הביא איתו מקרוליינה את אל הולוקומב, שישמש כמתאם ההגנה שלו – ומייק מקוי, מאמנם לשעבר של הסן דייגו\לוס אנג’לס צ’ארג’רס, הוא מתאם ההתקפה החדש.

אריזונה, כמו גם שתיים מיריבותיה לבית, נמצאת בעונת מעבר. אבל למרות שרוב הכישרון עזב, ויכול להיות שמדובר בקבוצה החלשה בבית, יש גם הווה וגם עתיד למועדון האדום. עם הבחירה מספר 10, הקארדינלס קיבלו לידיהם פרוספקט שכנראה נפל מעט נמוך מדי – ג’וש רוזן, שלדעת רבים נחשב הקווטרבק הטוב ביותר במחזור 2018 החזק. לפחות כרגע, דרכו לקסדה עם הרמקולים קצת ארוכה, עם ההחתמות של סאם ברדפורד ומייק גלנון. אך העתיד נראה מבטיח עבור ההתקפה הזו.

לארי פיצג’רלד הנצחי עדיין בקבוצה ועדיין אחד הרסיברים הטובים בליגה. אף על פי שמאחוריו אין לאריזונה יותר מדי עומק בעמדה, בסיבוב השני של הדראפט הגיע לעמדה שחקן מסקרן בשם כריסטיאן קירק, שעשוי אף ליצור חיבור עם הקווטרבק שנבחר סיבוב לפניו. הרבה תלוי בקירק העונה, אם באריזונה מתכננים להתחרות ברצינות – אבל זה לא בטוח כלל, לאור כל השינויים שם.

חודש מרץ, הידוע כחודש הפרי אייג’נסי, היה די שקט במדבר למעט ההחתמות של גלנון ובראדפורד, אבל גם לקו ההתקפה ניסה סטיב קיים להביא תגבור, והוא הגיע מהתפוח הגדול. הגארד ג’סטין פיו היה החיזוק המשמעותי ביותר של אריזונה העונה, לקו שנראה כרגע כמו סימן שאלה גדול בערך בכל אחת מהעמדות שלו.

העזיבה הבולטת ביותר של הפגרה הייתה של דוב הנמלים, הלא הוא טייראן מאת’יו, שבשיאו נראה כמו הדיפנסיב באק הטוב בליגה לפני ששוב חווה פציעה ארוכה וקשה. לא ידוע אם אי פעם יחזור למה שהיה, אבל המחליף שלו כבר מחכה בקוצר רוח לקחת את הלפיד בסקנדרי של אריזונה. מדובר כמובן בשחקן שהגיע לפרו בול בעונת הרוקי שלו בתור ספיישל טימר, בודה בייקר. בייקר מציג יכולות דומות לאלה של מאת’יו, בראשן ורסטיליות, נפיצות ואנרגיה בלתי נדלית. ללא ספק מדובר באחת הסיבות המרכזיות לצפות באריזונה העונה, גם אם לא תנצח הרבה משחקים.

סיבות אחרות לצפות באריזונה הם מלך הסאקים של העונה שעברה ואחיו של הלוחם המשולב הידוע לשמצה, ג’ון ג’ונס. זהו האיש שהגיע בטרייד מהפטרויוטס, צ’נדלר ג’ונס, שעשוי להמשיך לסחוב את הפאס ראש של אריזונה, לפחות עד שיחזור מרקוס גולדן או עד שרוברט נקמדיצ’ה יעשה את הצעד קדימה. עוד בהגנה, שני ליינבאקרים צעירים וסולידים בדמות האסון רדיק ודיאון ביוקאנון ימשיכו לנהל את האמצע, ופטריק פיטרסון הוא עדיין שחקן שאף רסיבר לא רוצה לפגוש.

בצד השני של הכדור, אחד השחקנים היותר מלהיבים לצפייה שהליגה יכולה לספק, דיוויד ג’ונסון, יחזור לשבור תיקולים ולהתיש מגנים. כשהוא עצמו מותש, פרוספקט מעניין בשם צ’ייס אדמונדס מציג סקיל-סט דומה לשל ג’ונסון וצפוי לעלות למגרש כדי להוריד עול ממספר 31. כאמור, למרות שניצחונות לא נראה שם יותר מדי, אריזונה הייתה ותישאר קבוצה מעניינת ומרתקת לצפייה.


