שביט @Mendieta, אחלה טורים. רק הצעה קטנה, אולי כל טור יסומן כפרק א, ב, וכן הלאה?
חלק ג’.
יום לפני המשחק מול איסלנד כרגיל הלכתי לשדרה הראשית, ואז ראיתי אותם. ראיתי את האוהדים שהפכו את המשחק הזה לכ"כ מבוקש. למי שלא יודע, את כל הכרטיסים שלי קניתי דרך פיפ"א במחירי עלות, את הרוב במכירה האחרונה שכולם חשבו שישאר שם כרטיסים למשחקים לא מעניינים. אז שם השגתי את כל המסלול של ארגנטינה+משחק הגמר, אבל משחק אחד בכל מכירה ובכל הגרלה חמק מיידי, וזה המשחק מול איסלנד, הראשון. זה היה המשחק הכי מבוקש שכל פעם שנכנסתי למכירה בפיפ"א ראיתי שהוא והגמר מחוץ “למשחק”, שאין לו כרטיסים. אתם שואלים למה? קודם כי המשחק במוסקבה. ידוע שהמשחקים במוסקבה הכי מבוקשים. דבר שני, זה מסי. מסי כאמור הוא מחלה כלל עולמית, אני חושב שבמוסקבה הבנתי את זה יותר. זה היה נראה כאילו יש הסכמה כללית מאוד ברורה ברחובות רוסיה וגם בקרב אוהדי שאר הנבחרות-מסי הוא אלוהים. מסי הוא הכי טוב בהיסטוריה ואלפים לא באו למונדיאל, אלפים באו לראות את מסי. לכן, המשחק הראשון והיחיד של מסי במוסקבה היה עם ביקוש מפגר. הסיבה השלישית היא כמובן האוהדים האיסלנדים שהיו סחורה חמה מאוד אחרי היורו האחרון.
אז בשביל להבטיח את מקומי נאלצתי לשלם 450 יורו דרך חברת ספסרות.
בקיצור, כל הזמן שלי במוסקבה חיפשתי את האוהדים האיסלנדים, והם פשוט לא הופיעו. חיכיתי וחיכיתי, ויום לפני בשדרה הראשית פתאום אני רואה את הצבע הכחול חזק. אבל מעט-אחד פה, שניים שם, עוד זוג בבר, עוד חבורה בחנות. לא בכמויות כמו שציפיתי. ניגשתי לאחד מהם שאלתי אותו “איפה אתם? לכם אנחנו מחכים!” ואז הוא אמר “מחר, מחר תראה את כל המשפחה” וצחק. הגיע המשחק, ואני בהתרגשות שיא. שם חולצת אימון של ארגנטינה והולך למגרש. בדרך אני מעכל שאני אוהד של הנבחרת הזאת כבר כמעט 20 שנה, וזה המשחק הראשון שאני הולך אליו. היה לי הזדמנות להיות במשחק בקורדובה, אבל הייתי בפרו וזה לא התאפשר. עכשיו זה קורה, עכשיו זה פה, אני אשכרה אצפה בהם! בלייב! החלום שלי אשכרה מתממש ושום רצועה לא הולכת להיקרע פה!!! המזל הנאחס לא יקרה…עד שהמשחק התחיל.
הדרך לאיצטדיון הייתה עינוי מוחלט. לא יודע למה, אבל כמו שאמרתי בהתחלה, אצל הרוסים הליכה ארוכה היא חובה. אתה אשכרה מקיף את האיצטדיון 20 פעם עד שאתה אשכרה נכנס לבדיקות שלהם. למה לא לפשט דברים? למה לתת לנו להקיף את האיצטדיון כמו חולי נפש? גמרו אותי. בהליכה המייגעת הזאת התחילה לדבר איתי בחורה מאיסלנד ששורשיה גרמנים, עוד בחור מאיסלנד שבמקור מאוסטרליה ועוד בחור שכבר לא עקבתי. הם היו מיקס. השיחה הייתה מצחיקה, בעיקר על סמים אלכוהול וסקס, עד שהם שמעו שאני מישראל ופתאום נהייתה דממה. כן, לא נעים. זה יקרה עוד כמה פעמים בהמשך, בעיקר עם אירופאים.
