דבר התקשורת :: Rueda de prensa

הוא חזר ב-2019 לקבוצה במשבר עצום, היה לו רק מה להפסיד, לחרבן את המורשת שלו. הוא לא צריך להוכיח לך שום דבר. הדבר היחיד לגנותו הוא הכדורגל הבאמת נוראי שלנו בפרק ב’. זידאן נאבק בליאו מסי ובשנתיים הראשונות שלו נגד ברצלונה חזקה מאוד עם ה-MSN בשיאם. הוא הגיע לקבוצה שלא זכתה באף תואר גדול ב-2014/15 ושיחקה קטסטרופה בשנה שלאחר מכן. זידאן היה זה שקידם את פדה ואלוורדה וזה חשוב לא פחות ממה שעשו עם ויניסיוס ג’וניור. גם קבוצה מוכנה לתארים לא “אמורה” לזכות שלוש פעמים ברציפות בליגת האלופות. אגב, לטעמי זידאן זה גם הרבה מעונת השיא של קארים בנזמה ב-2021/22.

אתה סבלני עם קרלו אנצ’לוטי כל הזמן, כמו שהיה על עונת ליגה מחפירה אשתקד ופער עצום מברצלונה וכנ"ל ה-4:0 נגד מנצ’סטר סיטי.

לא היה לו מה להפסיד. הוא הגיע לקבוצה שגם ככה הייתה במשבר, במקרה הגרוע המשבר ימשיך ואף אחד לא יאשים אותו בזה.

ושוב, אני לא בא להוריד ממנו כמאמן מהבחינה הטאקטית. הוא מאמן מהפכני בכל מה שקשור לעבודה פסיכולוגית ולגמור את היריבות מהבחינה המנטלית. הכדורגל שלו היה יעיל והוא מאמן לגיטימי. כאוהד הכדורגל שלו היה קשה לצפיה אבל זה ניחא בגלל שזכינו בתיארים. לי אישית הפריע שכל פעם שהרגיש סכנה הוא התקפל וברח, והתקופה שלו בקבוצה הייתה עם סגל אדיר שכבר רץ עוד לפניו.

אנצ’לוטי פתח את העונה הזאת בלי חלוץ וכשהשוער והבלם הראשון שלו פצועים לכל העונה. אני לא רואה את זידאן יום אחד מאמן קבוצה כזאת. היה בורח עוד באימון הראשון.

וכן, הוא קידם המון את פדה. רק את פדה.

אני לא כל כך מבין על פי איזה פרמטרים הוחלט שאנצלוטי קיבל קבוצה בהכנה וזידאן קבוצה מוכנה?.
בכל מקרה, המספרים מספרים. והם מספרים שלאנצלוטי יחס אליפיות עלוב.

בקיץ שבו אנצ’לוטי לקח את הקבוצה עזבו מספר שחקנים קריטיים, אאלט היגוואין ואוזיל בינהם שהיו חשובים באותה קבוצה, והגיעו שחקנים קריטיים. לפי המשנה שלי שינויים כאלה פוגעים בקבוצה לטווח הקצר וצריך זמן לרוץ כדי לשחק כדורגל אופטימלי שזוכה בתיארים.

לגבי המספרים של אנצ’לוטי, אני לא בא להגן עליו. לא מאמן שאתה לוקח כשאתה מכוון לתיארים. כן מאמן גמיש מאוד שמאפשר להנהלה מרווח תמרון, כן מקדם צעירים, יכול פה ושם להביא תיארים, אבל בהחלט לא מאמן טופ שמעמיד קבוצה שמשחקת כדורגל מושלם. בדיוק ראיתי את סיטי, כדורגל מעולם אחד שאנחנו רק יכולים לחלום עליו. אוסף השחקנים ששיחק שם היום לא עולה על שלנו, ובכל זאת הכדורגל שמיים וארץ. אני לא עיוור, אני רואה את ההבדלים בין כדורגל טופ לכדורגל שאנחנו מציגים.

ודור, אני סבלני עם אנצ’לוטי כי אני מבין שאנחנו בתוך תהליך והציפיות שלי בהתאם. אם היינו נראים ככה כשהקבוצה נמצאת בשיאה הייתי מגיב כמוך ואפילו יותר קשה. אנחנו לא יודעים עדיין באיזה מערך אנחנו משחקים, מה העמדה הכי טובה של פדה, עד כמה ניתן לבנות על צמד הברזילאים המטורללים שלנו בהתקפה, ומי לעזאזל יהיה החלוץ של הקבוצה הזאת בשנים הקרובות. אתה מבין שאנחנו כרגע לא בדיוק בשלים להביא תיארים, ומה שחשוב יותר זה לייצב את הקבוצה?

