לא מבין איך שחקני נבחרת לא יודעים לעצור כדור או לפתוח לשטח. דברים בסיסיים.
די מריה לא עושה כלום ואז בפעולה היחידה שלו עושה את גול הטורניר… אחרי הגול, חשבתי שזה הולך להיות השפלה. אבל לפחות יש מלחמה.
ושוב השופטים דופקים אותנו. משחק שלישי בטורניר הזה. לא מבין איך קרה שוידאו לא חל עלינו…
אחלה פרשנות להרכב, די מאריה ניצל בדיוק את החור שגברת עליו.
**לכל החברים מעליי, זאת דוגמה מצויינת למה עדיף להגיב בסוף המשחק 
מסי היה פנדל ברור, לגבי היד, אתה המומחה, היד של אומטיטי היתה צמודה לגוף שלו.
הפילו עליכם פנדל משום מקום, ואז הצילו אתכם מפנדל בטוח. מספיק עם בבכיינות הזאת
לייק 1
היד של אומטיטי לא פנדל. העבירה של רוחו לא פנדל (מחוץ לרחבה). מסי גבולי. אני מתלונן על הפנדל שנתנו לא על אלה שלא. על מה אתה מדבר?
פאול שמתחיל מחוץ לרחבה ונגמר בפנים זה פנדל. רוחו נותן דריכה יפה מאד בתוך הרחבה, רגע לפני שאמבפה נופל, וגם דוחף אותו די בקטנה. גבולי, אבל פנדל.
לייק 1
הפאול של רוחו עצר את אמבפה.
על דבר כזה לא מבליגים.
זה קרה ברחבה אז פנדל. פשוט מאוד.
די כבר אם ה"אבל זו עבירה קטנה" השחקן עצר את החלוץ בעבירה ובכך מנע ממנו להמשיך את ההתקפה, אם זה לא היה מצב מסוכן אז הבלם יצא אידיוט אבל זה עדיין פנדל
לייק 1
https://twitter.com/Liraninho/status/1013089496320135168
לא היה סיכוי באמת מהתחלה למשהו, לפחות לא הסתיים בבושה.
את הסיכומים יעשו טובים ממני, אבל זהו נגמר הדור, ארגנטינה חייבת דם חדש, לטהר את ההתאחדות שלה, ולבנות קבוצה סביב דיבאלה.
בשביל זה צריך כמה תנאים:
-
כל הכוכבים המזדקנים של הנבחרת כולל מסי צריכים לפרוש ולפנות הבמה .
-
מינוי מידי ודחוף של סימואנה למאמן. אין מאמן יותר מתאים ממנו ברוח ובטקטיקה.
מסי לדעתי יפרוש סופית בעצמו, אבל ארגנטינה לא טובה בשבילו והוא לא טוב בשבילה. זה לא אנטי נגדו, בלי מסי הם לא היו מגיעים למונדיאל, אבל ארגנטינה הגיעה לצומת דרכים. דיבאלה חייב להיות הכוכב שעליו תיבנה הקבוצה וזה לא יקרה עם מסי בסביבה.
כמו מנהיג אמיתי, מסצה כבר הודיע על פרישה.
https://twitter.com/martinmazur/status/1013090959096246275
איך בדיוק אפשר לקחת מונדיאל עם קבוצה כל כך לא מאומנת, כל כך חסרת אופי טכני, כל כך פוליטית ורועשת, שמתפרקת לחלוטין ב-10 דקות?