האמת, המשחק התחיל טוב. האוהדים הארנגטינאים שטפו את האיצטדיון, כרגיל, כשרק צד אחד ליד הקרן צבוע בכחול. הם נתנו את המופע שלהם עם המחיאות כפיים המפורסמות אבל האמת, לא נפלתי, והייתי ליד. על החרא הזה אני משלם מחיר כפול? רק נזק האיסלנדים האלה עשו מבחינתי. ואז הגיע קון אגוארו עם הגול המזליקי הזה, כשאני מרגיש שזה שקרי ואנחנו לא נראים טובים. האיסלנדים נראים מאוד מסוכנים למרות שאנחנו ארגנטינה, נוח להם בלבוש האנדרדוג, הם מרגישים בבית. אני משתגע בטירוף מהגול של קון, ראבאק, גול ראשון. הנה קון מגיע להביא גביע. אבל אז ההגנה מתחרבנת, קבאז’רו נותן סימנים לבאות ושיויון שמשאיר את כולנו בהלם. מחצית שניה יש לי דחף מטורף להשתין, משהו מפגר, אני מתחיל לחשב כמה עולות לי ה2 דקות האלה שאני הולך להשתין. החלטתי שזה שווה את זה, וירדתי. איך שאני יורד במדרגות פתאום אני רואה שתי ארגנטינאים שבתור לקנות קולה מסתכלים על הפלאפון ואומרים “פנדל פנדל מסי בא לבעוט!” ורצים למעלה, אני מסתובב ורץ איתם למעלה ומספיק בדיוק לראות את השוער של איסלנד לוקח. ברור לכם שלקחתי הכל על עצמי והאשמתי את עצמי שעשיתי נאחס לנבחרת כן? אל תדאגו, לא הלכתי יותר לשירותים בחיים בשום משחק. רציתי למות ובעיקר להרוג את עצמי. מסי עוד היה באמצע פריצה אבל ראיתי את הגוף שלו שהבחור גמור מנטאלית ושהיום, למרות שכל התנאים אופטימליים, זה לא שם. גם כשה4 ויקינגים לא עליו הוא פשוט לא מסוגל להניף את הרגל סטייל הגמר בוומבלי מול מנצ’סטר ולבעוט בשלטים. הוא פשוט אבוד. השופט שורק ואני מתחיל לחשב הסתברויות…אולי אני מביא להם נאחס? אלוהים, רק שלא יעופו בבתים אני אומר לעצמי. רק שלא יעופו בבתים…
לא הלכתי אפילו לדירה של בת חן אחרי המשחק, הלכתי לשיר עם כל החולי נפש האלה שוב בשדרה הזאת. הארגנטינאים תקפו שם כל בחורה באיזור, כאילו הוא מנסים להתנחם בניצחון מסוג אחר. איך הם אמרו? “פה ננצח ויהי מה”, ענקיים.
רק שתדעו, חשוב לי לציין משהו קטן וגדול שעכשיו אני רואה יותר מידי כתבות שיקריות בנושא, וזה המין הנשי ברוסיה. אני יודע שיש פה סטיגמה בארץ שנשים “צבריות” קנאיות הפיצו במשך שנים רבות על כך שרוסיות זולות וזנותיות, אז אני יכול להגיד לכם שגם הכתבות בעניין הן שקריות לחלוטין. אני גבר תפוס ולא באתי לשם במטרה להשיג משהו, אבל הייתי שלושה שבועות, היכרתי המון נשים מכל הסוגים, מילדות בנות 18-20 ועד נשים בנות 40, הן רחוקות מלהיות זולות ואם כבר נהפוכו, הן קשות מאוד ולא נכנסות למיטה בקלות, אין שליחת ידיים איתן כי הן פשוט לא חיות במנטליות כזאת וזה מתבטא גם כמו שציינתי קודם בתרבות מועדונים שלהם ואיך שהם רוקדים.
אם אני משווה בין המין הגברי הרוסי למין הנשי, אז המין הנשי נותן נוקאאוט מוחץ והוא שתי רמות מעל. הן הרבה יותר אינטיליגנטיות מהגברים, יותר חרוצות מהגברים ויותר יפות מהגברים. הן גם פי 5 יותר נחמדות. הסיבה שהיו לי יותר חברות רוסיות מחברים רוסיים שם זה כי הגבר הרוסי בקושי יודע להגיד איך קוראים לו באנגלית, וזה אוניברסלי. הנשים שם יודעות אנגלית יותר.
יותר מזה, אני פשוט נגעלתי מהגבר הרוסי-כל המכות שראיתי שם היו בין המקומיים הרוסים, וכל פעם שהאוהדים הארגנטינאים או המקסיקנים חגגו וקפצו, תמיד היו חבורה של חוליגנים רוסים בלי חולצות שהיו באים נכנסים באמצע עם דגלי רוסיה ומנסים להשתמש בידיים ולדחוף. היה פעם קטע שבאחד השירים של ארגנטינה תמיד קופצים, אז הרוסים לא צריכים יותר מזה וישר נכנסו פנימה והתחילו לדחוף את מי שבאמצע, כמו שעושים במופעי רוק. זה ההנאה שלהם. לאחד הארגנטינאים זה עלה על העצבים והוא פשוט הוריד אגרוף לאחד מהם. המון פעמים הם פשוט גרמו לקהל “להתפזר” מייאוש.
כמובן, רצוי לציין, לא כולם כאלה. בכללי, אני הופתעתי לטובה. לדעתי הם גם היו יחסית לא אלימים כי היו שוטרים כל 20 מטר והם ידעו שהם יקבלו בראש אם יעשו תדמית רעה. אז הם פשוט השתכרו למוות וצעקו “רסיה” בלי קשר בכל פעם ששמעו אוהדים של נבחרת שרים.
7 לייקים
2011 - ארגנטינה מפסידה לאורוגוואי בפנדלים.
אורוגוואי זוכה בקופה אמריקה.
2014 - ארגנטינה מפסידה לגרמניה בהארכה.
גרמניה זוכה במונדיאל.