כל מה שאמרת לא רלוונטי למה שכתבתי לדעתי ואני אסביר:
-החוסר מאבק מול ברצלונה בליגה. קבוצה בינונית פתחה עלינו פער מטורף למעלה מעשר נקודות, או שאנחנו בפריימרליג ואני לא יודע.
-התבוסה למנצ’סטר סיטי בה ריאל מדריד נראתה כמו קבוצה שפעם ראשונה במעמד. הוא תמיד יבחר את ההרכב הכי מטופש שיש במעמדים הגדולים.

גונסאלו והיגואין ומסוט אוזיל היו שניים שחטפו הכי הרבה לאחר חצי הגמר נגד בורוסיה דורטמונד. אמרו על אוזיל שהוא בחיים לא ייתן גול כשצריך וכן הלאה. פיפיטה בכלל שיחק כאן שש וחצי שנים והייתה תחושת מיצוי. לקבוצה הזו עדיין היה מספיק כישרון על המגרש כדי לנצח את כל הקבוצות למעט ברצלונה ואתלטיקו מדריד. זה היה כריסטיאנו בגיל 30, שחקן שעדיין מסוגל ליצור דברים לבד. סלח לי, אין שום תירוץ לתוצאות שלנו בליגה נגד הגדולות.

רלוונטי מאוד. כרגע התוצאות לא חשובות, ומה שחשוב זה לקדם את השחקנים שאנחנו בונים עליהם, להבין על מי ניתן לבנות ועל מי לא, ליצור שלד איכותי קדימה. את הדברים האלה אנצ’לוטי עושה. מיליטאו הפך תחתיו לאחד הבלמים הטובים בעולם, קמא עם התקדמות משמעותית, פדה הפך מעוד שחקן טוב לשחקן וורלד קלאס בחצי העונה הקודמת, וכמובן ההתקדמות של ויני ורודריגו. העונה אנחנו רואים התקדמות של ברהים, וזה עוד לפני שמדברים על ג’וד.

אז נכון, התוצאות תחתיו לא משהו. הכדורגל החופשי שלו רחוק מהכדורגל המודרני, ואנחנו נפסיד נקודות פה ושם בגללו, אבל זה הטריידאוף שעשינו כשבחרנו אותו. אתה לא קונה פרארי לסחוב רהיטים, ואתה לא קונה ואן כדי לנצח במירוץ. כרגע אנחנו צריכים לסחוב רהיטים ובשביל זה יש את אנצ’לוטי. כשיגיע המועד, הקבוצה תהיה בשלה ובשיאה, יהיה מאמן אחר שיותר מתאים לקחת את הקבוצה למקסימום ויוציא מסגל השחקנים את הכדורגל הטוב ביותר שהם יכולים לשחק. עד אז, אנחנו בתהליך, ולפעמים בתהליך אנחנו לא ניקח אליפות גם מול קבוצות בינוניות. לטווח הארוך זה ישתלם.

וכל פעם אתה חוזר למשחק מול סיטי. הוא כואב גם לי, אבל זה היה צפוי. סיטי הייתה קבוצה שבשיאה אחרי שנים של ריפיינמנט, אנחנו היינו בדיוק בקצה השני. הרבה שומן עודף בדמות מריאנו והזאר למשל, אפילו בנזמה כבר לא פגע, הקישור היה עייף והיה צריך שינוי, בטח אחרי שפדה וטשואמני לא חזרו אחרי המונדיאל. היינו בנקודת המינימום של הסייקל באותה תקופה, כשסיטי הגיעה עם מאמן על והקבוצה הטובה בעולם. שנה לפני כן היו ניסים, אבל לא כל יום פורים. נראינו זוועה כי היינו זוועה, אבל זה חלק מהמחיר שאנחנו שילמנו ועדיין משלמים על בניה מחושבת ואיטית.

זה לא קשור, אף אחד לא חשב שהנס יחזור ונעבור את מנצ’סטר סיטי אבל זה מה שקרלו אנצ’לוטי חשב - נאמין בפורטונה וזהו. החל מהרכב ביזיוני ואפס שינויים אפילו פנימי. בחייאת נו זו לא ההדחה אלא הצורה. חיברנו איזה 17 מסירות במחצית, לא עברנו את החצי. זה היה 4:0 עם תחושה של עשירייה. אלו פערי הרמות? מה רלוונטיים אדן הזאר ומריאנו דיאס שלא שיחקו גם כשהליגה הייתה גמורה? ההרכב שלו היה דפוק. זה עצוב לי לשמוע כאוהד ריאל שאתה מקבל בשלוות נפש את הדרך בה הודחנו וזה בסדר ולגיטימי מצדך. כי זה החומר שיש כביכול.

לא אמרתי שהוא לא מאמן ואין דברים טובים אצלו. הוא לא מאמן מספיק טוב והוא מפסיד אליפויות סדרתי. בשנה שעברה גם הכדורגל היה גרוע מאוד וגם התוצאות חלשות.

