סרחיו ראמוס יעשה מחר היסטורייה ענקית כשיהפוך לשיאן ההופעות של נבחרת ספרד בכל הזמנים כשזו תפגוש את נורבגיה. “ללא מחסומים”. פעם אמר פרננדו היירו: “ראול כמו פרארי, הוא עוקף את כולם”, וזה נכון גם לקפטן הנוכחי. כרגע הוא ואיקר קסיאס בשווויון 167 משחקים. בגרפים למעלה תוכלו לראות גם את הרקורד שלו ביחס לשאר שחקני הסלקסיון וגם את הקריצה לעבר שיא ההופעות של שחקן נבחרת בכל הזמנים כאשר מצד אחד כריסטיאנו לא רחוק ממנו למטה, והמטרה הבאה מבין השחקנים הגדולים היא ג’אנלואיג’י בופון לו 172 הופעות. אגב, ראמוס מדורג גם עשירי בטבלת המבקיעים של ספרד, גם בזכות היותו הפנדליסט בשנה האחרונה.
‘עידן ראמוס’, ‘סרחיו ראמוס הוא ההיסטוריה החייה של הכדורגל הספרדי’, אלה הן הכותרות במאמר אחר. הוא ישבור שיא בלתי נתפס, כזה שלא היה אפשר לחלום עליו. הופעת הבכורה: 25 במרץ נגד סין (2005). מאז חלפו ארבעה מונדיאלים ועוד שלושה טורנירי יורו. 125 ניצחונות, 20 הפסדים בלבד, 21 שערים. לואיס ארגוניס אמר אז שהיו לו ביצים של שור ודל-בוסקה העביר אותו למרכז: “ראינו שחקן עם איכויות בלתי נגמרות, כבר בגיל צעיר היה מאוד מנוסה וחכם כאילו שיחק שנים”. הוא הוסיף: “יום אחד דיברתי עם ראמוס ופויול ואמרתי שראמוס צריך לשחק כבלם כי יום אחד פויול לא יהיה”. הוא זה שיצר את השילוב בין ראמוס ופיקה. “הם לא היו צריכים להיות חברים אלא לדעת להסתדר, להיות מקצועניים”. לופטגי אמר עליו: “יש לו אמביצייה מדהימה, הוא טכני, במצב מעולה פיזי. אין לו גבולות, אי אפשר לקבוע לו תאריך סיום”.
בטור דיעה של חוסה פליקס דיאס במארקה נכתב שבספרד תמיד בזים לעצמם, נוטים להסתכל החוצה כשהטוב ביותר נמצא בבית, וכך עושים גם בכדורגל. 'ראמוס הוכתר לפני ימים אחדים שוב כאחד משני הבלמים הטובים בעולם (גם אם לא היה כזה בשנה האחרונה), הוא נכח בפעם העשירית בנבחרת של פיפ"א, יותר מכל ספרדי אחר, וזה מקור לגאווה. בזכות הרוח שלו שאינה יודעת שובע, ראמוס יכתוב מחר עוד שיא ענק בגיליון הרחב שלו. 14 השנים שלו בנבחרת הצטלבו יחד עם דור הזהב שחווה הכדורגל הספרדי, הוא ניצל את תור הזהב עד תום והיה חלק משמעותי ממנו. כל אחד בוחר את השחקנים שהוא אוהב, היו טובים יותר ובעלי אופי שונה, אך מעולם לא היה כזה כמו האנדלוסי. אחד הבלמים הטובים בהיסטורייה של המשחק וזה שעדיין נשאר כאן, כפי שאומר כל מאמן שהדריך אותו.
