מניאק מי לא חשב עליך כשראה את הפוסט הזה. השארתי לך את הכבוד לפרסם.
לייק 1
סיכום 2018: מרסלו הוא השחקן המצטיין שלי
שנה קשה עברה על ריאל מדריד ואוהדיה, עם כל הכבוד למתכת שאספנו לאחרונה באבו-דאבי. הזכייה השלישית ברציפות בליגת האלופות נראית כמו זיכרון רחוק. ועדיין, 8,000 אוהדים הגיעו בטירוף לאימון האחרון של השנה ועטפו את השחקנים באהבה. ’ למטרופוליטאנו’, 'קדימה ל-14 ', הם צעקו לשחקנים בקולי-קולות. וככה זה בריאל מדריד - אף-אחד לא נח לרגע, רוצים עוד, ועוד ועוד.
ולא חשוב כמה רגעי שיא חווינו עם הקבוצה הזו בשנים האחרונות, כשריאל מדריד הפכה את ליגת האלופות ‘למגרש המשחקים הפרטי שלה’(ספורט5), דבר שנוכל להעריך באמת, כמו שצריך, בפרספקטיבה נכונה - רק עוד 15-20 שנה, הישג שלא יחזור - אנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שריאל מדריד לא קבוצה תחרותית. מותר לטעות בהיערכות לקראת העונה וכבר סבלנו מעונות חלשות, אבל זו פעם ראשונה שהרגשתי שפלורנטינו פרס מעט עייף, שריאל מדריד נאיבית ומניפה סוג של דגל לבן. השנה האחרונה הייתה מטורפת גם במונחים של ריאל מדריד, שאצלה כל עונה מרגישה כמו חמש שנים או עשור. חמישה ימים בלבד חגגנו את הזכייה בגביע ה-13 ועפנו באוויר עם המספרת של בייל - עד שזידאן הודיע בתדהמה על פיטוריו - לא ציפינו לזה. כעבור חודש וחצי הגיעה עוד פצצה - זו של כריסטיאנו רונאלדו, וקשה לעכל עזיבה של שניים כאלה בפרק זמן כה קצר, קיץ אחד. החלל והואקום עצום - מקצועית, מנטאלית, אפילו מבחינת הזדהות. בלא מעט משחקים העונה הרגשתי שזו לא הקבוצה שלי. בקיץ 2010 בתוך יממה אחת נפרדו לשלום גם גוטי ואחריו ראול, אבל זה היה אחרת, כי ידענו שסופם קרב והאבל היה רגשי בלבד. הפעם חטפנו מכל הכיוונים.
זה לא יהיה עוד פוסט שגרתי על סיכום שנה כי עברנו הכל וניתחנו הכל. ‘חלוקת הפרסים’ תהיה צנועה הפעם. אתחיל בפרס השחקן המצטיין לשנה הזו - 2018. אני רוצה לדבר דווקא על מרסלו . כריסטיאנו כבש בכל מגרש, כל הזמן, ויהיה בזכרונינו לעד; בייל סיים את העונה בצורה נפלאה ועשה את המספרת ההיא. ראמוס ממשיך להניף את כל התארים ולהטריף אותנו ברשתות החברתיות; מודריץ מקבל את כל הפרסים האישיים אחרי שנים שחסה בצל האחרים; אבל מרסלו, שחטף כהוגן אחרי התיקו נגד סלטה ויגו בבלאידוס, אני זוכר את זה, ועוד לא מעט פעמים - סימל את ריאל מדריד יותר מכולם. חוסר החשק בפבוראר לעומת הטירוף באפריל. משחקי הליגה הסתמיים לעומת השואו בליגת האלופות. איפה ומתי היה עוד מגן שמאלי שכבש גם בשמינית הגמר, גם ברבע וגם בחצי הגמר כמו כאן. בגמר כמובן שבייל עשה מהלך ייחודי, אבל מרסלו היה זה שהחליט לא ללכת לקו אלא להפתיע - לחתוך לאמצע ולהרים דווקא ברגל. הגליץ’ לזידאן - אחרי הגול נגד פאריס, הודעת הפרידה המרגשת מכריסטיאנו באינסטגרם(“יום יבוא ואני אשב בפאב ואגיד שזכיתי לשחק איתך”), הפרצוף העצוב וקורע הלב בקלאסיקו. וכמובן כל רגעי הקסם, הרגעים הכי מעניינים של ריאל מדריד בלא-מעט משחקים. מרסלו הוא שחקן השנה שלי. ונאחל לו לשנה הבאה: רק בריאות.
ברשותכם אבחר גם את שער השנה. הגולאסו של בייל שם בצד את המספרת של כריסטיאנו לדעתי - בגלל המעמד, בגלל הסיפור. גול כזה גורם לך לצרוח ולהגיד ‘וואו’, ובייל שידוע במהירות השיא שלו - מעולם לא רץ מהר כל-כך כמו באותן שניות כשחגג על כר הדשא| השער השני הוא כמובן הגולאסו של כריסטיאנו, שכמה שהוא חיכה לגול במספרת וגם להכרה מקהל יריב(לשעבר)| השער השלישי והאחרון שאבחר - קאסמירו נגד לגאנס . תשאלו את שלומי ארבייטמן והראיון האגדי באנגלית. מהירות, דיוק, הפתעה, ככה ריאל מדריד צריכה לשחק. ותראו מי היו חלק ממשחק המסירות הזה - בין היתר לוקאס ואסקס וקאסמירו. יודעים מה, נו, נפרגן לבנזמה גם עם השער מול פלזן בליגת האלופות.
הרגע הגדול אמור להיות הנפת הגביע של סרחיו ראמוס בקייב, מי היה מאמין. אני אבחר במשהו מעט אחר, אבל רק קצת - חגיגות הזכייה בברנבאו . אין קבוצה שיודעת לחגוג יותר טוב מאיתנו, אין קבוצה שנולדה לזכות בליגת האלופות יותר מאיתנו. הברנבאו לבוש חג בשעה מאוחרת. מסכי הטלויזיה, המוזיקה וכניסת השחקנים שעטופים בדגל, האווירה, כדורי הענק שמסמלים את שאר הזכיות בליגת האלופות, והקפטן ראמוס שב-2017 עלה לבמה עם כתר של מלך והפעם אמר - “הם אמרו שאין סיכוי לזכות פעמיים בליגת האלופות - ועשינו את זה. לא האמינו בנו שנוכל לזכות בפעם השלישית ברציפות - ועשינו את זה”.
ישחקו הילדים. השנה נוצר מצב לא שגרתי בסגל - מחסור באיכות, פציעות שהתגברו, יכולת חלשה מאוד של שחקנים שקיווינו מהם ליותר. כדי לתאר את האכזבה מבייל-אסנסיו-בנזמה צריך עוד כמה דפים. אני שמח לראות את הילדים משתלבים והאמת שקצת נמאס מהוותיקים. ויניסיוס צריך לשחק, בטח במשחקי הבית, ואלוורדה צריך לשחק, חאבי סאנצ’ז טוב יותר מחסוס ואייחו הפצוע הכרוני, ורגילון גיבוי מעולה למרסלו, נראה מעין מיגל טורס של העשור הקודם.
