עדיין בחיים| תכננתי לכתוב לכם משהו בסגנון ה"שלושה משחקים מהגביע ה-14" ושהיה לי חלום שאני טס לגמר, “זוכה” בו כמו בדסימה ואז פורש מכדורגל, אבל בגדול היום לקחו לי איזה 40 שנה מהחיים, לא יודע כמה אלוהים נתן לי אבל אני מותש לא פחות מהשחקנים. כתבתי בהתחלה שזה “העתק-הדבק” למשחק הידוע לשמצה נגד יובנטוס, גם אם הפעם משכנו עד לדקה ה-15 ורק אז ספגנו, אבל זה היה יותר גרוע. נגד יובנטוס היינו בסדר ברוב המשחק גם אם הכדור לא נכנס. אני מוכן לשלוח בפרטי לכל מי שיבקש - סרטון שלי במחצית דופק ספרינט החוצה ומסתובב איזה כמה דקות כדי להירגע (שומע מוזיקה עם איזה שיר דיכאון ברקע - “לבד על מיטה”), הייתי אבוד, וזה היה רק 1:0, אז תארו לכם מה היה בשער השלישי של ורנר.
הייתה תחושה שהשחקנים מנסים רק להעביר את הזמן עד למחצית, שאין לנו שום התקפה או רעיון איך להסתדר עם מה שקורה כאן, משקולות על הרגליים וכן הלאה. אני לא רוצה להאשים את אנצ’לוטי שהחילופים שלו היו טובים, אין לי אצבע מאשימה הפעם, זה קרה לנו הרי גם לפני ארבע שנים.
אין לי מושג איך הקבוצה יצאה שוב מהמצב הזה וקמה מהקבר (פחות אוהב את הביטוי הזה בגלל…אתם יודעים…) כל כך הרבה פעמים. ובטח עם הגנה של לוקאס-קרבחאל-אלאבה-מרסלו שלא שיחקה מעולם, כשדני היה נוראי כמגן וסבל מסחרחורת. המשקל של ה-DNA והמסורת עושה את שלו כנראה, זה המפעל שלנו. אנחנו ריאל מדריד. כשאתה מנסה להסביר לאוהדי קבוצות אחרות על ריאל מדריד וליגת האלופות - אתה מבין שלעתים קצת קשה, הם רואים בך מתנשא. אנחנו ריאל מדריד - שלוש מילים, משפט קצר - אבל זה טיעון ברזל, כל כך טוב, חוק לא כתוב בכדורגל (ואם זה היה משחק ליגה מכריע, נניח קלאסיקו - אז היינו חוטפים).
זה מדהים איך כל פעם אנחנו מסתבכים בברנבאו, אני לא יודע אם ‘יתרון הביתיות’ הופך למכשול, היום לא שיחקנו בצורה מופקרת ולא היו לי טענות למאמן. אולי אנחנו באמת לא מספיק טובים גם נגד קבוצה כמו צ’לסי או פריז סן ז’רמן שהייתי מדרג אותן 5-6 באירופה בערך, ואני מסרב לקבל את זה והניצחון בגשר היה משקר. ידעתי שאצל ריאל מדריד אין דבר כזה לעבור בצורה חלקה, אני עוד רציתי לנצח לפני המשחק, להציג משחק טוב - אך לא חשבתי שנסתבך כל כך הרבה גם אם תומאס טוכל מאמן עצום. רוצה לשחרר אנחת רווחה עמוקה עכשיו ולהגניב חצי חיוך אחרי הצרחות בבר. מה שכן, כמה שמיותר לחשוב עכשיו על חצי הגמר - כל הקשיים האלה והסחרור שנקלענו אליו מציב סימן שאלה גדול שהיה קיים בין-כה כי את סיטי ונניח ליברפול סימנו מזמן כקבוצות שהן הרבה יותר טובה. ההחלטה שלי להגיע למפגש נגד סיטי (כנראה) בלי ציפיות מיוחדות או לחץ מיותר, זו לא קבוצה ש’חייבים לעבור’ הפעם - לא תחזיק מעמד, אני יודע שעמוק בסתר ליבי זה לא יחזיק מעמד.
מקצועית? אנצ’לוטי היה בבעיה עצומה מבחינת לקיחת סיכונים כשהיה רק 1:0 ובהמשך הוא תיקן והוציא את קרוס החוצפן שמאוד לא אהבתי את התגובה שלו, שעוד העז לעקם את הפרצוף אחרי המשחק הרע שלו. החילופים שלו היו קצת מאוחרים אבל בינגו, פשוט ככה. בדקות הקריטיות של העונה על המגרש היה רק אחד מהשלישייה המיתולוגית - מודריץ’, כשקאסמירו היה לדעתי לא רע, חילץ דווקא בתוך כל הכאוס, שיחק באחריות ולא איבד כדורים. האם חילופי המשמרות כבר מתחילים? כי צעקנו גם ‘קמאבינגה’ ממזמן והוא פשוט בנה את השער השני עם תגובה מהירה ופס לעומק והוא עושה את זה מעולה. מצד שני בסוף ניצחנו ואני מקווה שזה לא יעכב את המהפכה הנדרשת כמעט בכל חלקי המגרש, אחרת זה לא יילך. הקבוצה סחטה את הלימון הזה מזמן.
