עם פתיחת ליגת האלופות ביום שלישי, דירגתי עבור אתר ‘ישראל-ספורט’ את עשר הקבוצות הטובות בהיסטוריה של ליגת האלופות בפורמט הייחודי מאז 1992. בחרתי בריאל מדריד של כריסטיאנו רונאלדו(2013-2018) כקבוצה הגדולה מכולן, אחר-כך בחרתי בבארסה של פפ גוארדיולה ומסי(2008-2012) ובמקום השלישי בריאל מדריד של ראול(1997-2003).
ניסיתי לפתח דיון קצר בפייסבוק שלנו ואחד האוהדים סיכם בצורה יפה ‘אני לא רוצה לבחור’. ובכל-זאת אשמח לשמוע ממכם דיעה. מי הקבוצה שלכם?
הקבוצה של כריסטיאנו וזידאן הייתה ווינרית ברמה פסיכת ועם המספרים קשה להתווכח, היא ניצחה כל הזמן ובכל מקום, החזירה ימי קדם כמעט כמו לשליטה בימי פושקאש ודי-סטפאנו. 4 זכיות ב-5 שנים ו-3 ברצף זה מספר מטורף!!
הקבוצה של ריאל מדריד של ראול היא אחרת. חלק מהזמן היא הייתה ‘ריאל מדריד של הגלאקטיקוס’ אבל תמיד הייתה ‘ריאל מדריד של ראול’. היא זכתה בתואר 3 פעמים ב-5 שנים(1997-2002), הייתה אנושית יותר ומה שקסום בה זה שגדלנו עליה, על השחקנים האלה ועל ראול. היא גם זו שהחזירה את הגביה אחרי המתנה של 32 שנה, משהו שהרגיש כמו נצח. גם הכדורגל שלה אולי היה קצת יותר יפה, הגמר נגד ולנסיה ב-2000 שהיה חד-צדדי, הרמונטדה נגד באיירן והמשחקים נגד מנצ’סטר יונייטד בעונה בה נעצרנו ע"י יובה. דעתכם?
1. ריאל מדריד של כריסטיאנו רונאלדו: 2013-2018
התארים: 4 זכיות בליגת האלופות(2014, 2016-2018), 3 מהן ברציפות, וחצי גמר נוסף.
“הסיפור”: ‘האלופה הנצחית’ הגדירו בתקשורת בספרד את ריאל מדריד של זינדין זידאן. ככה זה אחרי שלוש זכיות רצופות בליגת האלופות וארבע בחמש שנים. הכדורגל של ריאל מדריד הזו היה מתקבל בפנים חמוצות ע"י ריאל מדריד של זינדין זידאן השחקן, אבל זה לא משנה. כדי לזכות בליגתה אלופות פעם אחת צריך מזל, אז שלוש פעמים ברציפות? ז’וזה מוריניו ייזכר כאדם שנוי במחלוקת לא רק בריאל מדריד, אבל הוא זה שהניח את היסודות ל-‘לה-דסימה’. תחת הדרכתו ריאל שברה את נאחס שמינית הגמר וחזרה לפיינל-פור האירופי שם נתקעה שלוש עונות ברציפות בין 2010 עד 2013. אנצ’לוטי, בעונת הבכורה בתפקיד, הצליח להביא את הגביע העשירי. בדרך ריאל חלפה על כל הבונדסליגה בערך - על שאלקה בסטייל, על דורטמונד עם דפיקות לב, ומול באיירן רשמה ניצחון כפול עם 5:0 מהדהד, וה-4:0 במינכן היה אחד המשחקים הגדולים בתולדותיה.
בגמר, כמובן, הייתה זו אלילת המזל יחד עם ראש הזהב של ראמוס שנגח מכל הלב לרשת בדקה ה-90. ריאל באותן השנים הודחה רק פעם אחת בנוק-אאוט - נגד יובה של אלגרי ב-2015 (חצי הגמר, בו ביקרה ריאל ב-8 השנים האחרונות), וכשמודריץ’ לא שיחק. ככה זה עם איש המספרים כריסטיאנו רונאלדו, ווינר עצום כמו סרחיו ראמוס ועוד שחקנים נהדרים, החל מעמדת המגנים התוקפים, וסגל שרץ במשך שנים רבות. בעוד בעונת הבכורה של זידאן הקבוצה נהנתה מהגרלות קלות בדרך לגמר - מאז זה היה אחרת. אשתקד ריאל התגברה על שלוש אלופות - פריס אותה ניצחה פעמיים, יובנטוס (3:0 מוחץ בטורינו והמספרת ההיא) ובאיירן מינכן, בשיניים, ובגמר פגשה את ליברפול, או יותר נכון גארת’ בייל פגש את ליברפול, שחקן הספסל שהתעופף באוויר כדי לנצח את הגמר הזה ולהביא זכייה מס’ 13.
