פוסט על געגוע: התגעגעתי לריאל מדריד. מעולם לא התרגשתי ככה לפני משחק סתמי בקדם עונה, גם לא בימי הגלאקטיקוס.
-התגעגעתי ליום של משחק - ההתעסקות בזה. לחדר כושר לא הצלחתי לקום פעם אחת בחמש בבוקר בחודש הזה, אבל למשחק של ריאל מדריד ב-04:30? קלי-קלות. השעון צלצל פעם אחת, את הקפה שתיתי רק בשבע. גם כשמילאן הובילה זה לא הזיז לי.
-התגעגעתי ל’ספק’ הזה לפני שההרכב מתפרסם.
-התגעגעתי גם לפרלאן מנדי שמחייך בלי קשר לכלום, שלא נתן פס קדימה מאז פברואר 2020, שהוא חולם, שהוא עושה שטויות.
-התגעגעתי לביקורת על קרלו אנצ’לוטי - למה לא פראן גארסיה מההתחלה למשל? למה?
-התגעגעתי לזה שהשחקנים עולים לכר הדשא ורואים קהל ביציע, לא לתיירים…
-התגעגעתי להתחלה, לשתי מסירות האלה קדימה, לתחושה שמשהו טוב עומד לבוא, שבהתקפה הבאה זה מגיע, “ריח של שער באוויר” למרות שרק עברנו את החצי.
-התגעגעתי לשחקן רכש מסקרן כמו ג’וד בלינגהאם שעוד ייתן לנו רגעים גדולים.
-התגעגעתי לראות את הקפטן - נאצ’ו - ולדמיין שאני זה עם הסרט מוביל את חבורת השחקנים.
-התגעגעתי לדהירות של פדה ואלוורדה, לתשוקה שלו. אני מדבר על סתם מהלך במחצית הראשונה, הרבה לפני הגולים.
-התגעגעתי לבעיטות האלה ליד השער שמקשטות את התקציר, לא ממש מסוכן אבל מתקרב - כמו זו של פדה במחצית הראשונה.
-התגעגעתי למרמור בהפסקה, “נו מה עם החילופים”? וברור לכולם שהם באו מהר מאוד רק כי זה תוכנן מראש - במחצית להכניס את הכוכבים.
-התגעגעתי לוויניסיוס ג’וניור, שמנסה לעשות דברים. כמה סמלי שהוא כבש את שער הניצחון, מס]פר 7 החדש שלנו.
-התגעגעתי לשחקן עם דריבל כמו רודריגו שאתה מחכה שהכדור יגיע אליו כבר.
-התגעגעתי לשיחות ולפרשנות הזו עם החברים, כאן איתכם בפורום האוהדים, בפייסבוק ובכלל. לתחושה שעוד משהו מלווה אותי במהלך היום.
זה נכתב ב-7:15 כשאני מאחר לעבודה, ועכשיו ל-כ-ד-ו-ר-ג-ל:
בסה"כ משחק קדם עונה אבל איזה שינוי מרענן, לא עוד צפייה “בשער המבריק” של ג’וד בלינגהאם מהאימון או התרגיל של ארדה גולר, כמה שעות הפסקה מדיווחי סרק על קיליאן אמבפה. אני חושב שמסורתית, להוציא את הקיץ של עונת הדסימה ודווקא 2018 המקוללת עם ז’ולן לופטגי (גארת’ בייל רצה לשחק ולהוכיח) - אנחנו נראים מצחיק בקדם העונה. הטעויות האלה כמו בספיגת השערים בהתחלה, היריבות תמיד רוצות יותר, התוצאות מחורבנות, בקדם העונה של 2021 היה קשה לצפות - לא מתאים לנאצ’ו לשמור כל כך רך במהלך של הקרן.
אין עתיד למערך היהלום, הסגל שלנו לא ערוך לזה, אין אגפים. אפשר להוציא יותר מבלינגהאם גם בעמדה אחורית יותר - להופעת בכורה זה טוב, הוא ‘במוד טוני קרוסי’ מבחינת אחוזי הדיוק במסירה והשליטה בקצב, והוא כמובן שחקן התקפי יותר שלוקח סיכונים. אין לנו מגינים טובים. לוקאס ואסקס עם מהירות מספקת אבל קבלת החלטות לא טובה, וחבל שקרלו אנצ’לוטי לא עלה עם פראן גארסיה - מה כואב לו? אחלה הזדמנות לתת לו לשחק הרבה זמן או אפילו לדויד אלאבה.
זה ברור שאין לנו התקפה, היא כל כך חסרה, הבנתי את חלוקת העומסים והרצון לתת רק מחצית לברזילאיים. התחלה טובה של ויניסיוס ג’וניור ואיזה כיף להבקיע שער בכדור עומק, זה קרה לנו מעט מדי. רודריגו עם דריבלים שובי עין אבל הסיומת לא הייתה מאה. אנחנו חייבים עונת שיא ממנו. לא הוגן לבוא בטענות לחוסלו כמו שעשו בתקשורת הספרדית כי הוא שיחק עם שחקן התקפה וחצי בנוסף. ברהים דיאס אולי יקשט את היוטיוב אבל אני לא יודע כמה תאכלס נראה ממנו.
כן ציפיתי לקצת יותר במרכז השדה, עדיין היה קל מאוד לצאת נגדנו למתפרצות, כמובן שגם אורליאן טשואמני בתיאוריה במקום טוני אז הקישור יותר אגרסיבי-חזק-מהיר, רציתי לראות יותר לחץ גבוה. זה אחד האלמנטים שקיוויתי שישתפר אצלנו בעונה שעברה וממש לא היה קיים.
לא רוצה להגזים עם השבחים על מחצית וחצי אבל זה בדיוק מה שפדה היה צריך. אהבתי מאוד את מה שנכתב ברשתות החברתיות של המועדון: עונה חדשה - תשוקה ישנה. אפשר לכתוב על זה גם דור רומנו. ראיתי את פדה נמרץ שיוצא לדהירות, ראיתי אותו אגרסיבי ומחלץ כדור, ראיתי אותו מבקיע - השער הראשון בעזרת השוער אבל הוא חייב לבעוט. בקדם העונה אפשר לשחזר גם תחושה ולא רק כושר, נקווה שזה יהיה פדה של חצי העונה הראשון. אולי דווקא עכשיו כשג’וד מגיע ומרכז הרבה תשומת לב - יהיה פחות לחץ על פדה, הוא יחזור לשחק באמצע ונראה ממנו למה הוא מסוגל. עכשיו אין לו על הראש את הפחד הזה שיקרה משהו לתינוק חס וחלילה וגם הכישלון במונדיאל נשכח.
העונה שעברה הייתה ממש רובוטית בשבוע-שבוע מלבד פיקים קצרים בלבד (אנפילד, קאמפ נואו), אני מקווה לעונה מרגשת מבלי לחשוב על הצב הצרפתי. האשליה שלי תימשך כל עוד נהיה בסגל מלא, עד שנגיע למשחק החוץ המחורבן במאיורקה עם ויניסיוס ועוד שחקן וחצי. כמו שאמרתי - זה כן היה עוד מאותו הדבר, הסגל בעייתי אבל איזה כיף שזה שוב כאן. יאללה למנצ’סטר יונייטד ולמפגש עם קאסמירו שיהיה סופר-מרגש. האללה מדריד!