ביתרון 2-1 מול קבוצה כל כך מפחידה, תסתגר ותכניס את החלוצים המתפרצים הכי מפחידים שלך. אנזו פרז שבכלל לא היה אמור לראות איזשהו מגרש ברוסיה, מפקיר לחלוטין את מרקדו באגף ימין, והוא תרם פחות מכלום לארגנטינה היום. היה רשום על העמדה הזאת דיבאלה מהשניה שארגנטינה עלתה ליתרון. פאבון שלא תרם כלום, מוחלף בשטות הזאת שנקראת מסה. אגוארו נכנס מאוחר מדי, כאשר כבר המומנטום שלילי לחלוטין. זו לא קבוצה ובטח שלא נבחרת שיכולה לקחת מונדיאל, לפחות בלי נס. צרפת הייתה איכותית היום על ארגנטינה כמעט בכל עמדה, אבל בעיקר בדבר אחד - היא נראתה כמו נבחרת, ומסי, עד כמה שהוא אלוהי הכדורגל, לא יכול לעשות כלום בלי נבחרת.
3 לייקים
Fuego Sagrado- זורקים את המונח הזה חדשות לבקרים בהקשר של ארגנטינה. “האש הקדושה” בתרגום ישיר. כמונח זו דרך אחרת להגיד “רוח קרב” או “רוח לחימה”, והארגנטינאים עם כל האמוציות שלהם מודדים קבוצה או נבחרת לפי המלחמה והמוטיבציה של כל שחקן, או כפי שהם הציגו את העלבון הגדול ביותר מבחינתם- Pecho frio- חזה קר בתרגום ישיר, או “לב מקרח” אם להקביל את זה למונח כלשהו מעברית. השחקנים היום עשו כמיטב יכולתם, הראו מוטיבציה, רוח לחימה, באו לתת את הכל, אבל זה לא מספיק.
כל בן אדם עם זוג עיניים יודע שהנבחרת לא בנוייה, לא מאוזנת, נטולת כלים אמיתיים שיכולים לעמוד לרשותם מול נבחרות בסדר גודל של צרפת, ספרד או אפילו עם הגנות ברמה גבוהה כמו פורטוגל או אורוגוואי, וזאת מבלי להזכיר את ההכנה הלקויה לפני המונדיאל, ככל הנראה בחירת מאמן עם שיטה וגישה לא מתאימה, וכמובן אין מספיק “אש” בשום חזה בעולם שתצליח להסתיר את הבלאגן שקורה בפוליטיקה הפנימית בספורט בארגנטינה. הלחץ, הבחירות הרעות, מדינות שלמות לוקחות את הספורט כפרוייקטים מטורפים מגילאים קטנים, וארגנטינה עוד חיה בעבר ובונה על חלומות באספמיה סביב איזה 10 שיקח אותם על הגב עד לעוד גביע עולמי. בלתי אפשרי בעידן בוא הקבוצתיות היא זו שעושה את ההבדל. תשאלו כל אלופה עולמית בשנים האחרונות.
לגביי המשחק עצמו אין הרבה מה להגיד. ארגנטינה נתנה את כל מה שיש לה, בחירת השחקנים לא הייתה מספיק טובה, לא היו לה את הכלים להתמודד עם שחקן כמו אמבפה, וקישור עצום איתו הצליחה להתמודד רק לפרקים. ארגנטינה לדעתי יכולה לחזור עם הראש מורם, כשבכנות לא הרבה חשבו שאפשר להתמודד עם מי שנראית כמעט כמו אנטיתזה שלה- קבוצתית, עם עומק ועם עתיד מזהיר. האלביסלסטה הסתכלו לצרפתים בעיניים ולרגע עוד חשבנו שזה אפשרי, אבל שוב, זה בלון כנראה שהיה צפוי להתפוצץ מתישהו.
מסצ’ה פורש, מסי בסימן שאלה, והתקווה כרגיל היא שיבנה פרוייקט נורמאלי ארוך טווח עד למונדיאל הבא. כואב על מסי ומסצ’ה שככל הנראה הלך לשניהם הסיכוי האחרון להניף את הגביע.
Adios Argentina- hasta la proxima vez
6 לייקים
הבעיה היא עכשיו דור ההמשך: משנות ה90 עד 2005 ארגנטינה לקחו 5 פעמים את אליפות העולם לנבחרות צעירות ואלו היו השלד של הנבחרות הנוכחיות.
