אני לא חושב שזה נכון לומר שמפגשים ישירים הם לא מדד מוצלח, פשוט צריך לדייק למה בדיוק הם מדד. אם שתי קבוצות שמשחקות אחת כנגד השניה זה לא מדד, אז מה כן?
אפשר לומר שהעמדה שאני מייצג עכשו היא לא פופולרית בקרב אוהדי ריאל, אבל אני חושב שיש הערכת יתר מסויימת לריאל של 2012. ואני לא בא לומר שזה לא הייתה קבוצה נהדרת, היא לחלוטין הייתה כזאת. רק שיש הגזמה במרחק שהיה בין בארסה לריאל של אותה שנה, באספקטים מסויימים. בארסה לא חוותה ירידה משמעותית. מרכז השדה צ’אבי אינייסטה ובוסקטס היה עדיין בשיאו כמו שהוכיח היורו בקיץ של אותה שנה. מסי היה מסי ובאופן כללי הקבוצה הייתה מסוגלת לתת הופעות כמו בעונות הקודמות.
בארסה הייתה טובה פחות בשני אספקטים. הראשון היה חוסר היכולת לתת הופעות טובות בעקביות. יעידו על כך הספליט המטורף בין משחקי בית וחוץ באותה עונה, במיוחד בסיבוב הראשון. בארסה הביסה בבית ודיממה נקודות במשחקי חוץ. חוץ מ…מדריד כמובן. זה די מובן שקבוצה אחרי שלוש אליפויות רצופות תאבד את היכולת לתת שבוע אחרי שבוע, אבל תבוא לתת הצגות במשחקים הגדולים. בארסה בליגה ובגביע נגד מדריד בחוץ נתנה הופעות סופר דומיננטיות, אלו לא היו סתם נצחונות. הדבר השני שדפק את בארסה היה ססק פאברגאס והצורך לשלב אותו. קארמה באה לנשוך אותנו בעכוז. זה לא היה בסדר מצד בארסה להביא את ססק, ובארסה נענשה על זה.
מצד שני היה את ריאל. קודם כל מחמאות. ריאל לגמרי פתרה את הליגה הספרדית. סוג הכדורגל האיטי והסבלני של הליגה הספרדית נחשף במערומיו מול אחת מהקבוצות המהירות ביותר בהסטוריה להוציא כדור להתקפה. ריאל והליגה לא שיחקו באותו ענף ולקח לליגה זמן להתרגל, מה שהוביל כמובן להתקפה הפוריה ביותר בתולדות הליגה. זה היה מאסטרקלאס של אימון אסטרטגי, וזו הייתה קבוצה שמיקסמה את הסגנון שלה. עכשו לליכלוכים. ריאל פגשה באותה עונה 2 קבוצות שהן יותר מסבירות לששה משחקים. היא נתנה מחצית אחת אדירה נגד בארסה (בקאמפ נואו בגביע) ומחצית אחת טובה נגד באיירן (אם הזכרון שלי משרת אותי טוב המחצית הראשונה בברנבאו) כל השאר היא נעה בין בינוני לחלש. הנצחון מול בארסה בקאמפ נואו היה אדיר מבחינת ההישג, אבל הוא היה משחק חלש מאוד (של שתי הקבוצות) ומצד ריאל כלל דרדלה של חדירה (נכון?) והברקה אדירה של שתי שחקנים שדי לא עשו כלום חוץ מזה. האמת היא שדעתי היא שריאל הייתה טובה בהרבה מבאיירן והיא הייתה יכולה לשחק הרבה יותר טוב, אבל נפלה קורבן לשמרנות של המאמן שלה שנוטה לחנוק את הקבוצה שלו במשחקים חשובים מאוד. אבל כמו שעקביות זה חלק ממה שהפך את ריאל לטובה יותר מבארסה באותה עונה, ככה האימון הוא חלק ממה שהכשיל אותה. ריאל הייתה צריכה לעבור את באיירן, היא הייתה טובה יותר תיאורטית. אבל מוריניו הוא חלק ממה שעשה אותה גדולה ומוריניו הוא חלק ממה שהכשיל אותה.
חוץ מהמשחקים נגד באיירן ובארסה. לוח המשחקים האירופי של ריאל היה גביע אוופ"א בשנה מתחת לממוצע. אתה יכול לנצח רק את מי שאתה משחק מולו. ועדיין.
עכשו לגבי עוד נושא שבו הדעה שלי לא נמצאת בקונסזוס. באיירן של 2012 לא הייתה אנדרייטד בכלל. היא סיימה במקום שני רחוק במרוץ האליפות. כמו ריאל, לא שיחקה נגד אף אחד עד החצי, וחירבנה נגד צ’לסי במשחק ביתי. מה היה שונה בינה לבין באיירן של העונה אחר כך? סיבה מרכזית אחת הייתה חאבי מרטינז, שלשנתיים היה הקשר האחורי הטוב ביותר בכדורגל בפער עד שהפציעות הרסו קריירה שלדעתי הייתה שמה אותו בטופ בתחומו. דבר שני היה קפיצת מדרגה משמעותית של כמה שחקני מפתח, כמו תומאס מולר, אלאבה בואטנג וקרוס. ועכשו לכפירה הגדולה שלי. באיירן מינכן מודל 2013 היא קבוצה אוברייטד בטירוף. שכמו כל כך הרבה דברים בעשור האחרון הוא בעצם מיתוס ברצלונאי שנופח מעבר לכל פרופורציה. באיירן התקשתה באותה עונה מול ולנסיה, הפסידה לבאטה בוריסוב, הייתה על חודו של סנטימטר להיות מודחת מול ארסנל של ארסן וונגר (ארסנל בינונית במיוחד יש לציין). נתנה רצץ משחקים מצויין מול יובנטוס וכמובן, הקונצרט מול ברצלונה. היא הייתה קבוצה מצויינת עם חסרונות משמעותיים שהיו לה לפני, ועלו לפני השטח בעונות אחר כך. זה לא היה רק פפ, זה היה הרבה יותר עמוק מזה.
המפגשים הישירים של ריאל ובארסה בעונת 2013 רק מוכיחה לדעתי אתץ הנקודה. בארסה הייתה קבוצה מבולבלת שנהנתה מכושר חייתי של ליאו מסי בחודשים ספטמבר עד הפציעה מול פריז. הוא כבש כרצונו וחיפה על ירידה דרמטית ביכולות של השחקנים סביבו. ריאל הייתה קבוצה איכותית מאוד (לא שונה בהרבה מהעונה לפני כן) שנקרעה לגזרים בגלל אינטריגות ומריבות פנימיות. בשני המפגשים שתי הקבוצות נפגשו ונתנו מה שהיה להם להציע. בארסה את מסי, וריאל הציגה קבוצה טובה שיודעת למשחקים חשובים להשעות את הטינה הפנימית ל90 דקות. לא התכוונתי לכזאת מגילה. אני חולה נפש
