לא מסכים.
זידאן עשה שתי עונות בקדנציה השנייה, באחת הוא זכה באליפות. בשנייה הוא הגיע למרחק של שתי נקודות מאליפות והגיע לחצי גמר צ’מפיונס.
ההישגים שלו לגמרי מראים שהוא מאמן מתאים גם לקבוצה הזאת.
הביקורת היחידה שאפשר להעביר עליו היא על הסגנון. לגיטימי להגיד שאתה לא אוהב את הסגנון משחק של הקבוצה שלו אבל אי אפשר להגיד שהוא לא הצליח/לא מתאים לקבוצה, גם אם היא “קבוצה בבנייה”.
כדורגל הוא רק משחק, אבל הרגש והאמוציות שהוא מייצר הם אמיתיים לחלוטין. כשאתה לפעמים מנצח משחקים בשיניים, לפעמים בכלל לא, וכל מה שאתה מרגיש הוא כעס ותסכול, אז גם אם סיימת גבוה יותר בטבלה בסוף העונה, אתה המפסיד.
אני מעדיף לא לקחת שום תואר אבל 40-50 ערבים בעונה להתרגש כמו ילד, ובאמת כך הרגשתי במשחקים האחרונים. היה לי כיף, הייתי באופוריה שנמשכה שעות.
בעיניי אני הייתי המפסיד במשך רוב הזמן עם זידאן. ואם אני לוקח את הפורום כאן כמדגם לאוהדים יותר איכותיים, אז גם כך אוהדי ריאל בכלל. מתי בשנים האחרונות לא דיברנו על רכש להתקפה כי הקבוצה משעממת ולא מצליחה לעשות כלום? נושאי השיחה העיקריים היו איך נפטרים מהזאר, אסנסיו, איסקו ויניסיוס ורודריגו וכמה כישלון כל הפרויקט הזה. היינו מאוד נגטיביים.
כמו שאני רואה את זה, זידאן דאג לניצחונות שלו כאן ועכשיו. הוא לא דאג לאינטרס של ריאל מדריד. הוא לא דאג לדחוף את הצעירים, הוא ייבש שחקנים והעיף שחקנים בעלי פוטנציאל מהקבוצה כי לא אהב אותם (ד"ש מיורנטה), הוא טחן את אותם 11 עד שנפצעו רק בשביל התוצאות כאן ועכשיו.
כמו קידום הצעירים, גם האוהדים עניינו אותו באותה מידה. בכל משחק, גם מול נמושות הליגה, ראינו משחקים מכאיבי עיניים. וגם אם במידה קרה הנס והבקענו גול, אז אנחנו מורידים את הרגל מהדוושה ויורדים אחורה במטרה לתסכל את היריבה. היינו קבוצה שהפכה להיות קשה לצפייה, והכל בשם היעילות.
יש לריאל מדריד עתיד יותר טוב עם אנצ’לוטי. השחקנים הקיימים פתאום קמו לתחייה. יש באז סביב המועדון, אנחנו שוב רלוונטיים. הוא לקח קבוצה שבאופן מובהק רעה יותר מהקבוצה של העונה שעברה (עם עזיבתם של צמד הבלמים הבכיר שלנו), והפך אותה לקבוצה מבריקה, מהנה, שכיף לצפות בה.
לוקח את אנצ’לוטי על פני זידאן כל יום.
2 וחצי.
לא מאשים אותו על היעדר התארים בחצי העונה ההיא כמובן, אבל להזכירכם שאיתו עמדנו על אחוזים נמוכים יותר מאשר עם סולארי ולופטגי.
ממתי סופרים כמעטים?
מוריניו גם עם כמעט אליפות נוספת וכמעט 3 צ׳מפיונס (אחד מרחק שער, אחד מרחק אדום שנוי במחלוקת, ואחד מרחק פנדלים).
אנצ׳לוטי עם כמעט 2 אליפויות ועוד צ׳מפיונס. (אם לא הפציעה ההיא של מודריץ׳…)
בקיצור לא סופרים כמעטים. סופרים תארים ומדברים על היכולת. היכולת תחת זידאן היא הרעה ביותר שאני זוכר מריאל בכל שנותיי (טוב אולי אני קצת עושה אידיאליזציה לתקופה שלפני חזרתו של פרז).
זידאן כבודו במקומו מונח, היינו מפיקים ממנו הרבה יותר אם היה חוזר מאוחר יותר. שיתנו למאמן אחר כלשהו לקדם צעירים ולחטוף אש על המצב ושהוא יגיע לקצור פירות אחר כך.
כמו שסנטיאגו (שם?) אמר. כדורגל זה גם רגש.
באמת שלא אכפת לי שנפסיד אליפות ביכולת כזו. באמת שהתגעגעתי ללתפוס את הראש במשחקים ולהתעצבן על החמצות, ולא להגיד על כל איבוד נקודות שלא היינו מבקיעים גם אם היינו משחקים 180 דקות.
תארים זה חשוב, אבל לא התאהבתי בקבוצה הזו בגלל התארים.
חנן
התראה לכל אלו שהתגעגעו לזידאן:
יש עכשיו משחק בין בילבאו לונסיה, 0-0 דקה 40, לא היו מצבים עד כה. כדורגל טקטי וממושמע משני הצדדים. ראול גרסיה אפילו משחק לתוספת הפאן.
מוזמנים להצטרף 