זה היה נכון במשך שנה-שנתיים, באזור הזמן שבין עזיבת מקללה לרכישת רוביניו. מאז ריאל הסתפקה בחלק הקדמי בראול המשוטט, ג’וליו בפטיסטה, רייס כמושאל, דרנת’ה, הונטלאר ועוד רבים ובינוניים. הגלקטיקו היחיד שהגיע על הנייר היה רוביניו. גראבסן על כל מגרעותיו עוד היה השחקן המצטיין בחצי העונה הראשונה לצד איקר, עד כדי כך מצב הסגל היה חמור.
אני אפילו ארחיק ואומר שאחרי התפרקות הגלקטיקוס ועזיבת פיגו, זידאן ורונאלדו השמן חוליית ההתקפה הייתה נחותה משמעותית מהקישור והושקע בה הרבה פחות בשם אסכולת מרכז השדה בכדורגל המודרני (ושמירה על קדושתו של ראול): אמרסון, דיארה, סניידר, ואן דר וארט, גאגו ולאס לא עלו פחות כסף מאשר הגופה של אריין רובן, הונטלאר, הילד היגוואין ו-ואן ניסטלרוי המזדקן. התיאור שלי לאותן שנים הוא שבשעה שכולם דיברו על החזקת כדור ולחץ ואנחנו ניסינו להיגרר אחרי הטרנד, המועדון ניסה להדחיק את העובדה שראול כבר לא בן 22.
השינוי קרה כשחיזקו את כל חלקי המגרש בשחקנים ברמה עולמית, מקרבאליו דרך צ’אבי אלונסו ועד כריסטיאנו רונאלדו.