התגלית: מרקוס יורנטה. אילולא הפציעה של קאסמירו, בימים אלה המארקה וה-AS היו מדפיסים עוד כמה דפים בעיתון על כך שחצי ליגה רוצה את מרקוס יורנטה. הילד השקיע בכל אימון וקרע את התחת למרות התעלמות מלופטגי, שלא נדבר על זידאן, וחיכה בשקט לצ’אנס שלו, אותו תפס בשתי הידיים. הוא מהיר, הוא נחוש, הוא שורף שטחים ומשחק נגד רומא באולימפיקו ונגד הואסקה בחוץ באותה המוטיבצייה. הוא שחקן בית צנוע שלא מנסה לעשות דברים שהוא לא יודע - ועל כן אני מעריך אותו. אין סיבה לצרף שחקן אחר ואסור לקטוע את ההתקדמות שלו. זה הסיפור היפה של ריאל מדריד הנוכחית בינתיים.
תקוות לחודשים הקרובים: נורא מפתה לכתוב ‘אנחנו ריאל מדריד’, לציין שאנחנו עדיין בתמונה בכל המפעלים ולזרום עם הקלישאות של השחקנים, קלישאות שמצטלמות היטב, אבל זה לא המצב. אני מקווה ליהנות קצת יותר מכדורגל בחודשים הקרובים, לראות חלוץ מצטרף בינואר ומעבה את ההתקפה שלנו, ובקיץ מהפכה גדולה בסגל עם שמות גדולים, גלאקטיקוס כמו שאנחנו אוהבים וכבר שכחנו. המטרה בליגה היא לסיים כמה שיותר גבוה, כי זו נראית עונה בה התואר הכי רלוונטי הוא גביע המלך. ובאירופה להמשיך לפחות לרבע הגמר ולהיפרד מהכתר הנצחי שלנו בכבוד. אלופת אירופה הנצחית שלי.
ה-4 בינואר תמיד יהיה יום קדוש בהיסטוריה של ריאל מדריד. בדיוק לפני שלוש שנים: זידאן, נרגש ואף ביישן - מונה והוצג כמאמן ריאל מדריד החדש במקום רפא בניטס, אחרי רקורד לא מי יודע מה בריאל מדריד קסטיליה. האגדה של זידאן בריאל מדריד החלה שוב, הפעם פרק ב’ - כמאמן. זידאן אמר שהוא מודע לאחריות ונרגש אפילו יותר מהיום בו עמד כאן בברנבאו כשחקן היקר בעולם(קיץ 2001) וסיכם - “יהיה בסדר”, המועדון הזה חייב לנצח.
אני בטוח שרצו לראיין אותו או אפילו שאלה קצרה על מה שקורה בריאל מדריד והוא סירב באלגנטיות, וגם אם היה מתראיין בטח היה זורק קלישאות רגילות. מאוד הופתעתי מעזיבתו ואני יודע שפשוט זכינו.
ועדיין, מרתק אותי מאוד איך הוא ראה את ריאל מדריד מודל 2018/19, איזה שינויים היה רוצה לעשות כדי לבנות קבוצה תחרותית ועוד ועוד…כנראה לעולם לא נדע. אגדה
לייק 1
במסיבת העיתונאים לקראת ריאל סוסיאדד, סולארי אמר את המשפט הבא:“אל תזלזלו בתיקו נגד ויאריאל”, הוסיף שהקבוצה עובדת קשה ומתכוננת בשיא הרצינות לכל משחק שקורה כל שלושה ימים, דיבר על מחוייבות השחקנים והוסיף - "השתפרנו כשטיפסנו בטבלה מהמקום התשיעי(כשמונה לתפקיד) ועד למקום הרביעי. בתקשורת כמובן תקפו את סולארי - ‘יש משפטים שאסור למאמן ריאל מדריד להגיד’, כתב מיגל אנחל לארה, ובכתבה אחרת הוסיפו על סיבות שיש לסולארי להיות מאוד לא מרוצה מהמצב. תיקו בריאל מדריד טוב רק בליגת האלופות, ורק אם הוא מגיע במשחק הגומלין והקבוצה עוברת שלב.
וכמובן שבתקשורת הזכירו את משפטי המחץ של החבר’ה מלמעלה - ברנד שוסטר לפני הקלאסיקו, ג’ון טושאק ו-‘החזירים המעופפים’ וגם מוריניו וחצי גמר ליגת האלופות:
ג’ון טושאק זעם באחת ממסיבות העיתונאים ואמר שקל יותר לראות חזיר מעופף מעל הברנבאו מאשר לתקן את האופי של השחקנים בחדר ההלבשה - ונזרק ע"י הנשיא לורנצו סאנז למחרת. ברנד שוסטר, לאחר ההפסד 4:3 לסביליה בברנבאו, אמר שאי-אפשר לנצח בקאמפ-נואו. כמה דקות אחר-כך ראול נשמע מופתע כששמע על דבר מאמנו ואמר - “אני לא יודע מה הוא אמר. עם החולצה הזו אני תמיד עולה למגרש כדי לנצח”. מנואל פלגריני אמר לאחר הפסד לברצלונה בברנבאו שהיה הנפת דגל לבן בליגה - “עשינו את הטוב ביותר”.
אחרון חביב הוא ז’וזה מוריניו, במסיבת העיתונאים לקראת גומלין חצי גמר הצ’מפיונס נגד בורוסיה דורטמונד בברנבאו. המאמן שהביא את ריאל שלוש פעמים ברציפות לחצי הגמר, ושבר את נאחס שמינית הגמר, לא היה יכול לדמיין שאחריו ריאל תזכה בצ’מפיונס 4 פעמים ב-5 שנים. הוא הוציא דף במסיבת העיתונאים ואמר - “18 מאמנים היו כאן ב-21 השנים האחרונות. ריאל מדריד הייתה חמש פעמים בחצי הגמר. ואיתי? שלושה מתוך שלושה”.
לייק 1
מסורת שחורה - החורף הקשה של ריאל בליגה
"החורף הקר והקשה של ריאל מדריד" , כתבו במארקה על רקע התמונה היפה של הסמל והקרח. ריאל מדריד מתחילה את חורף 2019 כשהיא במרחק 7 נקודות מברצלונה, והאמת, עם כמה שזה עצוב, המצב לא ממש זר לה, והיו אפילו מקרים יותר גרועים. כתבה גדולה אחרת במארקה שאלה: למה ריאל מדריד כל-כך לא מצליחה בליגה בשנים האחרונות? - הסכנה שחוזרת על עצמה שנה אחרי שנה, והפעם בהחלט אפשר להתלונן על סגל השחקנים, ועל אלה שחיים רק את התהילה ולא את היום-יום. 80% מהנשאלים בסקר המארקה, אגב(כ-28 אלף הצבעות), סברו שאין לריאל סיכוי לזכות השנה באליפות, וקשה להאשים אותם. ריאל עם 9 נצ’ בלבד ב-17 מחזורים, והמתמטיקה פשוטה. נכתב שזידאן עזב כי הרגיש שבתחרות של עשרה חודשים - המועדון\סגל\מציאות - בלתי-אפשרי להתחרות כמו שצריך, מבחינת קבוצה שזכתה ארבע פעמים בליגת האלופות בחמש שנים. סולארי אגב, חזר לפיגור 7 נק’ מבארסה - בדיוק כמו שקיבל את הקבוצה.
בכתבה נתנו דוגמא את עונת 2015/16 עם זידאן, כשבפברואר אליפות נראתה בלתי-אפשרי אך ריאל ניצחה בכל 12 המחזורים האחרונים ואפילו הייתה אלופה לחצי שעה במחזור הסיום, אלא שכמו ב-2009/10 כשההכרעה נפלה במחזור האחרון - זה לא קרה. וריאל מדריד עם 2 אליפויות בלבד בעשור האחרון - זו עם מוריניו, אליפות המאה נקודות ו-121 שערי זכות ב-2011/12, וכן האליפות עם זידאן ב-2016/17 בה ריאל הובילה את הטבלה ב-28 מחזורים במצטבר. יש ציטוט של שחקן שלא נאמר שמו, שהודה בחדר ההלבשה - “זה נכון שבליגה אנחנו לא אותו הדבר כמו באירופה”.