#20

i

באפלו בילס
מיקום: באפלו, ניו יורק.
אצטדיון: “ניו ארה” סטאדיום.
בעלים: משפחת פגולה
מאמן: שון מקדרמוט
דיוויז’ן: AFC EAST
מאזן שנה שעברה: 9:7, מקום שני בבית.

אין קבוצה שיותר מושלמת לעיר שהיא נמצאת בה מאשר הבילס בבאפלו. עיר קשוחה וקרירה במערב ניו יורק, תמיד בצל של העיר הגדולה באמת. עיר המורכבת מאנשים שעובדים קשה ורוצים לנוח בימי ראשון עם הבילס הכה אהובים עליהם, ביחד עם קנקני בירה וחגורה פתוחה א-לא אל באנדי. הבילס בשנה שעברה חוו רכבת הרים מהיבט יכולת המשחק של הקבוצה. לאחר שבעה משחקים, הבאפלואים ניצבו יפה במקום השני בדיויז’יה רק בשל משחק חסר מאחורי הפאטס עם מאזן 5:2. כמו כל רכבת הרים שמכבדת את עצמה, לאחר עלייה גדולה יש עצירה ואחר כך נפילה חדה מטה. הם הפסידו שלושה משחקים רצופים: לג’טס, לסיינטס ולצ’ארג’רס. כאשר המשחק האחרון ידוע לשמצה בשל ההתחלה של ניית’ן פיטרמן במקומו של טיירוד טיילור.

טיירוד הוא קוורטרבק סולידי, לא משהו מיוחד, אבל איתו הקבוצה הגיעה למאזן סביר בהחלט. ההחלטה להכניס את פיטרמן נראתה תמוהה עוד בזמנו, הרי הוא נבחר בסיבוב החמישי של השנה ללא שום ציפיות או נתונים שהיו גורמים לו להיראות כמו פותח ראוי. פיטרמן מסר חמש פעמים לשחקני הצ’ארג’ס במחצית אחת והניסוי המוזר הזה נגדע במהירות. לאחר חזרתו של טיירוד לראש הקסדה, הבילס ניצחו ארבעה מתוך ששת המשחקים הבאים שלהם והצליחו להתחמק למקום השישי בקונפרנס, האחרון שמוביל לפלייאוף.

לאחר שטיפלו בעניינים שלהם במחזור האחרון במיאמי, שחקני הבילס צפו בחדר ההלבשה במשחק יריבות אחר, הבנגלס בבולטימור. הסיפור נראה פשוט: ניצחון של סינסי, הבילס בפנים. כל תוצאה אחרת, בולטימור בפנים. 52 שניות לסיום, במצב של דאון רביעי ארוך, אנדי דלטון השתמש בכוחות הג’ינג’ים שלו בכדי להשלים מסירה לטיילר בויד שלקח את הכדור כמעט 50 יארד על לאנדזון. הסרטון של שחקני הבילס חוגגים בחדר ההלבשה סחט ממחטות אצל כמעט כל אוהדי הפוטבול, סרטון שמציג את קייל וויליאמס בוכה כמו ילדה קטנה למרות שהוא בערך בגודל של ראלף ההורס ובמשקל של שאקיל אוניל. חלק מה"בילס מאפיה" אף עשו מעשה טוב ותרמו לארגון הצדקה של אנדי דלטון כאות תודה חביב.

בהגיעם לפלייאוף, הבילס נשפו על קצת אבק מספר החוקים והחזירו לשימוש שובר שיוויון שלא היה בשימוש מאז 2010. בשל השיוויון המרובע שהיה בין הטייטאנס, הבילס, הרייבנס והצ’ארגרס על שתי מקומות הווילד קארד, הליגה נאלצה לנבור בשוברי השיוויון. המקום של הטייטאנס היה הכי קל, להם היה את מאזן הקונפרנס הכי טוב מבין הארבעה (8:4). עכשיו נשארו שלוש הקבוצות האחרות. למרות שהצ’ארג’רס ניצחו את באפלו, זה לא שינה בשל העובדה ששובר השיוויון היה משולש ולא כפול. לקבוצה מל.א. היה מאזן חצוי בקונפרנס, ואילו לרייבנס ולבילס היה מאזן 7:5 חיובי, לכן הם נפסלו. שובר השיוויון הבא הוא מאזן המשחקים ה"שכיחים" במהלך העונה, גם שם כל קבוצה ניצחה 4 והפסידה 1. מה שבסוף שבר את השיוויון היה חוזר הניצחון. של הבילס היה 396. ולרייבנס רק 299. וזה הספיק בשביל להכניס את באפלו לפלייאוף בפעם הראשונה מאז 1999. בפלייאוף, הבילס נסעו לג’קסונוויל למפגש שסיפק את הצפי ממנו: הגנות קשוחות והתקפות מתודיות. לבסוף, הג’אגס ניצחו בהפרש ט"ד, 10:3 ועלו לפנסילבניה לפגישה עם הסטילרס שהבילס נאלצו לצפות בה מהבית.