מ2005 ארגנטינה לא לקחו אף תואר ואפילו לא היו פקטור חשוב הנבחרות הצעירות.
ארגנטינה חייבת לבנות הכל מחדש כדי שעוד כמה שנים השחקנים יהיו שוב ברמה הגבוהה בכדורגל כי כרגע יש מעט מאד שחקנים שהם ברמה הכי גבוהה.
4 לייקים
לפחות ביציע אין תחרות
נ.ב
אני לא יודע למה אני פחות מתחבר - הדגלים הקטנים של הקהל הצרפתי או החיבוק הקבוצתי של בארסה אחרי שהיא עולה ל-7:0 נגד עירוני גראן קנרייה
אני חושב שיותר מסכנים האוהדים האמיתים של ארגנטינה שטסו עד לרוסיה ועשו חגיגה כזו יפה ובתמורה קיבלו את התוצר הזה מאשר מסי ומסצה אם כל הכבוד להם…
לייק 1
אני רוצה לשתף פה טור של מיגל על ארגנטינה ומסי, שפורסם בבארסה מאניה.
״ארגנטינה הציבה את עצמה בעמדה שזה בלתי אפשרי עבורה להתחרות. אין לי ספק שלפני 20 או 30 שנים, אנשים היו רואים את תקופת 2011-2016 שלהם בצורה שונה. שלושה גמרים והם לא הפסידו אף משחק ב-90 דקות ב-4 טורנירים גדולים.
בקופה אמריקה ב-2011, הם הפסידו בפנדלים לאורוגוואי, מחזיקת הקופה העתידית. במונדיאל 2014, הם הפסידו לגרמניה בדקות הסיום של ההארכה. אחר כך הם הפסידו שני גמרי קופה אמריקה לצ’ילה בפנדלים. לארגנטינה מעולם לא היה את רגע המזל הזה שכל האלופים צריכים.
למעשה, אפשר לטעון שלארגנטינה היה מזל רע באופן כללי. זה לא טבעי להפסיד 2 מתוך 2 פנדלים בגמרים. או העובדה שדי מריה נפצע בשני הגמרים האחרונים וגם נגד בלגיה במונדיאל. פעם אחת, בסדר, אבל שלוש פעמים?!
נניח שארגנטינה כובשת את אחד מהמצבים הגדולים שהם החמיצו ב-2014, והכל הופך מחרא למדהים. אותו משחק, אותם שחקנים. אני בכנות לא מבין למה אנשים כל כך בסיסיים ופשוטים. יש לנו כל כך הרבה מידע, ועדיין זה נראה שאנשים טיפשים מתמיד.
הבעיה בחברה של היום היא שאנשים לא מנתחים כלום. כולם מדברים בסופרלטיבים. ככל שהדעה שאתה נוקט קשה יותר, אתה יותר מוצלח כעיתונאי\פרשן. אתה יכול להפוך אפילו לנשיא ארה"ב רק ע"י שימוש בשקרים וסופרלטיבים.
אנשים נהגו לשבח קבוצות מפסידות. הולנד ב-1974, ברזיל ב-1982 וכו’. עכשיו כל אחד רוצה להיות האידיוט הראשון להגיד את הדבר הכי מגוחך. או שהכל מדהים, או שהכל חרא. אין אמצע, כלום. להגיע ל-3 גמרים רצופים זה מאוד קשה.
למה אנשים חושבים שארגנטינה חייבת לזכות במשהו? הם לא ברזיל. הם לא גרמניה. כמה מהשחקנים הנוכחיים שלהם היו נכנסים לסגל של ספרד למשל? אולי 5, מקסימום 6? הלחץ הזה השפיע על כולם, על השחקנים וגם על המאמנים.
לארגנטינה היו חלוצים נהדרים ואת מסצ’ראנו. שאר עמודי התווך של הקבוצה (רומרו, ביגליה, גאראי, רוחו, אנסו פרז, דמיצ’לס) היו בינוניים. הם היו קבוצה תחרותית, אבל הם לא הגיעו לרמה של ספרד או גרמניה במהלך התקופה הזאת (2011-2016).