במארקה נכתב על סימן השאלה לגבי סרחיו ראמוס . הקפטן מחזיק בחוזה עד תום העונה הבאה, קרי 2021, ורוצה חוזה לשנתיים נוספות. המועדון מעדיף להמשיך במדיניות לגבי שחקנים מעל גיל 30 - שנה אחר שנה. ראמוס ממתין להצעה אחרת מהמועדון. הוא רוצה לשחק בקבוצה עד גיל 37 ושזה יהיה החוזה האחרון שלו, הכרה על כל מה שנתן וכמובן לאור העובדה שלמרות שאוטוטו הוא בן 34 (בחודש מרץ) הוא לא סובל מפציעות. העונה רשם 29 משחקים בכל המסגרות. אם נשים את הגביע בצד הרי שהוא החמיץ שני משחקים בגלל השעיות, אחד בגלל פציעה ובאחד נוסף קיבל מנוחה (משחק חסר חשיבות בצ’מפיונס). הוא רוצה להישאר בטופ עד המונדיאל בקטאר ורוצה להתחרות על כל התארים במדי הקבוצה בה הוא כבר 15 שנה…
בסקר המארקה , 34% הציעו להמשיך במדיניות הקיימת ולהאריך אותו לשנה נוספת. 31% חושבים שהוא ראוי לחוזה לשנתיים. 28% טוענים שהוא ראוי לחוזה לכל החיים. 7% חושבים שלמרות היכולת שלו כדאי להקשיב להצעות אחרות.
הקפטן הכל-יכול סרחיו ראמוס חוגג מחר יום הולדת 34 וברור לכם מה הרגע הגדול ביותר שלו - השער האלמותי בליסבון בגמר הדסימה נגד אתלטיקו. במועדון שחזרו סרטון מ-2019 בו הוא נזכר ברגע המרגש הזה:
“חמש שנים עברו (שש), אבל זה מרגיש כאילו זה קרה אתמול. למרות העובדה שהכדורגל עובר מהר מאוד, אתה לא מפסיק להתרגש. זה רגע ששינה את ההיסטוריה של המועדון שלנו כי לא זכינו הרבה זמן בליגת האלופות והכל כמעט היה אבוד. אחרי אותו רגע אמרתי לאמא שלי שאני יכול למות ולא משנה מה יקרה. אני חושב שזה השער הכי חשוב בקריירה שלי עבור כל מה שהוא מייצג, לא רק בשבילי באופן אישי אלא גם עבור עולם הכדורגל ולמועדון שלנו”.
“אני אדם מאוד אופטימי, עד השנייה האחרונה אני תמיד מאמין שהכל אפשרי. חלמתי על אותו כדור מושלם שיגיע וזה יסתיים בפנים. אחי מודריץ’ הרים, עפתי לאן שהייתי צריך והכדור נכנס. לא הבקעתי עם הראש אלא עם הנשמה”. קסיאס שכשל בשער של גודין אמר לו: “אחי הבן זונה, אני אוהב אותך, תודה”. “יש לי מערכת יחסים מיוחדת עם קסיאס, שנים ארוכות של חברות מדהימה”.
“היה לנו מזל לא רק לשחק בהרבה גמרים של ליגת האלופות אלא לנצח אותם. גם אנחנו בעידן הנוכחי וגם המועדון בכל ההיסטוריה שלו”. על כך שפרס חגג: “זו הייתה מחווה יפה מצידו”. לסיום אמר ראמוס: “זו עבודה קבוצתית, מהלך קבוצתי, הקרבה קבוצתית. מישהו היה צריך להבקיע את השער וריאל מדריד הייתה צריכה לזכות בתואר. בהיסטוריה יירשמו את השם של ריאל קודם כל ואז את השם של ראמוס”
הקפטן הכל יכול סרחיו ראמוס חוגג 34. זמן להיזכר במיטב הרגעים הגדולים שלו, איך מייד קראנו לו “רכש העשור”, וגם קצת להיות עצובים - עוד מעט זה נגמר, כמה שנים הוא כבר ימשיך? בריאל מדריד ובכלל. לצד התפילה שייזכה לפרידה הולמת “מהדרך הראשית”.
כתבתי לספורט1 על 34 רגעים מכוננים בקריירה שלו בסדר כרונולוגי - הופעת הבכורה, דסימה, השיאים, השערוריות\אדומים\ציטוטים.
פאולו מאלדיני, פיגורה בפני עצמו, הגדיר אותו כאחד הבלמים הטובים בהיסטוריה - ולכו תתווכחו איתו. סרחיו ראמוס הוא שחקן מזן אחר. לא חף מטעויות, לא שמר על יציבות, אבל בהחלט נחשב לבקנבאואר של המאה ה-21. התעלה תמיד במשחקים הגדולים, הביא ערך מוסף בלתי רגיל והטיל אימה על ההגנות בכל מצב נייח, מאז הגול הבלתי נשכח ההוא בליסבון. בעוד כריסטיאנו רונאלדו, לפי הסיפורים, חשש לקחת את חולצה מספר שבע של דיוויד בקהאם – הבלם עצמו, בגיל 19, חייך וחיבק את חולצה מספר ארבע שהייתה שייכת לפרננדו היירו.