בקיץ הם נפרדו מטיירוד טיילור לאחר שהיה שלוש שנים במועדון וסיים עם מאזן חיובי של 22:20 במשחקים בהם פתח, למרות שהקבוצה סיימה עם מאזן חיובי פעם אחת בלבד, וזה גם רק בשל ריצה מרשימה של טיירוד לקראת הסוף. הם גם שלחו את המתאם ההתקפי ריק דניסון לג’טס ומינו במקומו את מתאם ההתקפה של ניק סייבן בעונה שעברה, אדם שמכיר טוב מאוד את הדיויז’ן (היה מאמן הטייט-אנדים אצל בליצ’ק) בריאן דאבול.

הבילס התעמקו בעיקר בהחתמת ווטרנים שיעזרו בשימוש דוגמא לשחקנים צעירים ויעמיקו את הרוטציה כגון וונטה דייויס וכריס אייבורי. בדראפט הם היו קצת פחות שמרניים, הם לקחו סיכון גדול ועלו פעמיים למעלה בסיבוב הראשון, וויתרו על הרבה נכסים והשיגו את ג’וש אלן האפוף בסימני שאלה והכישרון הנא בדמות הליינבקר טרומיין אדמונדס. עוד בחירות דראפט מרכזיות להם כוללות את התאקל ההגנתי האריסון פיליפס ושחקן הסקנדרי טארון ג’ונסון.

חוץ ממה שציינתי עד כה, לא קרו שינויים רבים בסגל הקבוצה. שון מקדורמט וההנהלה רצו לשמר את השלד הקיים, ויש בכך מין הצדק. אולם, נראה כי זה יותר לקיחת צעדים במקום מאשר שמירת שלד שחקנים. ההגנה תמשיך להיות קשוחה וכישרונות בעיקר בצד האחורי, במקרה שלשון מקוי יחזור לכל העונה גם הסכמות בהתקפה לא צפויות להשתנות יותר מדי. איבוד טיירוד יעלה להם מחיר כבר ממה שנראה להם, לאחר איבוד איג’יי מקארון למה שנראה כמו פציעה בעצם הבריח, אין להם קוורטבק וותיר וראוי להתחיל בליגה. טיילור היה יכול לפתוח וגם להוות מנטור לג’וש אלן, הרי שניהם ניידים במיוחד, אלן צריך לעבוד על הטכניקה ולשפר את יכולת השמירה על הכדור, דברים שטיילור עושה בצורה טובה מהממוצע.

תסריט אופטימי:

ג’וש אלן נכנס למים העמוקים ומצליח להשאיר את הראש מעל המים ומראה הרבה ניצוצות של פוטנציאל. לשון מקוי משחק את כל העונה עם קוף על גבו ונותן עונת קריירה, הסקנדרי הצעיר והמרתק רק ממשיך להשתפר. מאזן זהה לשנה שעברה, הבילס נותנים מלחמה בסיבוב הראשון של הפלייאוף אך נכנעים לאחר מאבק נאה.

תסריט פסימי:

אלן ופיטרמן נכנסים לסירוגין ומתחרים ב"מי יכול לאבד את הכדור הכי הרבה", לשון מקוי נמצא יותר בבית המשפט מאשר על כר הדשא וזה מסיח את דעתו בזמן שהוא כן משחק, ההגנה נשארת הרבה יותר מדי זמן על המגרש ומאבדת מהאפקטיביות שלה. מקום אחרון בבית ומאזן של 4:12.

תסריט ריאלי:

אלן לא נורא כמו שכולם חושבים, אך הוא כן מראה ניצוצית למרות חוסר המוכנות שלו. ההגנה סולידית ושחקנים כמו ג’ורדן פויור פורחים לצד כוכבים כמו מייקה הייד וטרה וייט. משחק הריצה רעוע בשל המצב המנטלי של שיידי, קו ההתקפה החלש שנחלש עוד יותר בקיץ מראה אותותיו. מאזן 6:10 ומקום שלישי בבית.