השוער הראשון של ארגנטינה בתקופה הזאת, רומרו, לא הצליח לפתוח בהרכב של 3 קבוצות שונות מאז 2013. הם לא ייצרו מגן ברמה גבוהה מאז הפרישה של זאנטי. אין להם קשרים כמו רדונדו או ורון. לא היה להם בלם מהטופ עד התקופה האחרונה (אוטאמנדי), וגם הוא לא אז’אלה.
הדרישה והחובה הבלתי מוצדקת לנצח, גורמת לארגנטינה לשחק בפחד מאז הגמר ב-2014. הרעש החיצוני והלחץ הפנימי הוא פשוט עצום. הם יותר חוששים מלהפסיד מאשר הרצון והתשוקה שיש להם לנצח. אתה לא יכול לשחק כדורגל ולהתחרות ברמה הכי גבוהה בצורה הזאת.
הלחץ הזה משפיע גם על המאמנים. במטרה להשיג תוצאות לטווח הקצר, הם נוטשים את הפילוסופיה והרעיונות שלהם. אין שום סיכוי שסמפאולי היה עושה את הדברים שעשה תחת נסיבות אחרות. לכן מאמנים בעלי יכולות עושים את ההחלטות הטיפשיות (בעיקר שמרניות) שהם עושים.
בנוסף, אני לא יודע איך אדם כן וישר יכול להסתכל על הקבוצה הנוכחית של ארגנטינה ולהגיד שיש להם קבוצה גדולה. בלי מסי, הקבוצה הזאת של ארגנטינה הייתה מסיימת במקום ה-8 מתוך 10 במוקדמות בדרום אמריקה. זאת הקבוצה הכי גרועה של ארגנטינה שהייתה בכל ימי חיי.
תמיד חשבתי שאלוהי הכדורגל היו הוגנים. אבל הם לא היו הוגנים עם מסי בגמרים. אף חבר לקבוצה אף פעם לא הציל אותו. אפילו לא פעם אחת. לא אדר, לא תראם, לא גצה, לא בורוצ’גה… כלום. זה כל ההבדל".
ואני רוצה להוסיף משהו קטן, על אותו שחקן שאינו מנהיג, קורס ברגעי האמת ולא עושה שום דבר עם הנבחרת. מעבר להיותו השחקן הכי טוב של האלביסלסטה ב90% מהמשחקים, או אם אתם מחפשים מספרים רשמיים: 14 פרסי איש המשחק מתוך 20 שארגנטינה קיבלה ב27 המשחקים שלה בחמישה הטורנירים הגדולים האחרונים, הוא העמיד מספרים לא רעים בכלל: 10 שערים ו9 בישולים בשלושת הטורנירים ההם שהם הגיעו לגמר. ב19 משחקים זה ממוצע של שער+בישול למשחק ו-53% מכלל השערים של ארגנטינה בטורנירים האלה אם זה מעניין מישהו.
מסי כבש ב4 מתוך 5 קרבות הפנדלים שהיו לו בנבחרת, ועדיין הפסיד ב3 מהם. וזה לא שהוא אשם כן? כי גם ב2006 כשהוא לא שותף, ארגנטינה לא צלחה דו קרב פנדלים. אבל מה שיזכרו למסי זה את ההחמצה האחת מול צ’ילה. ואני אגלה לכם סוד? וידאל החמיץ פנדל אחד לפניו, ואחרי הבעיטה של מסי עדיין היה 0-0.
בנימה אישית: כן, ארגנטינה קטסטרופלית בשנתיים האחרונות, אפשר לכתוב ספר על למה איך וכמה, ואפילו מסי לא הצליח לעשות יותר מדי (למרות שעדיין היה השחקן הכי טוב של הנבחרת בכל משחק ומשחק [טוב אני מניח שזה לא השיג]). מה שחבל זה שכמו שמצויין בכתבה, אנשים מתעסקים בזה, במקום להתרפק על תור הזהב של 2012-2016. גם אם הוא לא הביא גביע. גם הולנד של קרויף לא.