עונת 2018/19 - ריאל מדריד בפיגור 7 נקודות . היא ספגה כמות בלתי-נתפסת של 21 שערי חובה למרות שקורטואה משתפר, ניצחה ב-8 משחקים בלבד והפסידה כבר בחמישה, וכמובן שההתקפה בקושי כובשת. מעבר לכישלון הקבוע בפיחואן, ריאל כרגיל סיימה בתיקו בדרבי, התבזתה בקלאסיקו ורשמה הפסד עלוב גם באייבר.
עונת 2017/18 - ריאל מדריד בפיגור 16 נקודות. אחד החורפים הקשים ביותר של ריאל מדריד, שפתח את העונה כאלופת אירופה הגאה וכן אלופת ספרד. הבצורת של כריסטיאנו פגעה, ריאל הובסה בקלאסיקו והשיפור עצמו הגיע רק בחודש ינואר. במשחק שפתח את השנה החדשה ריאל סיימה רק בתיקו 2:2 בבלאידוס, בעוד בארסה רשמה סיבוב ראשון מטורף בליגה. לריאל היה משחק חסר בשל אליפות העולם למועדונים.
עונת 2015/16 - ריאל מדריד בפיגור 3 נקודות . כשריאל מדריד הגיעה למאסטייה, רפא בניטס עוד עמד על הקווים אך מעמדו התערער. ריאל שוב לא ניצלה הזדמנות. היא סיימה בתיקו 2:2 כשההרחקה של קובאצ’יץ’ חסר האחריות פוגעת בה. בארסה סיימה רק בתיקו מאופס בדרבי וריאל הייתה יכולה לצמצם אבל פישלה בעצמה, ואתלטיקו שניצחה במשחק שלה - הייתה במקום הראשון. אז, אחרי 18 מחזורים, לריאל היה מאזן 11-4-3, ויחס שערים טוב של 47:18. בניטס הפסיד בפיחואן והוציא תיקו בדרבי(יותר נכון איבד ניצחון בשל חילוף הגנתי), אבל הבעיה הגדולה הייתה הקלאסיקו המביש בברנבאו.
עונת 2013/14 - ריאל מדריד בפיגור 5 נקודות. ריאל החלה את השנה עם 3:0 קל על סלטה ויגו בברנבאו אלא שבכל-זאת ריאל פיגרה אחרי ברצלונה, בין היתר משום שהפסידה בקלאסיקו בקאמפ-נואו 2:1 במערך מוזר של המאמן, וגם בדרבי הביתי נגד אתלטיקו בברנבאו. ריאל לא תצליח לשפר את התוצאות שלה נגד הגדולות ולכן המקום הראשון עליו השתלטה בסביבות מרץ - יחמוק ממנה. לריאל היה מאזן 14-2-2, התקפה טובה והגנה סבירה, אבל אתלטיקו ובארסה הציגו סיבוב ראשון על סף שלמות - 49 נקודות היו להן ב-18 מחזורים.
עונת 2012/13 - ריאל מדריד בפיגור 16 נקודות. הסיוט הענק של מוריניו וריאל מדריד, כשכבר בתחילת העונה היה ברור שהוא לא ימשיך. מוריניו הפסיד בגמר גביע המלך לאתלטיקו והודח בחצי גמר הצ’מפיונס, שוב, אבל הבעייה האמיתית הייתה הליגה. ריאל ניצחה את ריאל סוסיאדד 4:3 במשחק הפותח של השנה, כשאדאן פותח בהרכב אבל מורחק ואיקר נכנס במקומו, אבל זה לא היה משנה. ריאל פתחה את העונה עם תיקו ביתי מול ולנסיה, לאחר-מכן הפסידה לחטאפה ובמחזור הרביעי הפסידה בפיחואן(“אין לי קבוצה”, אמר מוריניו). בקלאסיקו הראשון בקאמפ-נואו היא לא הצליחה לצמצם פערים וסיימה בתיקו 2:2.
"למה ריאל מדריד כל-כך לא מצליחה בליגה בשנים האחרונות? "
התשובה לכך פשוטה מאוד.
המועדון מפמפם כמה ליגת האלופות יותר חשובה מהכל, וזה מחלחל.
השחקנים בלא מעט מקרים עושים טובה שהם משחקים בכלל בליגה.
ביולי טענתי שהעונה שלנו גמורה, ואני לא נביא. בסה"כ אוהד ריאל ריאלי (סטגדיש).
לא סתם ברצלונה צריכה עונה בינונית בשביל לזכות באליפות, ואנחנו צריכים עונה היסטורית.
הליגה הפכה ללחם והחמאה שלהם, כמו שזה צריך להיות.
אני לא בטוח שזה אפשרי להתחרות באותה העוצמה והמסירות גם בצ’מפיונס וגם בליגה (שנה אחר שנה).
המועדון צריך להחליט מה יותר חשוב לו - להמשיך לזרוק את הליגה לפח בחודש יולי (במקרה הרע) - דצמבר (במקרה הטוב) ולהתרכז בצ’מפיונס, או לעשות איזשהו סוויצ’ בתפיסה, ולהבין שהליגה חשובה לא פחות אם לא יותר.
אני חושב שאפשר וצריך לשים את הדגש על הליגה.
בטח אחרי 4 מ-5 צ’מפיונס, ובטח שבארסה לקחה 7 אליפויות בעשור האחרון (מביך מאוד מבחינתנו).
לא מסכים שאי אפשר לתת הכל ב2 המפעלים, ברסה עושה זאת יפה, גם אם פחות הולך בשנים האחרונות (ועדיין הולך לה יותר מכל מועדון שהוא לא אנחנו).
ליגת האלופות היא בתכלס 7-5 משחקים קשים וחשובים במקסימום. הרי מהבתים גם בעונה בה אנחנו מפסידים פעמיים לצסקא מוסקבה אנחנו עולים לשמינית (ומהמקום הראשון), ולרוב גם השמינית היא משחק ילדים (ופעמים רבות גם הרבע).
אז לא אומר שצריך לזלזל בה, אבל האמירה שאפשר לשחק טוב או 38 מחזורים או 7 משחקים היא לא נכונה לדעתי.
מעליי כתבו יפה, הבעיה היא בגישה שהאלופות זו המנה העיקרית וכל השאר אלה תוספות, ככה ברור שלא נזכה בשום תואר אחר (אולי בגביע כי אליו גם ברסה מתייחסת כך).
הדיון הקודם שהיה כאן עסק בשאלת מיליון הדולר - “למה ריאל מדריד לא זוכה באליפויות?”, אז קודם כל בואו נסיר את העונה הזו משולחן הניתוחים כי ברור שלא הופענו, עוד מהקיץ, אנחנו לא מופתעים ממה שקורה - כן ציפינו להיות עם יור גולים ונקודות אבל לא בהרבה.
רוצה לומר: מאז שפלורנטינו חזר ועד העונה שעברה, הסגל שלנו היה סגל טוב מאוד, מהבכירים באירופה, כבר אז, גם כשהודחנו ע"י ליון, ועל אחת כמה וכמה עם מוריניו ואני זוכר את הקיץ ב-2013 למשל כמוצלח מאוד. קרבחאל היה נראה לי בינגו עצום מלכתכילה, איסקו פתח נפלא, בייל היה טוב, חסה היה הפתעה נעימה כסופר-סאב ורק יירמאנדי היה כישלון אבל אלונסו חזר כמו גדול.
