
לא יודע למי להחמיא יותר. באמת. לפראן, שסותם לכולנו את הפה, הן מבחינת ההתאמה והן מבחינת הסטטיסטיקה? לאובמיאנג, רכש של הרגע האחרון בינואר של שחקן שנראה גמור ואחרי חודשיים הוא עם 7 שערים ב-7 משחקים? לדמבלה, השחקן שאולי סוף סוף הגיע אחרי 4.5 שנים ואינספור שטויות? לפדרי, וואו כמה שצריך להחמיא לפדרי, על קלאסה שלא מתאימה לגיל שלו? לגאבי, הראול גארסיה הפרטי שלנו שנכנס ונשך ובעט ורץ והעיף? אולי בכלל לניקו “תנו לי 2 שניות ואני מקבל צהוב” גונזאלס (הייתי חייב להכניס אותו, תתמודדו)? פיקה, שקם מהקבר ומהפרישה שכולנו דחפנו אותו אליה, והפך להיות המנהיג שכולנו רצינו שיהיה? אריק גרסיה, המלווה, שהפעם הראה קצת ממה שגרם להחזרה שלו?
ואולי בכלל לשחקן הגמור, שלא עומד בקצב, שחייבים להביא לו מחליף, אדון סרחיו בוסקטס. אחד מאחרוני הקבוצה ההיא, אחד מראשוני הקבוצה הזו. ואולי גם לאראוחו, רונאלד פאקינג אראוחו, שצריך לקבל את החוזה שלו חתום אתמול בחצות, ושצריך לגדל רעמת תלתלים, כי זה פשוט הרבה יותר יתאים.
12 הפרש מהמובילה, עם משחק חסר. זה גמור, אלא אם אנצ’לוטי יעשה ב-9 משחקים את מה שהוא עשה אתמול במשחק אחד. אפשרי מתמטית? ברור. מציאותי? קצת פחות. אבל זה לא משנה, זה לא חשוב. כי בעונה שמראש ניבאו לה שחורות, ושהתחילה אפילו בשחור כהה יותר, אנחנו יכולים לצאת עם הרבה מאוד. אולי לא עם כסף וזהב, אבל עם וואחד מומנטום, וחתיכת קבוצה להמשך. כזו שאולי לא יהיו לה את השחקנים הכי טובים בעולם, אבל כזו שתהיה קבוצה. פשוט קבוצה. לא חושב שיש פה אחד, אחד, שלא היה חותם על זה באוגוסט.
ופה אני לגמרי יודע למי להחמיא –

אנחנו חוזרים. ואם אתם לא מאמינים, עוד רגע יבוא גאבי ויעיף אתכם באוויר.