פרץ נוסטלגיה: חוליו סזאר מעלה זכרונות מגביע אירופה ב-2000
רבים מכם לא מכירים אותו אבל בסגל הקבוצה בעונת 1999/00 היה בלם ברזילאי בשם חוליו סזאר . זו הייתה העונה היחידה שלו בלבן, הוא לא שיחק הרבה אבל בהחלט יכול להיות גאה שהיה חלק, גם אם מזערי, בזכייה ב"לה אוקטובה" - גביע אירופה השמיני. הבלם הברזילאי בן ה-41 שהושאל לאחר מכן למילאן ושיחק בקבוצות רבות (בספרד היה בשתי קדנציות בויאדוליד) התראיין ודיבר על אותה עונה. לפי ויקיפדיה יש לו 21 הופעות ליגה באותה עונה. הכותרת של הראיון מרגש: “היו לילות שלא יכולתי לישון בלילה”. ככה זה שהקבוצה עברה עונה מהגיהנום בליגה וסיימה רק חמישית.
על הקריירה והשאיפה להיות מאמן: “שיחקתי בקבוצות ענק כמו ריאל מדריד ומילאן, הייתי בפרמיירליג אבל כמעט אף פעם לא דיברתי על זה בסביבה שלי, הייתי צריך הפסקה נפשית, הבנתי שזה לא בשבילי להיות מעניין. התחלתי ופגשתי מאמנים אבל הבנתי שגם אחרי 20 שנה כשחקן מקצועי הבנתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. שוחחתי איתם על פתרון בעיות, איך להתמודד עם אלה שיש להם פחות דקות. מה קורה כששחקן נותר בחוץ זמן רב והוא לא ב-11 ולפתע אתה זקוק לו? איך אתה גורם לו לתת הכל למענך? זה הקסם. מעל הכל - אתה חייב להיות בן אדם”.
הגעתו לריאל: “התרגשתי אבל שאלתי הרבה שאלות, איך זה יהיה, איך אסתגל לסגל, האם אשתלב עם שחקנים כמו פרננדו היירו, רוברטו קרלוס, ראול ואיקר קסיאס, כולם היו מבחינתי כמו כוכב אחר, אבל כשאתה נכנס פנימה אתה מבין שאתה אחד מהקבוצה, כולנו בני אדם קודם כל ואז כדורגלנים טובים יותר או פחות”.
על ויסנטה דל בוסקה: “הוא הגיע לאחר שהייתה רכבת של מאמנים, במצב בעייתי ודינמיקה מסובכת. הוא הצליח לעזור לנו לפרוק את התסכולים ולפתור את הבעיות. הוא מאמן שמהווה דוגמא. הוא נתן לשחקנים שקט, נתן לנו לחיות, אפשר לנו להיות שמחים עם המקצוע שלנו”.
הרגעים הטובים ביותר באותה עונה: “התחושה הטובה שהמאמן נתן לנו עברה גם למגרש. במיוחד בליגת האלופות. הרגע הכי גדול חוץ מהגמר היה הניצחון באולד טראפורד בגומלין נגד מנצ’סטר יונייטד. 2:3 ! המשחק הגדול של פרננדו רדונדו והשער של ראול. זה משחק שאחריו אתה מרגיש כאילו זכית בגביע. המשחק הזה נתן לנו זריקת מוטיבצייה אדירה וגם אמונה, האמנו שאפשר להגיע לגמר וזה יהיה שלנו”.
הגמר עצמו: “הגענו לפאריס שלושה ימים לפני הגמר נגד ולנסיה, התרכזנו בבית המלון בורסאי. האווירה הייתה רגועה מאוד, לחלוטין. הייתי בקבוצות שאם המאמן היה יכול הוא גם היה יושן עם השחקנים בחדר אחד, פה זה לא קרה כמובן, זה היה עלול להלחיץ. המאמן שמר על היותו אדם פשוט ונורמלי לאורך כל הדרך”. כשנשאל עד כמה הניצחון היה חשוב ענה: “לא הייתה לנו ברירה! אחרי עונה בה סיימנו במקום החמישי. זה לא היה הגיוני שלא נשחק בליגת האלופות. כשזכינו זו הייתה הקלה. עברו לי בראש הרבה תחושות - הלחץ של הקהל, המועדון, התקשורת, שנה שלמה. במשך עשרה חודשים היו לנו לא מעט נפילות, בעיות, לא הסתדרנו, היו ימים שלא ישנתי. אבל זה היה שווה את הכל. לאן שלא תלך מזכירים לך את גביע אירופה ההוא”.