תראה לא רק אני קיבלתי את זה בשלוות נפש, גם במדריד קיבלנו את זה בהבנה. אם כבר עצוב לך אז שיהיה עצוב לך על זה, אני ודיעותיי לא רלוונטיים.

אני חושב שאלו היו פערי הרמות שנה שעברה. אני חושב שהיינו קבוצה קטסטרופלית (בסקאלה של ריאל מדריד כמובן). ההתקפה שלנו התבססה על יכולות אישיות של מג’נון מברזיל, ואם הוא לא הצליח אז זה רק פצצות של פדה (שהחזיק מים רק בחצי הראשון של העונה) או אסנסיו. הקישור לא היה טוב והקבוצה פשוט לא הייתה בנויה למעמד הזה.

אני באמת ובתמים חושב שפערי הרמות כן היו כאלו גדולים.
העונה למרות התוצאות הטובות כביכול קיבלנו מכה עצומה עם הפציעות והפרויקט לא התקדם, אז קשה לי לומר שהפערים הצטמצמו בצורה משמעותית, אבל התוספת של ג’וד והקפיצה של קרבחאל ופדה ביחס לחצי האחרון של העונה הקודמת לבטח לא הזיקו.

מה לעשות, בשביל להיות למעלה צקיך מדיי פעם גם להיות למטה. ברצלונה למשל לא הבינה את זה ותראה אותם היום.

ה-AS עם “264 פעמים קרלו אנצ’לוטי”| כידוע לכם, קרלו יעקוף היום את זינדין זידאן ויהפוך למאמן עם מספר המשחקים השני הכי גבוה בהיסטוריה של ריאל מדריד. אם ננצח את ברצלונה בקלאסיקו הוא יחגוג את המאורע עם תואר מספר 11 - בדיוק כמו האגדה הצרפתית, מאמן שלוש הזכיות הרצופות בליגת האלופות, שהיה עוזרו בדסימה.

להלן המאזנים של המאמנים עם הכי הרבה משחקים בהיסטוריה של ריאל מדריד ונציין שז’וזה מוריניו ממש קרוב אליו לליאו בינהאקר.
כפי שאתם רואים, עם העונה הנוכחית לוקה מודריץ’ פתח פער והפך לשחקן ששיחק הכי הרבה תחת קרלו - 195 משחקים. אחריו דני קרבחאל עם 188 ואז קארים בנזמה עם 187 והצרפתי הוא הכובש המוביל עם 121. משלימים את הפודיום טוני קרוס עם 177 ונאצ’ו שצבר תאוצה בשנתיים האחרונות - 147 משחקים. כריסטיאנו רונאלדו שני במספר השערים עם 112 אך הוא עשה זאת בשנתיים בלבד! ויניסיוס ג’וניור שלישי עם 51 ואחריו גארת’ בייל עם 40 ורודריגו עם 39, יפה.

image

טוני קרוס מדבר לראשונה, אחרי כמה פעולות על המגרש וקצת הטרלה בטוויטר, על שריקות הבוז בערב הסעודית, והוא נשאר משועשע כמובן:

"זה בהחלט היה משהו חדש אבל גם מרגש ואני יכול להזהות עם מישהו שחווה את זה כשחקן במגרש של קבוצה יריבה, למשל. לא רציתי לפספס דבר כזה. לא ציפיתי לזה בכלל, לא חשבתי על זה.

“זה לא שזכרתי מה אמרתי. אני פשוט לא חושב שזה טוב לשחקנים צעירים להגיע לליגה הזו ולוותר על ההתפתחות שלהם, על המשחקים הגדולים, הרמות הגבוהות באירופה, רק בגלל הכסף. זו הייתה ההצהרה שלי כבר לפני חצי שנה ומבחינתי שכחתי מזה”.

"אני יכול לומר מעומק הלב ובצורה הכי כנה שיש שזה לא הפריע לי ולא השפיע על המשחק שלי. להיפך, זה היה די כיף. לשבתי למשל מי יכול להחזיק מעמד הכי הרבה זמן. הרי בשלב מסוים הם ישתעממו וזה אכן קרה לקראת הסוף. כשהוחלפתי החבר’ה שוב אספו את כל הכוחות (צוחק). להיפך, הם הוכיחו לי שצדקתי. לקח לי זמן בכלל להבין שהם מכוונים אליי ומתייחסים אלי, במשחק הראשון. ואז הבנתי - או.קיי, זה בשבילי.

“מה שמצחיק זה שהאצטדיון היה לבן לגמרי, כמעט כולם אוהדי ריאל מדריד. הם היו צריכים לפתור את הסכסוך בינם לבין עצמם, האם לשרוק לי בוז למרות שאני משחק בקבוצה שלהם. הם צריכים להחליט אם הם אוהדי ריאל מדריד או לא”.