פלורנטינו אמר בראיון אחרי אחת הזכיות בצ’מפיונס שגם 90 נק’ זה לא מספיק בספרד כדי לזכות באליפות. אפשר להגיד שמסי שחקן שאי-אפשר להתחרות בו והתמודדנו מול ברצלונה הגדולה בהיסטוריה במשך כמה שנים, אבל זה יישמע כתירוץ וזה קצת מוגזם. באמת תמוה בעיניי איך שחקנים מגלים שובע כזה למרות שאנחנו לא זוכים באליפות בליגה, ואני מוצא את עצמי מתחבט בין הסיבה לתוצאה. גם האמירה שלא פעם השתמשתי בה - התחושה שבליגת האלופות יש לנו את הגרוש ללירה\הרוח\לעתים מזל, ובליגה אין לנו את זה במשחקים הגדולים - לא משביעה רצון. עם אנצ’לוטי הוצאנו נקודה מ-12 נגד אתלטיקו ובארסה ואיבדנו את ראשות הטבלה בחודש מרץ. זה אפילו מעבר לקרבות הישירים(בדרבי זה תמיד נגמר בתיקו, ובארסה מטיילת בברנבאו תמיד). תבדקו את הסטט’ של בארסה בפיחואן - לא הפסידה שם מאז 2007 - לעומת ריאל מדריד. כנ"ל במאסטייה ובעוד משחקים גדולים.
אין לנו אמנם בסגל שחקנים שהם שילוב מוצלח מאוד של עילוי מקצועי+תשוקה בלתי-נגמרת, רק קרבחאל הוא בסטטוס הזה ואולי כריסטיאנו בזמנו, אבל קשה להגדיר את המצב בבארסה. אולי צריך לדבר קצת על עניין הפציעות, הסתמכות על בייל למשל היא שגויה, המגנים שלנו שהם שחקני מפתח עיקריים כבר שנים - פצועים בלי סוף, קרבחאל בעיקר אבל גם מרסלו. דבר נוסף הוא אי ריענון ההתקפה. מאז הקיץ ההוא של רבע מיליארד הדולר, ריאל מדריד החתימה שמות גדולים בהתקפה תמיד ע"ח מישהו - חאמס החליף את די-מאריה, אוזיל נפלט אז הגיע בייל, ובשנים האחרונות איבדנו את חאמס ומוראטה, היו שנים בלי גיבוי בהתקפה. ברצלונה התרעננה הרבה יותר - הנרי הגיע כשכבר היו שלושה שחקני על בהתקפה. היא החתימה את דויד ויאה, את לואיס סוארס, את אלכסיס סאנצ’ז, את ניימאר, ואפילו אחרונה את דמבלה וקוטיניו. אפשר להתווכח על השניים האחרונים אבל אנחנו עצמנו עיניים ולא היה לנו ‘רכש פאניקה’ כזה, וחבל.
כאוהד אני ראיתי את הקבוצה הזו בטירוף על הליגה רק בשנתיים - בעונת הקאפלו, עונת הרמונטדות, וגם בעונה השנייה של מוריניו שזו הייתה העונה בה חשבתי שנביא את הדסימה. מאה נקודות זה מטורף לכל דבר ועניין, ניצחנו בכל משחק חוץ, הובלנו את הטבלה בפברואר בעשר נקודות יתרון, וכמעט ולא היו לנו משחקים חלשים. למרות הקלאסיקו המאכזב בברנבאו('שוב זה קורה) - ידענו לקום ופירקנו את סביליה בפיחואן אחר-כך.
מאז ומתמיד התעניינתי במספרים, היסטוריה וסטט’ של ריאל מדריד וזה היה אבסורד בעיניי שלא היו זכיות כפולות מאז מתור הזהב של די-סטפאנו ועד שהגיע זינדין זידאן. את מאזן האליפויות משנות ה-90 אני בכלל לא רוצה להזכיר, ואני מנסה לנחם את עצמי כשאולי ביום שמסי יפרוש מכדורגל הם יפסיקו לסגור את הפער בצורה כזו. מצד שני, אני לא רוצה להפחית מהערך של מה שהמועדון הזה עשה, בואו: 3 צ’מפיונס ברצף - יש אימפריות שבכל ההיסטוריה לא עשו זאת - אהמ, יובנטוס, ו-4 זכיות ב-5 שנים. תיזכרו במה שפויול אמר בשנה שעברה. אני בטוח שאוהדי בארסה גם כן היו מחליפים איזה שתי אליפויות בעוד גביע עם אזניים גדולות.
2 לייקים
משעשע כל פעם מחדש לראות את האוהדים מתרצים את הסיבות לחוסר ההצלחה בליגה לעומת ליגת האלופות.
להגיד שהשחקנים מזלזלים או לא נותנים מעצמם זה לא רציני.
הבעיה היא חד משמעית איכות עומק ומאפייני טורניר.
לריאל כמעט כל העשור האחרון הייתה איכות, ולפרקים גם עומק. וכשהיה עומק ריאל לקחה אליפות או לפחות הייתה קרובה לזה.
בעוד בליגת האלופות חשיבות העומק היא נמוכה רוב הזמן, בליגה זה מאפיין קריטי לקבוצה נטולת מסי. כשלבארסה אין עומק עדיין יש לה את מסי ולפניו את רונאלדיניו - מפצחי בונקרים במקצועם.
כמעט תמיד הסגל של בארסה עבה יותר, ולא פחות איכותי, אם לא יותר - זה מסביר בקלות את הפער באליפויות.
כמו שבייל אמר אחרי משחק השנה בצ’מפיונס, קבוצות פחות מסתגרות בליגת האלופות בגלל משמעות שערי החוץ. תוסיפו לזה שהריגוש בליגת האלופות הוא כפול לקבוצה שמבקיעה וקיבלתם קבוצה שפחות מסתגרת. מה שמסתדר ומשחק לרגלי קבוצה נטולת שחקנים שיודעים לרסק (למעט כריסטיאנו) מערכי הגנה שבאים להגן.
לצורך העניין, אין את האיכות הנדרשת נגד אייבאר בחוץ, אבל יש בכמויות (לא השנה) נגד באיירן בגרמניה. אין את העומק לשחק בליגה נגד ולנסיה בברנבאו כשריאל בלי 4 שחקני הרכב, אבל יש את ה-11 הקבועים להעמיד נגד אתלטיקו באלופות.
2 לייקים
תשווה את התוצאות שלנו בליגת האלופות בשנים האחרונות, גם בתקופת זידאן, לעומת התוצאות בליגה בקלאסיקוס(תמיד מפסידים בברנבאו) ובמשחקי הדרבי - בדרך-כלל תיקו, ואפילו את הפיחוואן. בליגה רוב הזמן הגענו למשחקים האלה עם הרכבים נורמלים וחזקים כך שאי-אפשר לדבר על מחסור באיכות או עומק. הסגל שלנו היה עמוק מאוד ב-2011/12 וכך גם היה שנה לאחר-מכן, גם בעונת הדסימה היינו מספיק עמוקים גם אם לא היה מחליף רשמי לבנזמה, ועונה אחר-כך היה לנו צ’יצ’ריטו.