ריאל מדריד של זידאן הייתה מאוד ורסטילית. היא ידעה לשחק ב-4-4-3 במעט הזמן בו בייל היה בריא, היא שיחקה במערך היהלום עם איסקו מתחת לחלוצים, בהרכב בו פירקה את יובה בגמר 4:1 במחצית שנייה מעולה בקאריף, וגם 4:4:2 לעתים כשצריך, במשחק אגפים משובח. זידאן נהנה מסגל עצום אותו ידע לנהל בצורה יוצאת דופן. קבוצה שנעריך כנראה, ברמת ההישגים - רק בעוד כמה שנים טובות. מאז 1998, לריאל מדריד יש יותר זכיות בליגת האלופות - 7, מאשר אליפויות ספרד(6). היא שלטה בכדורגל האירופי כמו שעשתה הקבוצה של פושקאש ודי-סטפאנו וחנטו בשנות ה-50. האם הרצף יימשך? כנראה שלא.
הכוכב: כריסטיאנו רונאלדו. ‘אפשר לקרוא לזה גביע כריסטיאנו רונאלדו’, אמר הפורטוגלי בצניעות אופיינית אחרי הגמר האחרון בו הטיל פצצה שהוא עוזב את ריאל מדריד. אבל המספרים תמיד היו הטיעון הכי גדול של כריסטיאנו רונאלדו, והוא צודק. גם בשנתיים האחרונות בהן מיעט להופיע למשחקי הליגה - הוא תמיד היה שם במאני-טיים. הוא כבש בכל משחקי הצ’מפיונס עד לחצי הגמר, 11 ברציפות אם מחשיבים את הגמר בקארדיף, ועל המספרת מול יובה מיותר להרחיב. בעונת הדסימה היו לו 17 שערים בליגת האלופות - שיא כל הזמנים, והוא מלך שערי המפעל שש שנים ברציפות, מאז 2012. כריסטיאנו כבש 68 שערי צ’מפיונס בחמש השנים האחרונות, מספר שהיה ממקם אותו היום שלישי בכל הזמנים, אחרי רק מסי וראול. ואתם יודעים שיש לו 120.
המספרים המלאים: 64 משחקים: 47 נצחונות, 10 תוצאות תיקו, 7 הפסדים
3. ריאל מדריד של ראול: 1997-2003.
התארים: 3 זכיות בליגת האלופות(1998, 2000, 2002), פעמיים חצי גמר
“הסיפור”: ריאל מדריד חיכתה 32 שנה לגביע עם האזניים הגדולות(מאז 1966), המתנה שהרגישה כמו נצח. היטיב לתאר זאת פרננדו היירו - "הוותיקים היו באים למתחם האימונים ושואלים אותי ‘כמה גביעי אירופה יש לך’, וכשעניתי להם - ‘עדיין אין לי’, הם אמרו לי - ‘אז אתה עדיין לא באמת שחקן של ריאל מדריד’. וריאל החזירה את הגביע אחרי ניצחון 1:0 מרגש על יובה בגמר באמסטרדם ארינה ב-1998 משער של מיאטוביץ’. היירו עצמו הציג משחק הגנה מושלם כששמר על דל-פיירו ואינזאגי(לאותו גמר ריאל הגיעה כאנדרדוג) ומאז החלה ההשתלטות שלה על המפעל עם שלוש זכיות תוך חמש שנים. ב-2000 הקבוצה של דל-בוסקה, שהגיע בכלל על תקן מאמן זמני, חלפה על פני מנצ’סטר יונייטד הטרבליסטית הגאה עם ניצחון באולד-טראפורד(3:2) וכן על באיירן מינכן החזקה, מולה הובסה פעמיים בשלב הבתים, וניצחה את ולנסיה 3:0 בגמר כל ספרדי אך חד צדדי.
בכל הזכיות שלה במפעל, כולל הזכייה ב-2002 כקבוצת גאלאקטיקוס לכל דבר(שנת המאה למועדון) אחרי הוולה הנפלא של זידאן השחקן היקר בעולם, והצלות רבות של השוער הצעיר איקר קסיאס שעלה מהספסל - ריאל לא סיימה אפילו שנייה בליגה. כי יש ריאל מדריד של הליגה, כנראה, ויש ריאל מדריד של הצ’מפיונס. ב-2003 היא הודחה ע"י יובה בחצי הגמר, ולאחר-מכן נדחקה מהטופ האירופי, עד שיגיע ז’וזה מוריניו כדי לתקן.
!
הכוכב: ראול. בחלק מהזמן זו הייתה ריאל מדריד של הגלאקטיקוס, אבל לאורך כל הדרך זו הייתה ריאל מדריד של ראול. החלוץ הודה בעצמו “ימי שלישי ורביעי בברנבאו תמיד הרגישו קסומים” ואין ספק שהוא היה מאוד מחובר לליגת האלופות, בדומה לריאל מדריד. אסור לשכוח, עד שבאו כריסטיאנו רונאלדו ומסי - הוא היה מלך השערים של ליגת האלופות. הוא לא כבש במהלך הזכייה נגד יובה ב-1998 אבל בשני הגמרים האחרים כן - - ב-1999/00 נגד ולנסיה באחד השערים הזכורים בגמרים, בעונה בה כבש עשרה שערים בסה"כ בצ’מפיונס, וכעבור שנתיים נגד לברקוזן אחרי הוצאת חוץ של רוברטו קרלוס. ב-2002/03 הבקיע תשעה שערים במפעל וזכורות ההצגות נגד מילאן ויונייטד. בהמשך כוכבו דעך, ובעצם כל ריאל מדריד דעכה.
המספרים המלאים: 85 משחקים: 49 נצ’, 17 תוצאות תיקו ו-19 הפסדים