2015 - ארגנטינה מפסידה לצ’ילה בפנדלים.
צ’ילה זוכה בקופה אמריקה.
2016 - ארגנטינה מפסידה לצ’ילה בפנדלים.
צ’ילה זוכה בקופה אמריקה.
2018- ארגנטינה מפסידה לצרפת וקרואטיה.
צרפת מול קרואטיה בגמר המונדיאל.
אולי מסי לא מספיק כדי לקחת לבדו טורניר נבחרות בלי קבוצה מסביב, אבל אני לא חושב שלאוהדים הארגנטינים יש מה להיות מאוכזבים יותר מדי (חוץ מהנאחס בגמרים, הנאחס בפנדלים, ההתאחדות הרקובה ו… טוב נו הבנתם 
). בזמן שספרד לדוגמה, אותה אחת ששלטה בכדורגל העולמי במשך 4 שנים, מודחת בבושת פנים כבר מונדיאל שני ברציפות, ארגנטינה דווקא לא נופלת במקומות הקטנים. כל הדחה של ארגנטינה בכמעט עשור האחרון הייתה מול נבחרת שהיא לכל הפחות באותה רמה שלה, אם לא טובה יותר.
גם בטורניר הנוכחי בו הנבחרת שלכם מתרסקת, עדיין כבשתם 3 שערים מול צרפת. לשם השוואה, ביתר 5 המשחקים שלה בטורניר היא ספגה שער בודד. אני אמנם אוהד ברזיל, ואני רוצה לחשוב שאנחנו פייבוריטים מובהקים לקופה הקרוב, אבל אני מאמין שאם יגיע מאמן שיגרום ל11 שיעלו לכר הדשא להאמין בעצמם, לא מן הנמנע שתשברו את הבצורת.
סאמפולי פוטר. ההאחזות שלו בקרני המזבח היתה מביכה. דבר אחד שאני מקווה שיקרה, שסאמפולי ידבר ויסביר מה קרה. מעניין, איך ההתאחדות תשלם לו.
אחלה אקזיט עשה הסמרטוט ריצפה הזה. 10 מליון בשביל שמסצ’רנו יגיד לך מה ההרכב הכי טוב לשחק איתו, וגם זה באיחור של עשר משחקים. וואלה, חבל שמסי לא מחליט על ההרכב.
לייק 1
טוב ממש הזנחתי.
חלק ד.
לקחתי רכבת של 4 שעות לניז’ני ממוסקבה. רכבת ממש מהירה, נוחה, אם הייתי יודע שהרכבת הזאת תהיה הכי טובה מכל הרכבות שאקח בימים הבאים הייתי מצטלם יותר סלפי ומעריך יותר. נו, שווין. מגיעים לניז’ני, מה זה החור הזה?
עם ההוסטל בניז’ני היה לי בעיה. הזמנתי הוסטל ממש המון זמן לפני, ושבוע לפני הטיסה למוסקבה הוא התבטל לי, בעיות עם בוקינג. בסדר. ההוסטל הכי קרוב לאיצטדיון שמצאתי היה בערך אותו מחיר, ורק רציתי לחטוף אותו. מה זה ליד האיצטדיון, ממש 100 מטר. העיר עצמה מאוד קטנה ואינטימית, משהו ששונה לגמריי ממוסקבה, יותר מזכיר את העיירות הנידחות בצ’ילה מאשר את מוסקבה. אני בעד, חיכיתי למשהו אותנטי וקטן. לקחתי מהרכבת מטרו לאיצטדיון, ומשם ברגל להוסטל. לקחתי איתי תיק גב בלבד כי הייתי אמור לחזור למוסקבה, אז לא הייתי צריך את כל המזוודה. תענוג.
מגיע להוסטל, ניקיון מופתי. החדרים נקיים, שירותים טובים, מקלחות נורמליות, והחדר עד כה ריק! הבוסית ואני מסתחבקים, מלמדת אותי משפט שניים ברוסית, אני מלמד אותה בעיברית. אולי אם הייתי רווק היה קורה משהו…סתם, כל מה שעבר לי בראש באותם רגעים זה איפה אני מזמין קריספי צ’יקן של מקדונלדס. היא אמרה לי שאפשר ללכת ברגל למרכז, אבל אני ישראלי עצלן אז ביציאה מההוסטל נתקלתי בעוד מתנדבת של פיפ"א ושאלתי אותה איפה יש אוטובוס למרכז, היא אמרה לי לבוא איתה. עלינו לאוטובוס ישן, כולם מקומיים שבוחנים אותי מכף רגל ועד ראש. היא מסמנת לי איפה לצאת ופתאום כול הרוסיות נהיות אמיצות ומחייכות אליי. הזויות.