בכל קבוצה גדולה אני מניח יש פער בין משחקי הליגה לבין הצ’מפיונס, כנראה שאצלינו זה מאוד-מאוד-מאוד קיצוני. נקודה שכן לקחתי ממה שאמרת - ‘מפצחי הבונקרים’. הפכנו לקבוצה רובוטית. חאמס יכול להיכלל בקטגוריה, לפניו זה אוזיל, גוטי ו…זידאן.
היריבות הספרדיות לא רק מכירות את ריאל טוב יותר, גם נבנות בהתאם אליה עם פזילה קבועה במשך שנים. זו הסיבה שהמשחקים נגדן נראים כמעט תמיד אותו דבר.
למעט משחקים יוצאים מן הכלל, הקבוצות שקולות וזה רק מחזק את העובדה שההבדל העיקרי במרתון הליגה הוא עומק ולא המנגינה שמתנגנת 2 דקות לפני שמתחילים. באלופות הצלחנו בעיקר בגלל האיכות שלנו אבל להגיד שלא הייתה השפעה למזל זה פשוט לא נכון.
צ’יצ’אריטו אדבאיור וכל החצאי חלוצים שהיוו תחליף לרבע חלוץ שלנו בהתקפה לא באמת עונים על ההגדרה של עומק מבחינתי.
שורה תחתונה, אני לא אומר שליגת האלופות לא מיוחדת מבחינת ריאל מדריד, אלא ששחקן כדורגל לא יכול לתת את אותה רמה כל משחק נגד כל סגנון משחק. בשביל זה צריך איכות מסוימת, עומק, עדיף בעל גוון טיפה אחר.
כלומר, אם המחליף של איסקו זה אסנסיו, או להפך, או אם המחליף של בנזמה זה צ’יצ’אריטו, אל תחשוב שמשהו ייראה שונה בצורה דרסטית.
לייק 1
כנראה שאני פשוט חולק עלייך בעניין העומק. ואני חושב שדווקא העונה לבארסה יש סגל הרבה יותר עשיר ורחב בניגוד לעונה שעברה, והכדורגל שלה פחות טוב. בשנה שעברה למשל שהייתה רעה מבחינה קיצונית במסגרת הליגה - לא הרגשתי שיש לנו חוסר. לפעמים אפילו יכולנו להעלות את בייל ו-ואסקס\אסנסיו מהספסל. כמובן שב-2016/17 העומק היה עומק בלתי-רגיל אבל די נדיר לשמור על ספסל כזה בכל העמדות. חשוב לומר למען הדיון שאת העונה הזו אני מוציא מהניתוח, מה שקרה בקיץ לא הגיוני לפחות לדעתי.
עונת 2012/13 למשל, זה אותו הסגל שלקח מאה נקודות וכבש 121 שערי זכות, כשתמיד היגואין או בנזמה בחוץ, ועוד הגיע מודריץ’ שהיה ברור לכולנו שישחק תפקיד חשוב בקבוצה הזו, והופ - גומרים עונה בחורף. הסגל שלנו בכל עונה היה מרשים מאז שפרס חזר ועד העונה הנוכחית. אני גם מרגיש שזה קצת יותר רחב מעניין שעלה כאן לא אחת - להחליף את בנזמה בלואיס סוארס לדוגמא. זה אפילו מעבר להתקפה גם אם ברור שבארסה כובשת גולים בקלות. הרי אנחנו גם סופגים יותר ממנה כמעט תמיד.
דווקא אני חושב שהעונה הזו הרבה יותר חיובית מבחינת בארסה. דמבלה מתפקד וגם סוארז כובש. על הספסל יש להם את קוטיניו ומלקום - שחקנים מעולים. לא חושב שהכדורגל שלה פחות טוב וגם אם כן לא בצורה משמעותית. ואני חושב שהתקלות בליגה די נגמרו מבחינתה ולישורת האחרונה הם יגיעו טריים, בעיקר בגלל סגל עבה, מה שבשנה שעברה עלה להם בגומלין באיטליה לפי דברי סוארז וואלורדה.
בעונת 12-13 זו לא העונה שמוריניו רב ומחק חצי סגל? הוא מאמן טוב אבל איש קשה. קשה מאוד.
5 לייקים
העונה הנוכחית לא רלוונטית, כי אנחנו לא רלוונטיים. בעונת הדסימה לצורך העניין היה לנו סגל טוב מברצלונה לעניות דעתי ורבים חושבים שזו הייתה אחת העונות הפחות טובות של מסי כשחקן בוגרים(עונה מלאה שלו), וכמובן שהכל יחסי, ובכל-זאת סיימנו רק במקום השלישי והוצאנו נקודה מתוך 12 נגד הגדולות. בעונת הטרבל שלהם שנה אחת אחר-כך, אני זוכר התפרקות שלנו פיזית מאז ינואר אבל משחק לא רע בכלל נגדם בקאמפ-נואו, הם כבשנו נגדינו בנגיחה ומכדור ארוך. אתה יכול לשאול את רוב אוהדי בארסה אגב, הם שנים רבות התלוננו על הרכב ראשון סופר-חזק אבל מחליפים מוזרים, עוד הרבה לפני כל האנדרה-גומשים למיניהם.
עונת המוריניו - לדעתי הסיבה-תוצאה הם הפוכים כאן. היחסים העכורים החלו בגלל תוצאות חרבנא.מוריניו לא חשש לבקר שחקנים בפומבי או לזרוק משפטים כמו(‘אין לי קבוצה’) ואגב אין לי בעיה עם זה. איקר לדעתי היה על המוקד כבר מההתחלה. את פפה הוא מחק רק מאוחר יותר(“הבעייה הגדולה של פפה? קוראים לה רפאל ואראן”), בערך בפברואר-מרץ, וגם זה כי העז לדבר על קסיאס. ברור שגם כריסטיאנו וראמוס לא ממש אהבו אותו.
לייק 1
אני התחברתי מאוד למה שגיא כתב שכשאתה שומע שריאל מדריד ניצחה או הפסידה אין לך מושג איך המשחק נראה. וזה היה הכוח המרכזי שלה, שזה היה בלתי אפשרי להתכונן אליה. יש עוצמה גדולה ברנדומליות של השיטה שנותנת לך יתרון גדול במשחק נתון. כריסטיאנו מהבחינה הזאת היה ג’וקר מוחלט בגלל שהיה יכול להיות לו משחק חלש בכל פרמטר מסורתי אפשרי ולסיים עם שני שערים. בעוד שזה כמעט בלתי אפשרי שלג’ורדי אלבה יהיה משחק טוב ולמסי לא, היחסים ביניהם סימביוטיים מדי, זה בהחלט אפשרי שמרסלו יתן משחק גדול וכריסטיאנו משחק חלש. ולכן אין נקודה במשחק של ריאל שהיה אפשר להצביע עליו ולומר, אם אני עוצר את האלמנט הזה ריאל משותקת.
אבל כאן מגיע המתח בין טקטיקה ואסטרטגיה, וזה בא אחד על חשבון השני. שיטת משחק מסודרת וברורה היא כלי נהדר להתגבר על משחק חלש של אחד החלקים בתוכה. אם אתה בורג מסודר במערכת שכל אחד יודע מה הוא עושה, תמיד יש לך תבנית ליפול עליה אם דברים לא מסתדרים, ואין דבר יותר חשוב במירוץ אליפות ארוך וסזיפי מאשר לצמצמם עד למינימום את ההשפעה של ימים רעים. צ’אבי לא היה נותן בישולי סרגל בכל משחק, אבל את המשולשים, הפאס ותנועה ולקבל חזרה, את זה תמיד אפשר לעשות ביעילות יחסית, לא משנה על איזה צד קמת היום.