2 לייקים
לטעמי התואר ‘הגדול בהיסטוריה’ איננו רלבנטי בעליל. יש פה מעט מאד אנשים, אם בכלל, שיכולים להשוות את דייגו של 86 למסי. בטח שלא את פלה של 58. הכדורגל השתנה לחלוטין, ובחלוף השנים נשארים זכרונות ונרטיבים, שום יכולת להשוות באמת. ואין בזה שום צורך. אחד יציג כמות שערים מטורפת של מסי, ואז עונים לו ב ‘דייגו לקח את נאפולי לאליפות/מונדיאל כמעט לבדו’. נו, איך ממשיכים מכאן?
מעניין מה תיהיה מורשת מסי. חסר לי איזה רגע, איזה סיפור. אין ‘משחק המחלה’ או תדמית של ווינר, אין גביע עולם… קצת כמו לברון מול מייקל - הוא נופל בנרטיב (ובזה שאין מצב שמייקל מפסיד כזו כמות של סדרות גמר, אבל אולי גם זה הרבה נרטיב). המורשת בבארסה כמובן תישאר עצומה, הוא ייזכר שם כגדול ביותר בלי ספק. האוהד האובייקטיבי ישאר אמנם עם אינספור רגעי גאונות, אבל עם זכרונות לא מאד מעניינים, אדם נטול כריזמה ושורה תחתונה שלעד תצבוט.
לגבי נבחרת ארגנטינה, בסופו של דבר מבחינת מונדיאלים אין פה שום מקום לאכזבה. הדור הזה השיג פחות או יותר את מה שהוא שווה. ב 2010 הסתנוורתי לחלוטין מהכריזמה והאפשרות שדייגו ומסי יביאו את הגביע (טבז מיליטו פיפה וקון - וואו), אבל (קצת כמו אתמול) באה נבחרת יותר חזקה ושמה לזה סוף. ב 2014 הייתה הגרלה נוחה ואולי קצת יותר מזל, אבל ארגנטינה שוב נעצרה מול יריבה חזקה יותר. אותו דבר ב 2018. סך הכל השיגו פחות או יותר מה שהם שווים. כמובן שאם כבר הגעת לגמר אתה רוצה לנצח ואת התוגה הזו לא ניתן למחוק, אבל הם ראויים ליותר פרגון.
4 לייקים
האכזבה מארגנטינה היא בגלל עצם השמות בנבחרת. שחקנים מאוד מוכשרים שלא מצליחים להביא את זה (די מריה, אגוארו, דיבאלה).
כתבתי זאת כבר מסףר פעמים, השיפוט על שחקנים הוא מאוד הזוי. לשפוט את רונאלדו לפי היכולת של ראמוס לנגוח לרשת בדקה 90 זה לא צודק.
כמובן שגם לכיוון ההפוך, לשפוט את רונאלדו בגלל שההגנה איבדה את הראש בדקה ה90 נגד באיירן (2012).
בכללי עצם השיפוט של יכולת אישית לפי תארים קבוצתיים היא איומה. גם אם מראדונה פלה רונאלדיניו וזידאן היו משחקים יחד אבל שאר הקבוצה מורכבת משחקנים בהחלט גרועים אז הם לא היו זוכים בכלום.
האם בגלל שפושקש נולד הונגרי הוא פחות טוב ממקבילו הברזילאי/ספרדי?
האבסורד מפריע לי אפילו יותר עצם זה שמסי כן מצליח בתארים קבוצתיים. זכה ב4 גביעי אלופות (בניגוד ל0 של מרדונה) ובהרבה הרבה יותר אליפויות.
כל זה אגב בלי להכנס לתואר הכי משמעותי (בשיפוט אישי כמובן) שהוא שחקן השנה בעולם.