מה שקורה עם רודריגו זה פשוט מטורף, הבן אדם פרווה, לא זוכר מה זה לתת גול בספרד, בקושי משחק אבל רשם סיום פשוט מהסרטים, אלוהים ישמור, כמו בפלייסטיישן. בסגל הנוכחי אולי בייל בשיאו מבקיע שער כזה (גם כריסטיאנו היה מחמיץ לדעתי, גם זה של 2017 - קל), ויניסיוס לא יצליח עוד מיליון פעם. והוא עשה את זה תחת כל הלחץ והמצוקה של הקבוצה - סיים כמו אלוף! (ועכשיו יאכזב אותנו בכל משחקי הליגה שנותרו). כשבנזמה (ראש הזהב!!! אחרי שקודם אמרתי את זה על ראמוס) או מודריץ’ (הבישול שלו פנומנלי, נכנס למוזיאון הזהב יחד עם הקרן לראמוס בדסימה, הבישול לפ.ס.ז’ העונה וגם לרונאלדו בגמר 2017, זו העונה הפורייה ביותר שלו בצ’מפיונס עם ארבעה בישולים, לא לחינם הברנבאו קורא בשמו, הוא היה המצטיין) שהם אגדות וקונצנזוס בהיסטוריה לא רק שלנו אלא של הכדורגל בכלל, עתירי ניסיון, מצילים אותנו כשהקבוצה מפשלת - זה מובן מאליו, אבל כשילד מברזיל עושה את זה - זה היה שווה את העונה המחורבנת שלו. הרי רצינו כבר לשלוח אותו לכל מיני מאיורקה וחטאפה כדי שיהיה שחקן של 30 משחקים העונה, ויתרנו עליו, ירדנו עליו, חרצנו את גורלו.
סבלנו מנחיתות אדירה בכל משחק הגובה, הקבוצה ממש קיבלה שיתוק מעבר לכך. אני עדיין מרגיש שיש דקות של כאוס ותוהו ובוהו מוחלט שלא מתאים לריאל מדריד (או אולי דווקא כל כך מתאים לנו אבל אנחנו לא רוצים להיות). ומנדי האידיוט עם איבוד הכדור התורן שלו (בכל פעם הוא היה כל-כך קרוב לאבד אבל איכשהו יצא מזה בגדר נס ובמועדון עוד העלו סרטון שלו עם רולטה) - הפעם אני מקווה שיילמד את הלקח. ויניסיוס אישית המשיך לתסכל אותי מאוד בקבלת החלטות לא נכונה עד לשער. אבל שימו לב איך סיימנו את המשחק - עם הגנה של לוקאס-קרבחאל-אלאבה-מרסלו, מי היה מאמין (ואיזה כיף שהוא שיחק). ואלוורדה שיחק עד לנשימה האחרונה ואני רוצה להחמיא לו, דווקא בערב כזה, שהוא כל כך רצה להמשיך את המומנטום אבל לא הצליח כמובן - הוא נלחם על כל כדור, לא הפסיק לרוץ, ניסה וניסה וניסה, גם ככה עושים פריצה. הוא לא ויתר וכפי שכתב: “לא אפסיק עד שהרגליים שלי לא יוכלו יותר”.
אז באמת צריך לקחת אוויר ולנוח. אם הקבוצה הזו, ריאל מדריד מודל 21/22, איכשהו, בעזרת השם ראול, תביא את הגביע ה-14 - זה יהיה מטורף. כי יש לנו בנזמה-מודריץ’-קורטואה, אבל אין לנו מגן ימני, אין את מרסלו שהיה כל צד שמאל, אין את כריסטיאנו וגם ווינר כמו ראמוס שתמיד מתעלה במשחקים האלה. אם זה יקרה אפשר יהיה לבנות פסל לאנצ’לוטי. הפעם אסתפק רק בתקציר המשחק ולא בשידור החוזר. תודה אלוהי הכדורגל, תודה. האללה מדריד!
לסיום משהו שריגש אותי מאוד:
[אחד מאוהדי ריאל מדריד שהגיב בטוקבקים לאחר המשחק - מציג את הספר שלי ‘המלכים של אירופה’ כטיעון למי זאת ריאל מדריד].