אני חושב שיש שתי דוגמאות טובות לזה. ראינו מספיק מהקריירה של פפ כדי להבחין שכמאמן ליגה הוא מתעלה בהרבה מאשר כמאמן נוק אאוט. אפילו אם נבחן את ההצלחות שלו באירופה בבארסה, ניתן לומר שמשלושת הקמפיינים האירופיים המוצלחים של בארסה בעשור האחרון, דווקא שנת 2015 תחת אנריקה הייתה בעלת הקמפיין הדומיננטי יותר מבחינת התעלות על היריבות. ודווקא כמאמן ליגה היה לו הצלחות עקביות יחסית. וזה בגלל שפפ הוא מאמן של שיטת משחק מאוד ברורה שמאפשרת לקבוצה שלו להיות טובה מאוד בעקביות, אבל קצת נוטלת מהם את היכולת לגמישות מספקת כדי להתכונן בצורה אופטימלית למשחק ספיציפי.
הדוגמא השניה זה סר אלכס שב25 שנה של אימון בטופ האירופי וגריפה מטורפת של תארים מקומיים, זכה בשני אליפויות אירופה על חודו של קשקש בשני המקרים. לדעתי, זה בגלל שפרגי היה מומחה בלהרכיב קבוצות של שחקנים שידעו לחפות אחד על בחסרון של השני. כשהיה לו מרכז שדה דומיננטי, הוא הביא השקיע בחלוץ חוד, כשמרכז השדה שלו הזקין, הוא קנה מגינים ושחקני כנף. הוא ידע להתאים שחקנים אחד לשני וככה לחפות על חסרונות ולהפיק מהכשרון יותר ממה שהיה (כמו שראינו מה קרה ברגע שהוא עזב) אבל צורת כזאת של אימון לא נותנת הרבה מרחב תמרון, וזה הדבר שהכי חשוב כשבאים להתמודד בנוק אאוט, היכולת שלך להיות גמיש ולהראות צד שהקבוצה הנגדית תופתע ממנו, ומערכות משומנות מתקשות להגיע לרמה כזאת של גמישות. בקיצור, היה משהו בריאל שעזר לה מאוד באירופה, אבל אותו דבר עצמו הזיק לה בליגה. הקלות שבה אפשר להציג יכולת עקבית מול היכולת להתעלות מעל היריבה ביום נתון
12 לייקים
אני מתחבר למה שכתבת. אני חושב שהבאת שתי דוגמאות מעולות אבל אין עוד יותר מדי כאלה, איך היית מגדיר את יובנטוס לצורך העניין? ועודף סגנונות אמור לשרת את המועדון היטב גם בליגה לעניות דעתי. אני מנסה בכוח למצוא משהו שאפיין את ריאל מדריד של זידאן ולא ממש מצליח, אולי הסתמכות גדולה מאוד-מאוד על המגנים והכדורים הארוכים של מרסלו לאגף שמאל לשטח, או לבנזמה או לכריסטיאנו. כשאני חושב על זה אחורה בזמן, אני יכול לדבר על די-מאריה בצד שמאל ולא באמת באמצע, בעונת הדסימה, ועל המתפרצות של מוריניו עם אוזיל והטיסה קדימה של קדירה אפילו, ולא פעם אפילו היגואין הוליך כדור, או משחק המסירות מרגל לרגל תחת זידאן ואגף שמאל של רוברטו קרלוס.
הדיון הזה נהדר, ועדיין אני חייב משהו אחר. אני אוהד את ריאל מדריד מעונת 1999/00, ואני לא זוכר מעולם מצב כזה בו פשוט הגענו לעונה הזו עם דגל לבן מלכתכילה. היו עונות שלא הלכו כמצופה וגם טעויות, אבל דבר כזה אני לא זוכר. מעבר לכך, בעונה הזו יש חוסר עצום. אני לא אומר שאני לא רואה משחקים ואני גם אחזור לכתוב, אבל בתוך-תוכי אני יודע שלא יהיה שום דבר חדש, ‘עוד מאותו הדבר’. תמיד משהן החזיק את הטירוף סביב הקבוצה וזה הרבה מעבר לתארים והצלחות - מדובר בשחקנים שגדלנו עליהם, נניח ראול, בהמשך זה היה כוכב להעריץ כמו כריסטיאנו(ואין לנו אף שחקן שאפשר להתלהב ממנו. אין לנו את קיין מטוטנהאם, את איקרדי מאינטר, את ניימאר מפאריס, אפילו לא רובן-ריברי הקשישים מבאיירן, סאלאח, או כאלה שאפשר להתלהב מהכדורגל שלהם), וכיוצא מזה - אין לנו ברק. היו עונות עם אין הגנה אבל ריאל מדריד תמיה הייתה מזוהה עם כדורגל התקפי. בפייסבוק של האתר כתבתי: לא תמיד ריאל מדריד זכתה בתארים, היו עונות חלשות וחוסר יציבות. אבל תמיד היה בה קסם
2 לייקים
מי הבלם הגדול ביותר של ריאל מדריד שראינו?
אתמול בערב התראיין האקס פפה, שלפני ימים ספורים התאחד עם איקר קסיאס, וסיפר לתקשורת - “הגעתי לריאל מדריד כשהיא הייתה בית קברות לבלמים, לא פחות מזה. שחקני הגנה נכשלו שם שוב ושוב. גם בהנהלת פורטו הזהירו אותי מכך, אבל הייתי מוכן לאתגר והיה לי עשור מצוין. מאז שעזבתי הם לא הצליחו למצוא שחקן כמוני”. פפה אמנם עזב בגיל לא צעיר ואחרי פציעות, אבל קשה לומר שואייחו הצליח. קשה לומר שהוא טעה. עם או בלי קשר לכך, בחשבון האינסטגרם של ה-AS העלו את שאלת שר ההגנה - מי הבלם הטוב ביותר שראיתם בריאל מדריד לאורך השנים? יסלח לנו נאצ’ו שלא נמצא כאן - הוא יבין, וגם ריקרדו קרבאליו שרשם עונה אחת טובה ושתיים לא רלוונטיות. את המועמדים לא באמת צריך להציג: מדובר על שנות ה-90 ועד ימינו אנו.
מנואל סאנצ’יז, תוצר הקאנטרה, ששיחק במועדון לא פחות מ-18 שנים ומדורג שלישי במספר ההופעות; פרננדו היירו שהצטרף מויאדוליד ב-1989 והיה שותפו להגנה לא מעט זמן, ורשם 14 שנה במועדון; הבא בתור הוא פאביו קנבארו, אלוף העולם הטרי שהגיע לריאל בקיץ 2006 אחרי פרשת השחיתות באיטליה, ונשאר שלוש עונות; וכמובן התקופה הזו: קפטן אירופה סרחיו ראמוס, עם עונה מס’ 14 בריאל מדריד; פפה שלפתע בקיץ 2007 ריאל שמה לפורטו 30 מיליון יורו על השולחן; רפאל ואראן ילד הפלא שהגיע בקיץ 2011 כשחקן אלמוני מצרפת בהמלצת זידאן; אכן שאלה קשה . התחבטתי בשאלה לא מעט זמן, ואני אתחיל מהסוף להתחלה.
מקום שישי: פאביו קנבארו | פרטים יבשים: 3 עונות בלבן, 2 אליפויות ספרד וסופר-קופה ספרדי| 116 משחקים.