אנשים מחפשים את השחקן המרגש. מסי ורונאלדו לא כאלה, לא מרגש להיות בטופ במשך עשור. בטח כשזוכרים לך את הזכיות האחרונות בהן כבר היית פחות טוב. ראמוס היה הרבה יותר גדול ומרגש אם היה פורש אחרי גמר 2016 אחרי שהוא חתום על 2 גביעי אלופות, מאשר אחרי שזכה בעוד 2 כשחקן פחות משמעותי ומרגש.
לייק 1
ובכן, חשבתי לעצמי שאני צריך לכתוב יותר על הזמן שלי שם, אבל לא באמת היה לי זמן או ראש לעשות את זה בזמן שהייתי ברוסיה. עכשיו, אחרי שנחתתי, פתאום בא לי לכתוב קצת.
כאמור, כשהייתי ילד קטן המחלה התחילה עם מתנה שאבי קנה לי-ספר בשם “מרדונה של כולם” שהוא בעצם ביוגורפיה של מרדונה שהוא כתב. התאהבתי. כמה שנים אחרי זה הנבחרת הצעירה של פקרמן עם תופעה על טבעית בשם סביולה לוקחת גביע עולם לנבחרות צעירות. משם זה היה ברור לי שאני וארגנטינה זה לנצח. ב2002 אחרי ההדחה המבישה מול שוודיה המקוללת נשבעתי לעצמי שאני אהיה שם. הגיע מונדיאל 2014 כשהכל מסודר, ואז הרצועה והמיניסקוס נקרעו. את המונדיאל הזה ידעתי שאני לא אפספס, ובשביל זה אפילו מכרתי את הרכב שלי.
הגעתי לרוסיה למוסקבה ב12.6, יומיים לפני משחק הפתיחה בשביל להתמקם ולהכיר את העיר, להוציא את הכרטיסים ולהבין מי נגד מי. למזלי במוסקבה היו לי “קשרים”-זוג חברים של אחותי שעובדים בשגרירות שלנו שם. בית גדול עם חדר פרטי בשבילי, ובמיקום מרכזי במוסקבה. יותר טוב מזה אין.
הגעתי לשם וכבר הבנתי שהרוסים אוהבים לעשות הכל לאט ובטמטום יתר. מההתחלה ביציאה משדה התעופה הם לא היו מסוגלים לסדר תור לבדיקות דרכון. אצלי זה בכלל היה סיוט כי התמונה שלי בפספורט מלפני עשור, בתקופה שעוד יכלתי לעשות פדלאדות. אני אחרי 5 דקות מחייך אליה, היא מסתכלת עלי לא מחייכת. אני מחייך לריצפה, מרים את הראש, הפעם כשהעיניים נפגשו היא חייכה. חתמה.
הגעתי לבית שלהם ופשוט נפלתי למיטה. למחרת אני קם לבית ריק, יוצא לאכול משהו בחוץ והלכתי עם המטרו להוציא את הכרטיסים. מגיע לתור ענק כמובן, אבל רץ מהר. מאחורי 4 אוהדי ארגנטינה, אחד נהיה אח יקר כי הוא אוהד ראסינג כמוני, ואחד מרוקאי סטודנט שלומד במוסקבה. קצת פוליטיקה, קצת כדורגל, אבל הגיע תורי, המכונות היו מאוד פשוטות ותיק תק יצאתי משם. להכניס דרכון, כרטיס אשראי, לסמן איזה כרטיסים אתה רוצה להוציא ונגמר הסיפור.
בערב התחיל הבלגאן. רציתי להיות איפה שכל הטירוף, אז שאלתי את בת חן (המארחת כפרעליה) איפה זה הכיכר האדומה. הם אמרו לי באיזה תחנה לרדת, וירדתי עם כל המטרו בערך.