יורד, רואה משהו שדומה לשווארמה, עולה 10 שקל, לא ננסה? לא, היה עדיף לא. 3 ביסים וזרקתי את כל המיני לאפה לפח. תנו לי כמה נאגטס בשקט. הולך לשבת, אלי מצטרף אוהד ארגנטינה. מקשקשים, אני מישראל הוא מבואנוס איירס, פתאום אחת העובדות מתחילה לנקות שולחן לידינו. היא מהממת, והארגנטינאי כמובן חייב להתחיל איתה. הוא אומר לה שהיא יפה, היא אומרת לו תודה. הוא שואל מה שמה, היא אומרת לו. הוא זורק לי בספרדית “היא יפה, אה?” אמרתי לו “כן, אבל היא צעירה אחי…” היא אומר לי “נכון” ואז אומר לי לשאול אותה בת כמה היא. היא אומרת 17, והוא דופק בי מבט מבולבל, האם זה לגיטימי או לא? אמרתי לו “תשאל אותה בולודו” והאידיוט אשכרה שאל! הם לא קולטים הומור ישראלי כנראה. הבעיה הייתה באיך שהוא שאל, כי עד עכשיו היא הייתה נראת בעניין, גם כשהחליפו טלפונים והכל, אבל הוא שאל אותה “זה בסדר לצאת פה עם בחורה בת 17?” כשהיא פתאום הבינה שהכוונה “לצאת” זה שהוא יראה לה קצת תרבות דרום אמריקאית בחדר המיטות והיא דפקה בו מבט מפוחד וברחה מהמקום. היא הסתכל עלי ואמר “היא הלכה קצת מפוחדת, אה?”. אני הלכתי משועשע.
בדרכי לפאן זון, ראיתי את כל החבורה, חלק זיהיתי כבר ממוסקבה. דגלים בכל מקום, דיבאלה, די מאריה, מסי, כל השחקנים מצויירים בכ"כ הרבה מקומות על הדגלים האלה. יש קטע כזה של הארגנטינאים, הם מאוד מאוד פטריוטים גם לגבי הקבוצה והעיר שלהם. כל אוהד שהביא איזה דגל ענק, ציין כמובן את הקבוצה שהוא אוהד שם ולכל קבוצה יש איזה נציג בנבחרת. למשל מסי עם ניואלס, די מאריה עם רוסריו, דיבאלה הביא גם נוכחות ענקית עם אוהדים מקורדובה שאני לא מכיר את הקבוצה שלהם, אבל בכל מקום אתה לא רק רואה תמיכה בנבחרת, אלא תמיכה בשחקנים ספציפים שמזוהים עם הקבוצה של האוהדים, וכמובן את השמות של האוהדים והקבוצות שלהם. סופר פטריוטים, וזה קטע רק של הארגנטינאים. אולי גם של האנגלים וקצת ישראלים, אבל זה לגמריי ה-קטע שלהם. מאוד מרגש, מאוד אותנטי. הכי ארגנטינאי שיש.
בקיצור, אותה רוטינה. שרים, קופמים, מקללים את ברזיל וצ’ילה והפעם מתחילים גם לקלל את העיתונאים, שיר חדש נכנס. בצד אחד יש אוהדי קרואטיה, ובצד השני אוהדי ארגנטינה. יחס של 70-30 לארגנטינאים, אז כמובן ששומעים אותנו יותר. גם פה כל המקומיות והמקומיים מסביב, אבל בניגוד למוסקבה המקומיים פה לא מנסים לדחוף ובאמת מתלהבים מעצם הנוכחות. זה נראה כאילו הסוג עידוד הזה חדש להם, עידוד שכול כולו התלהבות ושמחה בלי אלימות, נטו פאן. המקומיות מצטלמות עם מלא ארגנטינאים, הרוסים נכנסים לאמצע לשיר, לפעמים מנסים סתם להיכנס בכוח וצועקים “מסי מסי”, סולחים להם.
היה קטע אחד לא נעים שבו ראיתי בחור עם שיער ארוך בלי חולצה פתאום דוחף אנשים ואז שמעתי אותו אומר “זוז, עזוב אותי!” בעיברית, וישר הלכתי לנסות לברר מה קורה. בקיצור-חבורה של ישראלים ארגנטינאים, שלאחת מהבחורות נגעו בתחת בתוך הבר, בחור קרואטי. החבר שלה, ישראלי, התפוצץ מעצבים. ניסיתי להרגיע אותו, הבאתי לו סיגריה ואחרי חצי שעה היכרנו קצת יותר. החלפנו מספרי טלפון ואמרנו שנהיה בקשר.
הלכתי לפאן זון לראות משחק אחרי כל הסשן עידוד, פגשתי צ’יליאנית פלרטטנית שמטיילת לבד, אמרתי לה שהיא היחידה מצ’ילה שנמצאת פה ושאלתי איך עסקי הטלויזיה כרגע. היא צחקה אבל כמו כל צ’יליאנית אמיתית היא היסטרית וכבדה אז היא לא המשיכה לזרום כ"כ. יאללה, זכיתם פעמיים בקופה, שתחררי. כמה תיירים ניסו לעשות מעגל הקפצות אבל כל פעם שזה קרה, הרוסים הגיעו לעזור. דווקא במעגל הקפצות זה הרוסים החמודים האלה, אבל אין להם טכניקה בגרוש, אז למה לנסות? זה נראה כאילו אין רגש בשום חלק בגוף שלהם-לא בכף רגל, לא ברך, לא בחזה, ובטח לבטח לא בראש! כל פעם שהכדור הגיע למישהו רוסי-הכדור הלך קיבינימט. היה גם נראה שהם לא קלטו את הקונספט של המשחק המאוד פשוט הזה-הכדור לא אמור ליפול. הוא אמור להישאר באוויר.