קנבארו הגיע לריאל מדריד אחרי מונדיאל מושלם במדי איטליה כשהוא מניף את גביע העולם ובהמשך גם זכה בכדור הזהב. אלא שקנבארו, כמו בלמים גדולים אחרים מאיטליה - התקשה. חשבנו שהוא יעניק מניסיונו לראמוס וזה יילמד ממנו - וראמוס אכן עשה קפיצת מדרגה גדולה. קנבארו עצמו זכור מצד אחד עם קלאסיקוס גדולים במיוחד, ומצד שני קשה להאמין ששמר על יציבות ואנחנו זוכרים איך אוצ’ה התעלל בו. היה חלק מריאל מדריד שלא בשלה מספיק ונופלת ב-1/8 הגמר. אין ספק שאנחנו שמחים שהוא שיחק בקבוצה שלנו, אבל היה מעבר לשיאו.
מקומות 4-5: מנואל סאנצ’יז ו פרננדו היירו יחד
פרטים יבשים: סאנצ’יז: 18 עונות בלבן, 8 אליפויות ספרד ו-2 זכיות בליגת האלופות| 710 משחקים.
פרטים יבשים: פרננדו היירו: 14 עונות בלבן, 5 אליפויות ספרד ו-3 זכיות בליגת האלופות | 601 משחקים בריאל מדריד(מקום חמישי).
הבעייה הגדולה טמונה בעצם השאלה. מנואל סאנצ’יז היה עמוק בדמדומי הקריירה כשהתחלתי לראות את ריאל מדריד משחקת. הוא היה פצוע ובמועדון חיפשו יורשים, טובים יותר או פחות. את הרקורד הבלתי-נשכח אי-אפשר לקחת לו, ואין ספק שיושבי הברנבאו מתגעגעים. היה חלק מהקינטה דל-בויטרה ששלטה בספרד והייתה אחת מקבוצות הליגה הטובות ביותר אם לא הטובה ביותר, ובניגוד לחבריו הצליח גם לזכות בגביע אירופה הקדוש, והניף את הגביע ב-1998.
פרננדו היירו היה זה שהניף את גביע אירופה בשנת המאה של המועדון. היירו עבר הסבה מקשר אחורי לעמדת הבלם. המשחק הטוב בקריירה שלו כנראה היה נגד יובנטוס בגמר ב-1998. ראול הגדיר אותו ‘הקפטן של הקפטנים’. הוא ידע מהו המדרידיסימו. רבים סיפרו על הכוח הגדול במועדון, שהיה מעין מאמן שני וגרם לאימה לא רק בקרב היריבים - ריבאלדו, בין היתר, והשופטים שחסו עליו לא פעם - אלא גם על המאמנים. תשאלו את טושאק ואחרים. אני זוכר את השלושער המרגש של היירו נגד סראגוסה ב-2001 וגם את מצב הכריעה על הדשא עם שריקת הסיום בגלאזגו. אבל שוב, עיקר הקריירה של היירו הייתה עד אמצע-סוף שנות ה-90. לזכותו ייאמר שתמיד ידע להתעלות בליגת האלופות. טוב, נו, חוץ מבספרינט של נדבד.
בעוד לגבי השלושה הראשונים לא ממש היה לי ספק, כאן החלה הבעייה. את שלושתם ראיתי במלוא המרץ, שבוע אחרי שבוע, יש לי חולצה של כל אחד מהם בתור אחד שמשחק בלם(גם של היירו - אל חשש). אני מניח שואראן עוד יוכל לקחת את הטייטל הזה בעתיד אבל אני לא מעניק לו אותו בלב שלם, בגלל הפציעות וחוסר היציבות. לגבי ראמוס קשה לשים בצד באופן מלא את הגולים המרגשים בדקה ה-90, ולפפה היו הטעויות שלו.
מקום שלישי: רפאל ואראן | פרטים יבשים: 7 עונות בלבן, 2 אליפויות ספרד ו-4 זכיות בליגת האלופות| 278 משחקים בריאל מדריד
אל תדאגו לו, ואראן עוד צעיר, הילד יכבוש את המקום הראשון אצל האוהדים הצעירים יותר, אלה שהתחילו לאהוד את הקבוצה בשנים האחרונות, עם או בלי קשר לכריסטיאנו רונאלדו. כבר מההתחלה ואראן היה נראה שחקן מבטיח. הפריצה האמיתית הגיעה בעונה השנייה כשראמוס ופפה לא היו יכולים לשחק. ואראן נראה מדהים במשחקים נגד ברצלונה והיה השחקן שהכי תיסכל את מסי. הוא כבש שני שערים בחצאי הגמר. הוא היה כל-כך מהיר עם צעד ראשון ומהירות רגליים, אתלט, שקט במשחק שלו, בדיוק הבלמים שריאל מדריד אוהבת. אבל מיותרת נגד אספניול גרמה לו להחמיץ את גמר גביע המלך וההתקדמות נעצרה. אנצ’לוטי שמר עליו בצמר-גפן(23 משחקים בלבד בעונת הדסימה) -ואראן נפצע בחודש קריטי גם ב-2016/17. אין עוררין על כך שמדובר באחד משחקני הרכש הטובים ביותר שלנו בהתחשב במחיר ובגילו הצעיר, אבל אני כנראה מחכה שואראן יחזור, ומקווה שיתעורר ברגע האמת בצ’מפיונס. ואראן אמר פעם ‘זה הסגנון שלי’. חסרה לי קצת התלכלכות מצידו.
מקום שני: פפה | פרטים יבשים: 10 עונות בלבן, 3 אליפויות ספרד ו-3 זכיות בליגת האלופות| 334 משחקים בריאל מדריד
הופעת הבכורה שלו בברנבאו הייתה קטסטרופה - הסופר-קופה הספרדי נגד סביליה בברנבאו, וריאל מדריד ספגה חמישייה. הוא לא אחת היה פזיז במשחקו, התקרית עם קאסקרו תיזכר לדיראון עולם, וגם הערב השחור מול רוברטו לבאנדובסקי. אבל אסור להחמיץ את הנקודה. פפה התבגר, לאט-לאט, ועשה שינוי עצום. מוריניו מחק אותו לדוגמא (‘הבעיה של פפה? קוראים לה רפאל ואראן’), אבל פפה ידוע לקום והיה שחקן הרכב בכיר בעונת הדסימה. את הגמר הוא החמיץ בגלל פציעה אבל כעבור שנתיים הגיע התיקון. אולי האמוציות של פפה עשו לי את זה, הבכי בדו-קרב הפנדלים, כמו ילד. העובדה שלא היה אכפת לו להתלכלך ותמיד היה מוחצן יותר מרפאל ואראן המופנם. פפה עשה שינוי ענק ובשנים האחרונות בלבן מיעט באגרסיביות והמשיך לנצח את הפציעות וגם את שחקני ההתקפה הטובים ביותר. את השער המרגש נגד ברצלונה אני לא אשכח לו.