4 לייקים

מזל טוב לקפטן נאצ’ו שחוגג יום הולדת 34! הלב והנשמה של ריאל מדריד, הילד שבינתיים הוא “איש מועדון אחד”, מילד בן 10 שמגיע לוולדבבאס ועד הקפטן של הקבוצה הגדולה בעולם. נאצ’ו הוא ללא ספק אחד השחקנים האהובים בסגל, דוגמא ומופת, סיפור על התמדה, על נחישות, על דרך ארוכה ומפותלת. על איך לא צריך להיות הכי מוכשר אבל אפשר להגיע רחוק מאוד ולנצח את הסוכרת בדרך. כשהוא עלה לבוגרים הוא לא היה יכול לחלום על חצי ממה שיש לו עכשיו.

החולצה הראשונה שקניתי השנה היא של נאצ’ו וכעסתי על עצמי שזה לא קרה קודם. כן, לפני שרכשתי את זו של ג’וד בלינגהאם - בנגלה בחורף, או את זו של ויניסיוס ג’וניור. של רודריגו למשל עדיין אין לי וגם לא אדוארדו קמאבינגה או טיבו קורטואה.

מאז קיץ 2016 בערך הוא קיבל כל מיני הצעות מאיטליה, אינטר הפעילה לחץ, גם בבונדסליגה - בוא תהיה באנקר בהרכב. אבל הספרדי בחר להישאר במועדון של חייו, גם כשהיו פיגורות כמו סרחיו ראמוס, פפה ורפאל ואראן לפניו. הסיפור ידוע - מתחיל את העונה במעמד של שחקן קאנטרה בערך ולאט לאט מפלס את דרכו לסביבות ה-40 משחקים. וגם אם לא היו שם יותר מדי גמרים פרט לגמר 2018 ורק לאחר הפציעה של דני קרבחאל - זה יפה וזה מכובד, כמו נגד מנצ’סטר סיטי למשל.

עד עכשיו ולעד אזכור את נאצ’ו יוצא קדימה ללחוץ ומונע מתפרצת של האנגלים בנגיחה רכה אל עבר פרלאן מנדי שהרים את הכדור מהאגף ובסוף המהלך היה נס רודריגו. וכמובן את החגיגה שלו, הדפיקות על כר הדשא, כמעט דמעות. וחשוב לציין עד כמה שהוא אחלה גבר - הוא גם שחקן כדורגל לא רע בכלל. “המגן הפסימי”. הוא לא מהיר אבל מסתדר, הוא קורא את המשחק מעולה, הוא אף פעם לא יהיר ושאין - דין אוססונה כדין באיירן מינכן.

מאז הופעת הבכורה בפאסיו של ולנסיה במאסטייה למחזיקת הקופה דל ריי הוא צבר כבר 340 הופעות! 21 מהן העונה, השיא היה אשתקד עם 44, וכבש 16 שערים. עם 24 תארים, רק שניים משיא כל הזמן במועדון המעוטר בעולם, והקיץ הפתעה נעימה בדמות זכייה בליגה האומות עם נבחרת ספרד - יש לו במה להיות גאה.
מעמדו בחדר ההלבשה הלך והשתדרג, הוא מהווה דוגמא ומופת איך להגשים חלומות עבור מיליונים ברחבי העולם שמתחילים לבעוט בכדור. ואני שוב אגיד שלדעתי לאף קבוצה אין בלם “רביעי” ברמה שלו.
כתוצאה מהפציעות של אדר מיליטאו ודויד אלאבה הוא משחק יותר, תמיד מוכן וזמין, וכבר שכחנו איך בעונה שעברה היה גם מגן ימני, ומגן שמאלי - לולא החליף את אלאבה באנפילד כנראה שהיינו מובסים. לפתע למוחמד סלאח היה קשה מאוד. אני לא זוכר את הברנבאו מריע, בגומלין למשל - לפעולות של שחקן הגנה, למשל גליץ’ מוצלח.

ב"ריאד" שהיא לא ממש בירת ספרד - ויצא חרוז, שם נערך הסופרקופה הספרדי שהראה עד כמה הכסף השתלט על הכדורגל - היה גם רגע מקסים ואירוני בו נאצ’ו שמראה את כל מה שטהור בכדורגל עדיין - הניף את התואר הראשון שלו, כאמור, וכמה שהוא התרגש. זה צריך להיות הפריויו. לתואר נוסף, “מקומי”, לשים את הדגל של ריאל על פסל הסיבלס בחודש מאי. אם כולם יהיו 'במוד נאצ’ו, ‘מוד הפסימי’ אם תרצו או בשם יותר יפה - טוטאליות - אין להוריד רגל מהגז, ריכוז, תשוקה, מוטיבציה - ריאל תמשיך לדרוס ב-2023/24. אז שימשיך לצבור עוד ועוד תארים - רק מדמיין אותו מניף את הגביע עם האזניים הגדולות ואני דומע כאילו אני הילד שאומר לו “פאפה”.