היכרתי שתי מקומיות, שאלתי אותן איפה יש לצאת. הם אמרו לי איפה-אין הרבה מה לכתוב. זה הסתכם במשפט אחד-יותר מידי בייצים, כמו שהארגנטינאים אומרים.
יום המשחק הגיע, הלכתי למרכז 4 שעות לפני לעודד עם כולם. הייתה תהלוכה לתחנות האוטובוס שיקחו אותנו לאיצטדיון, עלתי עם עוד 60 אוהדים ופירקנו את האוטובוס. הייתי בטוח שנשבור אותו. ירדנו, הלכתי לקחת את הכרטיס ונעמדתי בתור. ראיתי בחורה שמקפיצה את הכדור והלכתי אליה להקפיץ ביחד, היא רצתה שנעשה משחק אחד על אחד קטן. אני זקן ושביר מידי לדברים האלה, אבל זרמתי איתה. היא ניסתה להשחיל לי, לא הצליחה, והחליטה לוותר לי הפעם. היא משחקת בזניט בקבוצת הנשים, אתם עוד תשמעו עליה.
נכנסתי למשחק וזה היה נראה לא משכנע מההתחלה. מעליי 3 אוהדי ארגנטינה, מימני בחור צעיר בן 20, ומשמאלי עוד ילד בן 23. כולנו לבד, כולנו בלחץ אטומי, כולנו רואים את ההרכב הנוראי הזה וכולנו מרימים גבות אחד לשני. אם אנחנו ישר מגיבים ככה, מה השחקנים יגידו? למה אקוניה וסלביו? למה? גם מה זה המערך המוזר הזה, עם בלם אחד אמיתי? עם מסה כחלק מהשלישיה ההתקפית? פרז ומסצ’ה באמצע? אולי תשים שם גם את גאטוסו וקאנטה בשביל העודף יצירתיות?
המשחק מתחיל ואנחנו נראים מחורבן. מסי לא מצליח לעשות הרבה, מפספס כדור בגובה, והשער שלהם נראה רק עניין של זמן, אבל עדיין קרואטיה לא שכנעה אותי. היא לא הייתה מוחצת, זה היה נראה כאילו שהיא לא באמת מנסה, וגם אם היא תנסה היא לא תצליח. אבל אז הגיע הטעות של קבז’ארו…אלוהים יעזור, אנחנו פחדנו מזה כבר במשחק הראשון כי ראינו שהבנאדם נפל במשחק הרגל והוא משחק עם יותר מידי ביטחון, ודווקא עכשיו במחצית השניה? אנחנו עם הראש למטה, הגול אשכרה היה מול הפנים שלנו, כי היינו מאחורי השער. איך לעזאזל זה קורה לי, איך? רונלדו חוגג לי מול הפנים, הפועל פ"ת ירדה מול העיניים שלי פעמיים ליגה, טורס חגג מולי עליה לגמר צ’מפיונס, אלוהים יעזור, אני נאחס מהלך! זה לא צחוק, זה אמיתי!!! וזה אותו שחקן שהיה אמור להיות מורחק במחתית הראשונה אחרי פאול קשה.
היגוואין נכנס ישר, כי סמאפולי מצא לו שעיר לעזאזל בשם קון שבאמת היחיד שהיה טוב, וגם דיבאלה נכנס לדקות היחידות שלו במונדיאל. עוד ביזיון ומחדל, וכולנו במקום להיות שמחים שהוא נכנס מתעצבנים למה זה קורה עכשיו. דיבאלה אגב מחרבן כל נגיעה בכדור, כל דבר לוקחים לו אבל יודעים מה? לפחות הוא מנסה! ואז הגיע הגול הקסום של מודריץ’ מול העיניים שלי גם, ואני יכול להישבע שעוד לפני שהוא בעט, ראיתי שהוא מחפש את הזווית וידעתי שהוא גם יכניס אותה. זה לא הפתיע אותי, זה היה מאותם רגעים שידעתי שזה game over ברגע שראיתי שהוא מריח את הדם ומחפש את הפתח לבעיטה. זה היה גמור. זרקנו הכל בהתקפה וזה כבר עבר להשפלה עם ראקיטיץ’. בן אלף זונות.