מקום ראשון: סרחיו ראמוס| פרטים יבשים: 14 עונות בלבן, 4 אליפויות ספרד ו-4 זכיות בליגת האלופות| 591 משחקים בריאל מדריד
מבחינת יכולת הגנתית בלבד, ראמוס מדורג מתחת לפפה ו-ואראן, במקום השלישי. ראמוס הבלם איבד את זה עוד ממזמן. אני לא סגור האם מדובר בעונת האליפות עם מוריניו או בעונת הדסימה, שנה בה ראמוס החל עם המנהג המגונה של שנת החורף והתעוררות בחודש אפריל לחודשיים עבודה. הוא לא יציב, מגיע רק למשחקים הגדולים בצ’מפיונס, ממשיך לאבד את הראש בקלאסיקוס, איבוד ממהירותו ולעתים בעל גישה בעייתית. אבל הערך המוסף שלו מדהים - בלם עם נפש של חלוץ, הוא בעצמו אמר. המנהיגות, הגולים, אפילו השחצנות. קפטן אירופה, האיש שהניף את הגביע הקדוש שלוש פעמים ברצף, והשער בדסימה. בסה"כ הוא עבר תהליך טבעי אולי של שחיקה, שובע מסוים, וגם ילד צעיר ומתלהב שהעלה מסת שריר בצורה ניכרת וגם זה תרם לאיבוד המהירות. האמת שקשה לי לתאר את היום בו יעזוב…
2 לייקים
הנשיא לשעבר ראמון קאלדרון אוהב לזרוק ציטוטים שנויים במחלוקת ובינו לבין הנשיא פרס אין חיבה גדולה מן הסתם. אתמול קאלדרון התראיין ואמר משפט שיכול להטריף את מדריד, האמנם? ראמון קאלדרון מטיל פצצה:“זידאן דרש מפרס להשאיר את כריסטיאנו ולמכור את בייל וכשהבין שזה לא יקרה - החליט לעזוב. הוא דרש מפרס יותר כוח בבחירת הרכש והסגל”. האמנם?
ודבר נוסף: אתמול זה הרגיש כמו אקורד הסיום של איסקו. פרידה עצובה ומרירה. לא בסיום העונה אלא כבר עכשיו, תוך ימים ספורים, ואולי עסקה גדולה נרקמת לה. ועם כל הביקורת על איסקו שרק לפרקים אולי היה באמת שחקן על(אמצע עונת האליפות דרך הגמר ועד העונה שאחרי) והוא כן קיבל הזדמנויות לפני שסולארי מחק אותו - לא מגיע לו להיפרד ככה. ‘לך עכשיו, איסקו’, כתבו בטור דיעה במארקה. אם בסגל החסר אתמול הוא לא שיחק…
ב-‘וואלה ספורט’ תירגמו חלקים מהטור, מעתיק: כמה דקות לפני שריקת הפתיחה עלה ב"מארקה" טור של רובן חימנס, שקרא לקשר לעזוב. “איסקו, עזוב עכשיו”, נכתב שם, “כי סנטיאגו סולארי לא רוצה אותך, כי החברים שלך לקבוצה לא מגנים עליך, כי הקפטנים לא מגבים אותך וכי המועדון נטש אותך בזמן שאתה הגנת על אחרים. עזוב ותזכה לשחק, איסקו. שחק במקום בו ירצו אותך כי די ברור שבריאל מדריד היחידים שתומכים בך הם האוהדים ולא אף אחד שמועסק במועדון. איסקו, עזוב עכשיו כי שחקן עם האיכויות שלך לא יכול להמתין חצי שנה על הספסל כדי לחכות שהמאמן יעזוב. סולארי כאן באופן זמני, אבל הוא החליט להתעמת עם השחקן הכי איכותי בסגל”.
הליגה הספרדית הגיעה כמובן לחצי הדרך, הנה תמונת הסיבוב(אופצייה נוספות: לוקאס ואסקס קורע את החולצה אחרי סוסיאדד, או הפרצוף של מרסלו בקלאסיקו). כותרת לתמונה? הפציעות, העצבים. שחקן ההתקפה הטוב ביותר שלנו העונה, קארים בנזמה, הוא בעצם החלוץ היחיד, וגם הוא רחוק מלהיות שחקן ברמה הנדרשת. 12 שערים הוא כבש, שיפור גדול ביחס לאשתקד, אבל ביחס לשחקן התקפה נורמלי…
ריאל מדריד השיגה 33 נקודות - מאזן של 10 נצ’, 3 תוצאות תיקו ו-6 הפסדים(התקפה מדכאת: יחס שערים 28:24), לעומת 32 בשנה שעברה(יחס שערים 32:17 בחלוף 17 משחקים - היה לנו משחק חסר). גם בעונה שעברה ריאל דורגה רביעית, עם סגל טוב הרבה יותר, ובסוף מחקה את הפער מולנסיה וסיימה שלישית.
לופטגי בליגה[עם פיחואן-דרבי-קלאסיקו] - 14 נק’ מתוך 30 אפשריות - 4 נצ’, 2 תיקו ו-4 הפס’, יחס שערים 14:14
סולארי בליגה[לוח הרבה יותר נוח כמובן]: 19 נק’ מתוך 27 אפשריות - 6 נצ’, תיקו ו-2 הפס’, יחס שערים: 14:10.
בברנבאו: 6 נצ’, תוצאת תיקו ו-2 הפס’, יחס שערים 13:5. ההגנה השנייה הטובה, אחרי אתלטיקו, מנגד, בארסה כבשה כמעט כפול.
בחוץ: 4 נצ’, 2 תוצאות תיקו ו-4 הפס’, יחס שערים שלילי 15:19. רק סלטה ויגו והאחרונה בטבלה הואסקה ספגו יותר מריאל מדריד בחוץ.
הכובשים: קארים בנזמה ראשון עם 7 שערים| סרחיו ראמוס(כולם בפנדל) וגארת’ בייל במקום השני עם 4| סבאיוס, מרסלו וגול עצמי - עם שני גולים.
סרחיו ראמוס שיחק את כל הדקות ב-19 המשחקים הסיבוב, אחד מחבורה מצומצמת של שבעה שחקני ליגה שעשו זאת. בנזמה שני במס’ הדקות בליגה - 1485 דקות, אחריו קורטואה עם 1440 דקות, מודריץ’ עם 1380 ו-ואראן עם 1335. לעבדכם הנאמן הייתה סבלנות, בואו נבדוק מה מצב היתר: טוני קרוס עם 1246, גארת’ בייל עם 1091, קאסמירו עם 1086, קרבחאל עם 1021, אסנסיו עם 997 ומרסלו רק עם 939. איפה איסקו? עם 592 דקות, במקום ה-15.
מבחינת מספר הופעות, גם בנזמה ומודריץ’ שותפו בכל 19 המשחקים. ואראן, בייל, לוקאס ואסקס שהחל לקבל קרדיט עם סולארי, ואסנסיו לפני הפציעה - שותפו ב-16. סבאיוס-קורטואה-קאסמירו עם 15
אני חושב שלא היה אף משחק ליגה מהנה העונה חוץ מה-4:2 על סלטה ויגו, גם בשל רוח הנעורים. אולי הרמונטדה בג’ירונה במחצית השנייה משופרת.
מדד הצעירים - דירוג: 1) מרקוס יורנטה - מהתעלמות מוחלטת ועד יכולת מעולה 2) ויניסיוס ג’וניור - ישיר ואמיץ ולוקח אחריות 3) דני סבאיוס - מניע כדור על אוטומט 4) רגילון- הופעה אחרונה לא טובה אבל הרבה שקט נפשי 5) אודריוסולה - מצטיין בגביע. מאחר בהגבהות 6) פדה ואלוורדה - בעיקר כי שיחק פחות.
השחקן המאכזב? לא פשוט בכלל. גארת’ בייל במקום הראשון לדעתי, אחריו אסנסיו ואז איסקו וכוכבי המונדיאל - לוקה מודריץ’ ורפאל ואראן. אני חס על מרסלו בגלל השבוע המרגש עם הגולים, הוא ‘רק’ רביעי.