התקווה היא שיאריך את חוזהו גם השנה. “אם הייתי רוצה לחתום על חוזה זה כבר היה קורה”, אמר במסיבת העיתונאים לפני המשחק נגד ברצלונה. ואם זה יקרה בקיץ אני שוב אכתוב לכם שאחד מרגעי השיא של העונה הוא כשזה קרה- ושנראה בקיץ “נאצ’ו - 2025”.

כמה מילים על ויניסיוס ג’וניור:

אני חושב שהתזמון הזה מתבקש, כשראינו תוך ארבעה ימים שינוי כל כך קיצוני מצד הברזילאי שלנו והאמת שזה מתסכל ומייאש ברמה מסוימת.

אתחיל ואומר שתמיד ניסיתי לשמור על פרופורציות בהקשר שלו, מקצועית והתנהגותית, ואלו כבר לא שני עולמות נפרדים, דבר מוביל לדבר. לא רציתי להיות קשוח בביקורת כלפיו בתחילת הדרך – ילד בן 19 נדרש להוביל את ריאל מדריד וכל התהליך מואץ במאתיים קמ"ש כשהקבוצה עצמה לא מתפקדת – היום שאחרי כריסטיאנו רונאלדו היה כל כך ריק. בעונה שעברה? קארים בנזמה כל הזמן פצוע| ומנגד גם לא “לוותר” לו על ההצגות תרתי משמע על כר הדשא וגם לקחת בחשבון שאכן נעשה לו עוול.

הבטחתי לעצמי בכמה נקודות על ציר הזמן שאני לא אכעס עליו יותר, שאולי זה לא הוגן. זה קרה נניח אחרי השער בחצי הגמר נגד מנצ’סטר סיטי באיתיחאד כשהוא היה כוכב אחד שפשוט מעז. וגם אחרי הגמר בפריז - כי הוא אחראי על רגע שתמיד נמצא בטופ שלי כאוהד כדורגל – שער ניצחון בגמר ליגת האלופות, החותמת לעונה מטורפת ששמה אותו כמעט בשולחן עם כל היתר. מי האמין שהברזילאי שפתח את העונה על הספסל וראה את אדן הזאר הקבב או גארת’ בייל וחצי הברך לפניו, ויעשה 3:3 נגד לבאנטה – ייקח אותנו לפסגות האלה. היה עוד מקרה, הפעם אחר, למשל המשחק נגד מאיורקה בחוץ או בעיקר במאסטייה נגד ולנסיה – ראיתי את התמונה שלו דומע אחרי הכניסות הברוטאליות ובעיקר כשיציע שלהם או חצי מגרש קורא לו קוף, אסור שזה יקרה. זה נגע לליבי.
אבל בעצם אנחנו אוהדי ריאל מדריד וצריך ואף חובה לבקר. “קטלנו” אגדות פנומנליות ואולי אפילו בחוצפה כמו איקר קסיאס כשהתחיל להיות חסר ביטחון, ראול בתקופת הבצורת, כריסטיאנו רונאלדו ברגע הראשון שהוא ירד מהאולימפוס, סרחיו ראמוס והפציעות, באמת, היחיד אולי שהיה חסין הוא זינדין זידאן. אז גם ויניסיוס סופג ביקורת וזה בסדר.

הסיפור של ויניסיוס הוא סיפור מקסים על אחד שבאמת רוצה לעשות שינוי חיובי עבור המדינה ונגד הגזענות, עבר כברת דרך, הוא סיפור הצלחה פנומנלי על כר הדשא – כמה שחקנים כבר הגיעו צעירים בסכומים גדולים וסיימו אנחנו אפילו לא זוכרים איפה. אני זוכר את הימים שאיחלתי לו שיהיה רוביניו. זה סיפור קסום על מישהו שהוא עדיין לא ניימאר ועובד כמו שניימאר לא עבד מעולם לא עבד. אבל יש כאן גול עצמי.

הוא מעסיק שף פרטי, הוא הפך למפלצת שרירים, הוא באמת רעב ואני לא מזלזל בנשיקה לסמל בכל משחק, הוא חוזר מפציעה כבר פעמיים מוקדם (בעוד אצל גארת’ בייל למשל לעתים היה נראה שיש לו זמן). אני באמת מאמין שהוא עבד שעות על גבי שעות על הסיומת. אבל אז אתה שואל את עצמך: מה זה שווה. ובעיקר: למה?