ישבתי שם, חצי שעה אחרי המשחק עם הדגל של ארגנטינה שמכסה את הפנים הראש שלי, מסרב לצאת מהאיצטדיון, ממש גירשו אותי. הגעתי מטר מההוסטל, אבל המשטרה החליטה לסגור את הרחוב כשההוסטל שלי על הפינה, ואני לא יכול להיכנס, צריך לעשות עיקוף של רחוב שלם! המנהלת הוסטל עומדת שם ואומרת לי “אני מצטערת, הם לא נותנים לעבור…” והמחסומים אשכרה מההוסטל שלי. אתם עושים ממני צחוק? עקשנות רוסית כזאת, וואו. הלכתי לקיר של ההוסטל, על הקיר כבר יושבים 4 ארגנטינאים עם הראש בין הרגליים. אני יושב בקצה, מדליק סיגריה, ואחד מהם מבקש ממני תוך כדי מלמול מילים עצובות על כך שאין כלום, אין עתיד ואנחנו גמורים. ואז הוא בוכה, תוך כדי שאנחנו מעבירים את הסיגריה, ואז כמו פינים של באולינג אחד אחרי השני התחלנו לבכות איתו. איזה משחק גומר. אחרי 5 דקות של בכי שקט פתאום איזה שוטרת רוסיה מבקשת מאיתנו שנעזור לנכה לחצות את המחסום, ואחד הארגנטינאים אומר לה “לא” והיא פשוט בהלם מהגסות. קשה לשפוט אותם, אבל אני קמתי לעזור. לא ידעתי שזה בעצם יתן לי פתח להוסטל שלי…
נכנסתי להוסטל, שמתי את הראש בכרית לכמה שעות עד שהחלטתי שהגיע הזמן ללכת לדפוק את הראש. אז הלכתי שוב למועדון, שתיתי למוות ועישנתי מנרגילה. מחר יום חדש, מחר חוזרים למוסקבה ומשם לסנט פטרסבורג. זה עוד לא נגמר.
3 לייקים
איך אתה כזה ידידותי תגיד לי?
אני לא יודע אם זה מחמאה או העלבה, אבל בעיקרון אני בנאדם מאוד נחמד. אל תקח את הפורום כאינדיקציה. אני יותר חייכן גם כשאני מתווכח עם אנשים.
מחמאה חד משמעית. הלוואי עליי. לפי מה שכתבת כאן (וגם כשכתבת על הטיול בדרום אמריקה בספורטאנטר), אתה מכיר ביום יותר אנשים משאני מכיר ב-3 שנים.
לייק 1
אני תמיד ידעתי ששביט לא בנאדם כזה נורא. הוא רק משחק אותה.
חלק ה
לקחתי רכבת למוסקבה, הייתי שם יומיים עם כל הארגנטינאים שעשו אותו מסלול ומאוד התחברו למוסקבה בגלל השדרה הראשית, האינסוף מקומות להיות בהם ובעיקר אווירה טובה ובחורות יפות. עם זאת, זאת לא אינדיקציה ולא הייתי חוזר למוסקבה. הארגנטינאים פשוט ימצאו מה לראות גם באסטוניה. רוב האוהדים באו למעט משחקים וברחו ישר איך שהנבחרת שלהם עפה.
נקודה חשובה שרציתי להבהיר, רואים הבדלי מנטליות עצומים בין האירופאים לדרום אמריקאים. קודם כל בכמויות וביחס לכדורגל. הרבה יותר אוהדים. אוהדי צרפת הם בושה ענקית, הפ נגד ארגנטינה הביאו בקושי 5 אלף אוהדים ואני מפרגן להם, כשבגמר היו אלפיים!!! אלפיים אוהדים!!! אתם יודעים שבמשחקים של קרואטיה-רוסיה וצרפת-אורוגוואי היו מאוד אוהדי ארגנטינה? הם פשוט נתקעו עם הכרטיסים והלכו. זה עצוב שהאוהדים של הקבוצות האלה לא רצו את הכרטיסים, ותאמינו לי שבשלב מסויים מכרנו במחירי עלות. יותר מזה, אני אספר לכם בהמשך מה כולם עשו ביום אחרי ניגריה בסנט פטרסבורג.
הייתה גם אווירה של אחווה דרום אמריקאית. כל פעם שאוהדים מדרום אמריקה נפגשו, רק מילות עידוד וחיזוק. יכול להיות שזאת השנאה המשותפת לצ’ילה, שכולם שרו (“דקה אחת של שקט…בשביל מי?! בשבילה צ’ילה שמתה!!!” היו המון פוסטרים של טלויזיה שכתוב עליהם למעלה “צ’ילה”, אשכרה מכל הקבוצות מדרום אמריקה) נגדה שירים, אבל באמת שלא ראית יריבות ואפילו היריבות החמה בין ארגנטינה לברזיל הסתיימה בשיא שלהם בהזהרות. היה רגע שבו אוהדי ארגנטינה שרו ועודדו והתחילו לשיר על ברזיל שאכלו 7 מגרמניה, ואז בשיא פתאום הגיעו שתי אוהדי ברזיל, אחד מהם עלה על פח וסימן להם “5”, על ה5 זכיות שלהם בגביע העולמי. בהתחלה כולם שרו נגדו והכל היה כיף, הוא סימן עם האוזניים, אבל זה טיפה הדרדר כשהגיע אוהד ארגנטינה שקצת נדחף, עלה לו על הפח גם והאוהד הברזילאי ניסה חצי להוריד אותו חצי לשמור עליו. כל פעם שהוא נגע בו חצי מאוהדי ארגנטינה רצו לאכול אותו חי. בסוף הוא ירד, חלק מאוהדי ארגנטינה התנצלו אמרו שזה לא היה בסדר והוא מצידו גם הרגיע. זהו, זה מקרה יחיד שאני זוכר. התהלכתי שם עם חולצה של ארגנטינה והרגשתי כמו פייבוריט, כולם רצו שננצח-אוהדי פרו, מקסיקו, קולומביה, כולם. וגם אוהדי ארגנטינה רצו שהדרום אמריקאיות ינצחו.