אגב, המטרו שם מפגר. הכל ענק. הכל יפה. הכל דיי מובן גם. בפן הזה, הם שיחקו אותה. שם לפחות, בתחנות הרציניות היה תרגום לאנגלית. גם כשלא היה, תמיד היו אנשים מההבטחה שאפשר לשאול.
יצאתי לרחוב בשם ניקולסקיה אם אני לא טועה (כל השמות דומים אצלם), שיש שם שדרה ראשית עם מלא מנורות שיורדות מהתקרה. בתוך השדרה הזאת, כול המונדיאל על רגל אחת. כל האוהדים של כלללללללל הנבחרות התקבצו שם, ובראשם כמובן-הארגנטינאים. הם הסיבה שהגעתי. שרים, קופצים, צוחקים, מעודדים ללא סוף וגורמים לכל האנשים מסביב להתקבץ סביבם. לצלם, לנסות ללמוד את המילים, הטירוף התחיל.
עוד קהלים שראויים לצייון-מקסיקו, וואו. כמות מטורפת של מקסיקנים בכל מקום במוסקבה, ועוד נהר מכובד מאוד של פרואנים שהפתיעו את כולם. רוב הרוסים לא ידעו באיזה נבחרת מדובר בכלל, ואני פשוט הערצתי אותם. הם אמרו שהם עזבו עבודות והשקיעו את כל החסכונות שלהם בלהגיע למוסקבה לתמוך בנבחרת שלהם. פשוט מדהים.
גם הצד הערבי הביאו לא מעט אוהדים. לא באותם כמויות, אבל בכללי הם לא ביישו באווירה. אני מאוד התחברתי לאיראנים וכל פעם שיצא לי לדבר עם אוהדים איראנים הם התלהבו שאני מישראל ורצו להגיד לי שהם אוהבים אותנו ושהכל זה הממשלות, שאנחנו אחים. היה אחד שממש חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, ואז חזר אחרי דקה ואמר “עזוב שטויות אני רוצה להצטלם איתך”. להגיד שכולם היו שמחים לשמוע שאני מישראל…לא. היו לי כמה אירופאים מהמדינות הקרות שפתאום הפסיקו להתעניין ואיזה מצרי מתנדב של פיפ"א שממש אמר לי שאין בנינו שום קשר ושאנחנו אוייבים
. אמרתי לו שלא צריך לכעוס, החזרנו לו את סיני 
מחר אמשיך לגבי המשחק מול איסלנד אחרי הימים שהתאקלמתי.
11 לייקים
ביום השלישי היכרתי את המקומיים הראשונים שלי. יצאתי מהרחוב הראשי עם האורות באיזה 3 בלילה, ואז ראיתי כמה מקסיקנים, ארגנטינאים ומקומיים מנהלים שיח, שאלתי אותם לגבי המטרו ואז אחד המקומיים אמר לי שסגור. שאלתי אותו מאיפה אני יכול להשיג מונית ואז הוא אמר לי שברוסיה יש אפליקציה בשם “יאנדקס” שהיא כמו אובר וגט טקסי רק מאוד זולה ומקומית. לצערו, הרחוב שהיינו בו סגור ויש מוניות בחוץ, ואז בחורה מקומית שעד היום מבחינתי שמה “בלונדה” אמרה לי “בוא איתי” והלכנו למוניות שהיו בסוף הרחוב. פתאום אני מוצא את עצמי עובר ניסיון שכנוע לצאת איתם לבירה, כשבראש המסע עומד בחור צעיר עם כובע שאומר לי באנגלית “beer, no home, come with us, beer” ואז כשהגענו למוניות הם שאלו כמה עולה לאיפה שאני צריך ואם יש משהו שהרוסים לא יודעים לעשות, זה כסף. המוניות, במקום להגדיל את המחיר פי 2, הם מנסים פי 5. וגם לא מוכנים לרדת. מיקוח זה משהו שהם לא למדו.