ויניסיוס דיבר בצורה כל כך בוגרת אחרי הקלאסיקו נגד ברצלונה שזה שימח אותי כמעט כמו השלושער ההוא וכאוהד כדורגל אתה זוכר רגעים. ואז הוא עשה הכל הפוך נגד אתלטיקו מדריד. כמה קל לדבר, כמה קשה לבצע. מה אתה מתעסק בהם בכלל, מה? אף אחד לא התגרה בך, לא חיפש אותך, הם אפילו לא היו אגרסיביים כמו תמיד. נמאס לי מכל הנפילות האלה, השופטים, הפוזה, זה כבר פוגע חד משמעית בקבוצה. כמה אוויר זה מוציא לו, לנו ולשחקנים. לא הבנתי מה הוא הולך אחרי כל קרן שלנו ומסמן משהו לקהל שלהם – די, אחי, שחרר. הוא חייב לטפל בזה עכשיו אחרת הבעיה תחמיר. והעונה גם במשחקים בסנטיאגו ברנבאו שם 70 אלף איש מאוהבים בו – הוא נגרר. אז עם מאיורקה יש לו סיפור ‘אהבה’ ישן, או.קיי, אבל מה היה נגד ראיו וייקאנו?

יש שחקנים שלא עמדו בהבטחה כי הם לא רצו להשתפר ולא היו מספיק טובים, אולי לא מספיק חזקים. ויניסיוס שרד את גל השנאה, את גל ההשמצות, התקשורת הייתה לא הוגנת איתו. אבל ויניסיוס בדרך להתפספס.

הוא אחד השחקנים הכי מתסכלים שאני זוכר כאוהד וברוך השם אני צופה בריאל מדריד כבר 24 שנים. ואם פעם זה היה בגלל מהלך נגד אטאלנטה שהוא עובר איזה 5-6 שחקנים ובועט כמו תינוק – וכל החבר’ה מסביב בהלם – כיום זו הגישה. כבר יש לך את הכדורגל ואתה מפסיד לעצמך. החלטתי שאני לא מודד אותו בדרבי בסקאלה הרגילה של שערים או בישולים ויצירת מצבים, אלא רק הגישה. כמה הוא רץ, כמה הוא עוזר להגנה, כמה הוא נע לעומק – למה לא? מתי הוא משחרר כדור? והוא שחקן של דריבל ומהירות וזה בסדר לעשות אחד על אחד שש-שבע פעמים במשחק: אבל לא משחרר. הוא היה צריך להיות מוחלף. ולמה הוא לא עשה עבירה במהלך של ה-3:2? וזה משהו שאני מצפה מכל שחקן, לא צריך להיות שחקן הגנה – מינימום קריאת משחק – כי היה לו צהוב כבר. צהוב על דיבורים מטופשים.

כלפי חוץ קרלו אנצ’לוטי מגונן עליו וזה אחלה, או.קיי, אני מאוד-מאוד מקווה שבחדרי-חדרים גם נאמרת ביקורת ואני לא משוכנע שזה אכן קורה. צריך רס"ר, ז’וזה מוריניו של פעם, פאביו קאפלו שלפי האגדות היה הופך שולחן בחדר ההלבשה. טוני קרוס מייעץ לו בזמן שהוא עושה פן ובודק את הפוני? לוקה מודריץ’ לוקח אותו תחת חסותו? חבל שאין לנו את קאסמירו, את סרחיו ראמוס. קרלו אחראי על ההפיכה שלו לסופרסטאר אבל הוא חייב להוריד אותו לקרקע. לפעמים באמת קשה לראות את ויניסיוס משחק. קשה לי עם הטלטלה הזו, עם המאניה דיפרסיה כביכול, עם השינוי של 180 מעלות, עם יום עסל ויום בסל. שביום לא טוב הוא לא ייתן משחק של ציון 6 אלא יהרוס התקפות ויהיה ציון 3. כן זה אני שאמר שהוא צריך לרדת לספסל לטובת ברהים דיאס לפני הקלאסיקו.

הוא קיבל חוזה עד 2027, כמובן שריאל חוששת מהכסף הגדול שמקיף אותה, ממדינות קטאר וכן הלאה, אבל ויניסיוס עם חולצה מספר 7, עונה שישית כאן ואני מצפה שיתנהג אחרת, שהמוטיבציה שלו תהיה נקייה. יש הרבה מכשולים בדרך, הוא לא צריך להוסיף אחד בעצמו. צר לי שאני מרגיש קצת כפוי טובה. אבל טוב שיש ציפיות. שחקנים רבים היו מתחננים למתנה שהוא קיבל והאתלטיות שלו. ויניסיוס - תתרכז בכדורגל, ככה אתה הכי טוב.