בקיצור לקחתי רכבת למוסקבה, יומיים שם אצל בן חן עם הילדים, קניתי להם מתנות ולקחתי רכבת לסנט פטרסבורג. זאת הייתה הרכבת הכי מסוייטת שאיי פעם הייתי בה. זאת הייתה רכבת חינם של פיפ"א שנרשמתי עליה מראש, רק היה לי נאחס. רכבת לילה, אני נכנס לתא כשיש ארגנטינאי מבוגר אחד למעלה, ושתי דרום קוריאנים אחד למטה אחד למעלה. אני מתיישב, מתחילים לדבר. הם יודעים אנגלית שוטפת כי הם גרו ולמדו בארה"ב. שאלתי אותם על האוכל, המנטליות, היכרתי דרום קוריאני מאל קלפטה אז דיברנו קצת על הדמיון בצבא, שטויות. אחד מהם אמר לי שהוא מחפש כרטיס למשחק, כי היה לו והוא מכר אותו, לא זוכר בדיוק. אמרתי לו שאני אעזור לו למצוא, כי הייתי באיזה 3 קבוצות ווטאסאפ של כרטיסים למשחקים. דבר מדהים-חצי מהאנשים שם ישראלים, ואלה קבוצות עולמיות. זה כמה “יהודי”, איפה שיש כסף יש יהודים, אפילו במיניאטורי. קיצור דיברתי עם 4-5 חבר’ה בשבילו, השגתי לו את המחיר הכי טוב (400 דולר) לקט 1, והוא כבר לקח את המספר של הבנאדם, הודה לי והכל אמר שהוא יזמין אותי לבירה עליו שנגיע. מתכוננים לישון, ופתאום זה קורה. השם של הבחור היה “טואו”, והוא נחר כמו משוגע. משהו מפחיד. אף פעם לא שמעתי כאלה נחירות. אחרי חצי שעה הבנתי שאין לי סיכוי לישון, יצאתי אחוצה למזדרון לחפש את האחראית, איזה בבושקה. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה, החלטתי לקחת שמיכה וכרית לישון בחוץ אחרי עוד חצי שעה. אחרי 5 דקות היא עוברת ומתחילה לצעוק עלי, אני מסתכל עליה ופשוט מסמן לה לשמוע, ופותח את הדלת. הבחור נוחר כמו משוגע, ואז הסתומה הזאת פשוט מעירה אותו! היא מביאה לו מכות כאלה ברגל, המסכן מתעורר לא מבין מה קרה, והיא נוזפת בו ברוסית ואז עושה נחירות חחחח אני באותו רגע לא ידעתי אם להתפוצץ מצחוק או להרגיש לא נעים. היא מסיימת לדבר איתו ברוסית כאילו שהוא מבין אותה ומסמנת לי להיכנס. הוא התנצל, הביא לי אטמי אוזניים וחזר לנחור. שוב יצאתי אחוצה, הדלקתי סיגריה כמו אידיוט ליד החלון במזדרון כשכבר הבנתי שאני לא אשן. פתאום עוברת בחורה צעירה מתנדבת של פיפ"א, והרגשתי כאילו היא מלאך משמיים. היא דוברת אנגלית! אני מתחנן לעזרה, שוב פותח את הדלת שתשמע אותו, היא צוחקת ואז אמרתי לה “ראיתי שאתם מסמנים איזה אנשים הגיעו באיזה תא, את יכולה לבדוק בדף הזה איפה יש מיטה ריקה?” והיא אמרה לי “כן, בוא איתי”. הלכנו לבבושקה אחרת, והיא אשכרה מצאה לי תא עם בנאדם אחד בלבד!!! חבל שכל זה קרה ב3 וחצי לפנות בוקר, אבל היי-יש לי 3 שעות שינה!
הגעתי באיזה 6 וחצי בבוקר לסנט פטרסבורג, סגרתי חדר באיזה הוסטל ממש במרכז. סימסתי להם אם אני יכול להקדים את הצ’ק אין, הם ענו בשלילה. נשארתי פשוט בתחנת רכבת עד איזה 11 והחלטתי להתקדם לפחות לאיזור, ב12 קיבלתי את החדר. ב1 כבר יצאתי לראות את העיר טיפה.