בקיצור, נגררתי איתם למסיבה. היינו משהו כמו 6 רוסים, ותימני אחד. בדרך לאן? לאיזה מסיבה של מקומיים בלבד. אותו לילה למדתי לקח חשוב-כשהרוסים אומרים לך שההליכה היא קצרה ושהמקום קרוב, תדע שהוא רחוב. חצינו חצי מוסקבה במקום לחלוק 2 מוניות בגרושים, אבל אולי זאת הסיבה שרזיתי בערך 7 קילו. לכל מקום הם אוהבים ללכת, לא לחסוך אנרגיה. אחרי חצי שעה של הליכה הגענו למקום, אני עם חולצה של ארגנטינה נכנס כאילו אני מינימום סנופ דוג. כבוד של מלכים. לא בדקו אותי בכלל, נתנו לי כוס וודקה רדבול כמו אחרון הערסים בכנרת ויאללה תרקוד איתנו.
הם רוקדים מוזר. אחרי דרום אמריקה וקצת אלמא דה קובה פה בארץ לא ציפיתי לראות ריקודי בר מצווה, אבל הם מאוד מיושנים. אין נגיעות בין בחורים לנשים, נותנים ספייס לכל אחת ואחד, חוש קצב אין לא לרוקדים וחוש טעם אין גם לדייג’י שהשם ישמור אין לו מושג במוזיקה והוא טיפה תקוע בתחילת שנות ה2000. על מאלומה ואנריקה איגלסיאס הם לא שמעו. קצת היה לי קשה לרקוד, אבל זרמתי. בצד היו כמה בחורות “נועזות” שלבשו מכנסיים מאוד צמודים וקצרים שלא משאירים מקום לדמיון, וראו שהן למדו איך להזיז את התחת ביוטיוב בניגוד לכל הבבושקות הצעירות שם. באתי לפטר אמרתי לו “פטר לי יש חברה, אבל מה אתה אומר, אולי תוריד את הכובע וניגש לבחורות שם, נשיג לך אקשן?” הוא רצה תרגום, אז דיברתי עם ניקיטה, הבחור השני שהסביר לו. פטר עשה פרצוף ואמר “לא, הן לא בשבילי”. זה היה ההיילייט של המסיבה.
יש להם גם קטע שאני לא יודע אם זה מקמצנות, עוני או פשוט כמו שהם כל הזמן ציינו “כבוד” (או במילים שלהם “שיכבד את מה שיש לי בלב”) אבל הרוסים מאוד מאוד ברזלנים. איתם בהמשך נתקלתי בהליכות ארוכות עד לסופר הכי זול בשביל בירה, הליכות ארוכות למקומות במקום לחלוק מונית ובכללי חוסר יכולת לחלוק בקבוק וודקה או סיגריות. זה לא משהו במנטליות שלהם, הם לא יודעים לחלוק והם לא לארג’ים.
רציתי כולה מונית הביתה בשעה 5 בבוקר, מה אכפת לי הבדל של 20 שקל לכאן או לכאן? עברנו איזה 5 מוניות עד שאמרתי להם “תרגעו, אני תייר ואני עשיר ואני סה"כ רוצה להגיע למיטה” עד שהם הסכימו לשחרר אותי עם נהג מונית שלקח מבחינתם מחיר מטורף!!! (30 שקל בערך)
יום אחרי נפגשנו שוב, אחרי הרוטינה שלי שאני עם האוהדים הארנגטינאים כל הלילה, ניקיטה, פטר, הבלונדה ושאר החבורה סימסו לי שהם גם ברחוב עם האורות ובוא ניפגש. נפגשתי איתם. למזלם גם נפגשתי עם 4 מקסיקנים ויצאנו כולנו ביחד. ירקדנו דם עד שניקיטה הסכים שניכנס למקום מסויים כי מבחינתו כל מקום יקר מידי ועדיף לשתות במקום אחר. אחי, סה"כ רצינו להזיז את התחת. בסוף מצאנו בשעה 4 בלילה…
על איסלנד, באמת, מחר.
8 לייקים