4 לייקים

יש איזו תחושה שויני מפונק יתר על המידה, עטוף בצמר גפן וחסין ביקורת.
כשויני מאבד עשתונות צריך להציב לו גבולות, כמו נער מתבגר (גיל ההתבגרות יכול להימשך גם עד גיל 30)
אני מצפה מהקפטנים שיפנו אליו אוטומטית, ירימו אותו מיד מהדשא אחרי עבירה, ירחיקו אותו מהשופט-, אפילו בכח, לא משנה אם הוא צודק או לא.
לפעמים, אם צריך וצריך, להחזיק לו את הראש בין הידיים ולצעוק עליו.
לצערי, אני לא רואה את זה קורה ואנצ’לוטי הוא לא המאמן המתאים לכך, הוא יותר מדי סבא שיפיל את האחריות על ההורים שיחנכו אותו.

2 לייקים

ה-AS עם “דני קרבחאל בגרסה הגלאקטית”. המגן שכבש מכל הלב את שער הניצחון (תראו את האהבה שקיבל מהחברים באינסטגרם) כבש כבר ארבעה שערים העונה שזה לא רק שיא קריירה אלא גם מספר כל השערים שלו מ-2016/17 ועד העונה שעברה ויש לו גם שלושה בישולים לספר עליהם. הנה ההשוואה לשנים עברו נזכיר שוב כי דני לא שיחק בדרבי בליגה במטרופוליטאנו באותו 3:1 ומעניין אם זה היה משנה משהו. “קרבחאל הוא גם מהשומרים הכי אמינים של לה פבריקה”, נכתב. הוא גם חטף אתמול 11 כדורים - מה עוד אפשר לבקש…

לאחר המשחק אמר: “טוב, התוצאה של מחצית ראשונה גרועה מאוד וגם היכולת שלנו. כיום אם אתה נותן זמן ליריבה ולא פותח משחקים חזק - זה עולה לך בהרבה. מההפסקה יצאנו כדי לתת הכל ועם האוהדים שלנו ועם המסירות שלנו השגנו את זה. ידענו שזה תלוי ב אותנו, שאם נשים קצב ועוצמה, זה יכול להיות. שמח מאוד”. הוא נשאל על שער הניצחון שלו ועד כמה זה מרגש ואמר: “זה נחמד אבל הייתי מעדיף לנצח בצורה יותר רגועה! אבל זו ההיסטוריה שלנו, הסמל שלנו. אמרתי במחצית שהכל יכול לקרות עד הרגע האחרון וכך זה קרה. תודה לקהל, אני מרגיש שאני מרחף”.
איך היה השער שלך? “אני עולה קדימה ורואה שההרמה מתפספסת, אחד משחקני ההגנה לא סגר טוב. ואני בא עם כל-כולי, עם הלב שלי, בטירוף, עם הנשימה האחרונה שנשארה לי”. על המאמץ הפיזי האדיר: “שתי הארכות, נסיעות ארוכות… היום שיחקנו ב-16:00 (שעון ספרד) אחרי ששיחקנו ביום חמישי. בקיצור, מעט מאוד מנוחה, אבל כל הכבוד לקבוצה שנתנה הכל. עכשיו כשאגיע לחדר ההלבשה, אראה את הפנים של כולם, שאני מניח שיהיו מותשים. אבל זה מרגיש מאוד טוב לתת הכל בשביל המגן הזה”.

נחמד

4 לייקים

חסר לי המפעל אורביט שיש לו בכיס. הרבה יותר אייקוני מחגיגת השערים שלו.

2 לייקים

ריאל מדריד “ארוכה מאוד”, כותרת יפה ב-AS. כפי שאמר בגאווה כובש שער הניצחון דני קרבחאל – “המהפך הזה מסמל מה זה הסמל שלנו”. ה-2:3 החגיגי אם תרצו או הפחות חגיגי אם תרצו, אחרי פיגור 2:0 בהפסקה – היה הקאמבק, הרמונטדה התשיעית של ריאל בעונת 2023-24. קבוצה שלא נשברת כשהיא סופגת. זו הפעם הראשונה שריאל יוצאת מפיגור כפול שכן בדרבי הראשון בוונדה מטרופוליטאנו זה לא ממש הסתדר וריאל אמנם כבשה שער מצמק אך נכנעה 3:1. חמישה מהפכים בליגה, שלושה בליגת האלופות ואחד בסופרקופה הספרדי נגד אתלטיקו מדריד במעמד חצי הגמר. גם החלוקה לבית-חוץ די זהה, ארבע פעמים ריאל פתחה משחקים בסנטיאגו ברנבאו בנמנום לעומת חמישה בחוץ. נגד סביליה בפיחואן הצליחה ריאל לסיים ב-1:1.