אני שמעתי על סנט פטרסבורג שמדובר בעיר הכי יפה באירופה. ובכן, לא התרשמתי עד כדי כך. האווירה היא לא רוסית, זה ללא ספק-האנשים שם מאוד רגועים, מאוד שונים, יותר “קולים” על גבול החולי נפש. שאלתי איזה מקומית איפה יש להעביר כמה שעות בצהריים, היא הראת לי על המפה מקום ליד הנהר איפה שיש דשא ואפשר פשוט לשבת שם, לחשוב על החיים. ככה היא ניסחה את זה, נשבע לכם “אפשר לשבת שם, להתסכל על הנהר ולחשוב על החיים”…גברת, אם הייתי חושב על החיים נראלך הייתי עוצר מוכר את האוטו שלי בגיל 27 בשביל לעקוב אחרי נבחרת כושלת? נראלך שבשביל זה גם עשיתי את זה, לשבת מול נהר ולחשוב? את אהבלה? בואי תתאפסי על עצמך, את בחורה בוגרת אולי תלכי לעבוד במקום לרבוץ מול הנהר ולחשוב על החיים? אנשים הזויים. אבל בהחלט שונים מהרוסי הממוצע, הייתי בוחר בסנט פטרסבורג סביר להניח על מוסקבה.
דיברתי עם וירגי’ניה, בחורה מארגנטינה שהיכרתי במוסקבה, שנולדה באושוויה! (כן כן, אושוואיה!) והיא אמרה לי שמחר יש אירוע תמיכה-כולם מתאספים בכיכר גדולה, ואז הולכים למלון של השחקנים לעודד.
מחר אני אספר הכל-על העידוד ועל המשחק. וואי, איזה משחק.
2 לייקים
אז לפי כל השמועות מסי פורש מהנבחרת לפחות לשנה ושוקל האם לשחק בקופה אמריקה שנה הבאה.
כרגע מתוכננים לנבחרת 2 משחקי ידידות בספטמבר (גוואטמלה וקולומביה)ואחד באוקטובר (ברזיל).
לא נורא אם מסי יחמיץ אותם,גם ככה יש מאמן זמני לנבחרת.
אני מקווה שבכל זאת נראה מעט שחקנים חדשים שיקבלו צ’אנס אמיתי (דיבאלה ואיקארדי ) ונראה שלד חדש וטוב לנבחרת.
לייק 1
כמו שכולם חשבו נבחרת כמעט כולה חדשה למשחקי הידידות הקרובים נגד גואטמלה וקולומביה
https://twitter.com/Argentina/status/1030462793164759040?s=19
טוב מאוד, אני מקוה שמסי לא יחזור. כמו שכתבתי בצער אחרי ההדחה, הוא לא טוב לארגנטינה וארגנטינה לא טובה בשבילו.
הגיע הזמן של דיבאלה ואיקרדי. לצערי הם מהר מאוד יגלו, שזה לא כיף וחגיגה. ודיבאלה יגלה מהר מאוד בעצמו, שהוא יהפוך לשעיר לעזאזל של העם הארגנטינאי שמסי כבר לא היה בשטח לספוג את האש.
זהו,כנראה אפשר להגיד שלום לדור הענקים שהוביל אותנו לבאר 3 פעמים אבל לא זכינו לשתות ממנה אפילו פעם אחת.
סגל חדש,מאמנים חדשים וכולנו תקווה שבעתיד נוכל אפילו לחייך עם סגל השחקנים האלו.
מחר ב6 בוקר (שעון ישראל) משחק הכנה ראשון נגד נבחרת גואטמלה.
כרגע זה ההרכב שמסתמן
http://www.afa.com.ar/10476/argentina-enfrentara-a-guatemala
רוב השחקנים לצמד המשחקים (נגד גואטלמלה וקולומביה)הם לא שחקנים מובילים בקבוצות שלהם או שמובילים בקבוצות שלהם,אבל הקבוצות הן מהדרג השני והשלישי של אירופה כך שאני לא אופטימי בקשר לעתיד כל עוד לא ישלבו חלק מהשחקנים הותיקים שעדיין ירצו לבוא לנבחרת.
זה הזמן לתת לחברה הצעירים בראשות דיבאלה ואיקארדי (לא מבין למה הם לא פותחים בהרכב היום)את המושכות ונקווה לעתיד מתוק.
2 לייקים
מצטער לאכזב אותך, אבל זה בגדר הפסקה לכוכבים בלבד… סגל ניסיוני למשחקים חסרי משמעות. לפחות נחמד שנותנים הזדמנויות לשם שינוי.
יהיה רענון נקודתי (איקרדי, דיבאלה, לו סלסו…) אבל הדור לא התחלף כלל. מסי, אגוארו, די מריה, אוטאמנדי, באנגה והשאר יחזרו ב-2019.
דעה לא פופולארית: מבסוט על המשחק. הפסד מציק מגול בדקה ה 92, אבל הילדים של סקאלוני נשארו על הרגליים בלי רגשי נחיתות. היתה מוטיבציה, היה לב, היה סדר ואפילו לא מעט ניצוצות כדורגל.
נ.ב
לאוטרו הראה הרבה ניצוצות בפרק זמן קשר, שחקן מעניין, וגם סאראביה הצליח לבלום את ניימאר. מבסוט על שניהם.
נ.ב2
גם הפעם מסי אשם ביכולת של דיבאלה?
לייק 1
סופרקלאסיקו בגמר הליברטדורס, המשחק הראשון בשבת ב22:00 שעונינו
אללה יוסטור ושייגמר בלי הרוגים
2 לייקים
היה שידור בערוצי ספורט ישראלי כלשהוא?