כל המהפכים שלנו:
אלמריה – ריאל מדריד – פיגור 1:0 - > ניצחון 1:3
ריאל מדריד – חטאפה – פיגור 1:0 - > ניצחון 1:2
ריאל מדריד – ריאל סוסיאדד – פיגור 1:0 - > ניצחון 1:2
נאפולי – ריאל מדריד – פיגור 1:0 - > ניצחון 2:3
ברצלונה – ריאל מדריד – פיגור 1:0 - > ניצחון 1:2
ריאל מדריד – נאפולי – פיגור 1:0 - > ניצחון 2:4
אוניון ברלין – ריאל מדריד – פיגור 1:0 - > ניצחון 2:3
אתלטיקו מדריד – ריאל מדריד – פיגור 1:0 > ניצחון 3:5
ריאל מדריד – אלמריה – פיגור 2:0 - > ניצחון 2:3

בכתבה יש לא מעט נתונים. ריאל מדריד פותחת משחקים רע – שמונה ספיגות ברבע השעה הראשונה לעומת שישה שערים בלבד. במחצית השנייה היא ‘צונאמי’ – יחס שערים 15:49. “מתנומה למסיבה” כפי שנכתב ב-AS.

ועכשיו חלוקה לדקות:
רבע השעה הראשונה: ריאל כבשה 6| ריאל ספגה 8
דקות 16-30: ריאל כבשה 12| ריאל ספגה 2
דקות 31-45: ריאל כבשה 6| ריאל ספגה 4
דקות 46-60: ריאל כבשה 16| ריאל ספגה 6
דקות 61-75: ריאל כבשה 15| ריאל ספגה 3
דקות 76-89: ריאל כבשה 9| ריאל ספגה 3
דקה 90 ומעלה: ריאל כבשה 9| ריאל ספגה 3

לייק 1

“הטרנספורמה במחצית השנייה”, נכתב במטאקה על ריאל מדריד ש"ניצחה" כלומר הובילה במחצית רק בשמונה מ-21 משחקיה. אחרי 45 דק’, ריאל הייתה מדורגת רק שישית. מדריד כבשה 14 מתוך 45 השערים שלה, 31.2% במחצית הראשונה מול 68.8% במחצית השנייה. הספיגות? די זהה, המאזן הוא שמונה ספיגות מול שש בחצי השני (57.1 מול 42.9%). “זאת ריאל מדריד הנוכחית. הוא נכנס למשחקים עם גרסה עצלה וחסרת מושג. זה הוביל לפחדים וספיגות בדקות הראשונות. התערוכה הנוספת היא של הצוות השופע שמסוגל לקום שוב ושוב ולהפוך הפסדים לניצחונות”. מתווסף לזה שריאל מדריד ביצעה עשרה קאמבקים העונה. שישה בליגה מעמדת פיגור לניצחון, שלושה בליגת האלופות ואחד בגביע.

מה הסיבה שריאל מדריד פותחת משחקים חרא?
-שאננות? האמונה שננצח בסוף ולא משנה מה?
-הרכבים מתחלפים? (לא מדויק, אולי בקישור)
-הרכבים לא טובים? אבל גם עם הצעירים והשרירים אנחנו סופגים מהר

אולי אנחנו לא רואים כאן ממש משהו חריג וזה מלווה אותנו שנים?

image

קצת ג’וד בלינגהאם זה תמיד טוב - בטח ביום בו יורגן קלופ ‘הודה’ במסיבת העיתונאים שליברפול רצתה אותו אבל הבינה שאין סיכוי. "אני מרגיש כאן בבית. התחלתי טוב מאוד את דרכי בריאל מדריד, עכשיו זה לשמור על זה ולמשך הרבה מאוד עונות. החלק הכי טוב בקבוצה, הצוות הזה הוא שכולם כל כך שמחים בשביל כולם. ובטח בשערים במהלך החגיגות… כמובן שתקבלו כמה סטירות מאנטוניו רודיגר (צוחק).
“תשחק כדורגל, תיהנה מזה, לך הביתה ותהיה בחור טוב. זה חשוב. ככה עושים את זה”.
על הסופרקופה הספרדי: “זו הייתה חוויה נהדרת, לזכות בגביע הראשון שלי. שלטנו במשחק הראשון ולא היה לנו מזל ולכן נקלענו להארכה ואז בגמר, הראינו את החוזק שלנו. אני מקווה שזו ההתחלה של הרבה גביעים”.
“אני מאוד נהנה כאן, מאוד שמח. אתה יודע שהמועדון גדול, אבל כשאתה מגיע לכאן אתה מבין את זה לגמרי. זה המועדון הכי גדול בעולם. החברים לקבוצה שיש לי כאן מאוד רגועים והמאמן מאוד רגוע. זו סביבה נהדרת. לשחק בסנטיאגו ברנבאו זה מיוחד. זה מרגיש כאילו אתה בקולוסיאום ואתה גלדיאטור”.

2 לייקים

אפילו לא מילה אחת על הסרטון שריאל פירסמה שהיא רומזת שמחר יש הודעה מרעישה ?
עד כדי כך המושתן המאיס את עצמו עליכם ?