ראמוס הוא כנראה הקפטן הכי גדול בהיסטוריה של ריאל. ארון התארים עומד לרשותו, ההצלחה בנבחרת, העובדה שגם בגילו המופלג אינו מוותר על אף משחק ונראה טוב יחסית. אחד שלא פחד להתעמת עם מאמנים גדולים או לספק ציטוטים שנויים במחלוקת. נפל וקם לא מעט פעמים, והרעב לא יודע שובע. לקראת סוף הקריירה עומד בפניו אתגר נוסף מעבר לזכייה בתואר כזה או אחר – להצליח היכן שנכשלו בעל כורחם אגדות כמו היירו, קסיאס וראול. גם אם לא יפרוש בריאל, האם יזכה לפרידה הולמת ויעזוב “בדלת הראשית” כפי שהבטיח? כשהפרידה, וכך גם הפרישה, הולכת ומתקרבת, זה זמן טוב להביט לאחור על מה שעשה ילד הפלא של סביליה ולומר תודה. גם אוהדי ברצלונה יתגעגעו.
מי שרוצה את הגרסה המצומצמת של עשרת הרגעים הגדולים במדי ריאל מדריד - לחצו כאן, הכתבה באתר שלנו
בקשר לכותרת, “מלאך או שטן”, אני מניח שמדובר בסטיגמה על היותו שחקן מלוכלך ולדעתי היא מוגזמת. כן, הוא לא ראול (וראול לא בלם), אבל ראמוס לוחם ולא מתבייש להתלכלך כשצריך במובן הטוב של המילה. הוא מוכן לעבודה שחורה, ואפילו יכול לחצות קצת את הגבול לעתים, אבל זה בטח לא פפה שיתחיל לבעוט בשחקנים כאילו היו בגולאג, זו לא הצללנות הליצנית של ניימאר והוא גם בחיים לא יתחיל לזרוק רפש בתקשורת כמו חברו למרכז ההגנה בנבחרת רוב הקריירה. הוא בלם קשוח וגבר, כמו שאומרים A man’s gotta do what a man’s gotta do
העבירה על אלבס, 2011. היא אגב הייתה טעות (אפשר לנהל עוד דיון על אם היה פאןל, אבל זה לא היה מקרה שלא ראינו קורה לבלמים אחרים.
עכשיו פפה ממש התבגר. ולדעתי אם נוריד לו את המקרה ב2007 הוא הרבה פחות פאוליסט מראמוס.
פפה הוא מהשחקנים שיצא להם שם רע הרבה יותר משהיו רעים לאורך הקריירה.
ראמוס הרבה יותר פאוליסט מפפה, קיבל הרבה יותר כרטיסים אדומים.
בודק קצת את מספר האדומים שלו:
19-20: 0
18-19: 0
17-18: 1
16-17: 0
15-16: 0
14-15: 0
13-14: 0
12-13: 0
11-12: 1
10-11: 2
נתונים אשר לקחתי מטר ספר מרקט.
האם למישהו יש ספק שלראמוס יש הרבה יותר?
פפה נהיה השעיר לעזאזל כל פעם שאומרים פאוליסט ומלוכלך. אבל בפועל הוא הרבה פחות פאוליסט מראמוס.
הכתם של פפה נבע לדעתי מהאירוע עם חבייר קסקרו. חייב לציין שאשכרה נבהלתי שראיתי מה שקרה וכל פעם שאני רואה את הוידאו הזה אני בשוק מחדש. כאילו נכנס בפפה שד רע.
בתכלס? לא היה שחקן מלוכלך בכלל, אבל לנצח יזכר לרעה בגלל אותה תקרית.
תרשו לי לחלוק עליכם.
פפה היה שחקן מלוכלך מאוד והיה מומחה בלעשות דברים קטנים שהשופט לא רואה ולכן הכרטיסים בהתאם, סוג של דייגו קוסטה.
ייתכן שהוא התמתן לקראת סוף הדרך אבל ברוב הקריירה הוא היה כזה (גם בנבחרת).
הסיפור עם מסי הוא הזכור ביותר כי זה מסי, זה לא היה מעניין את אף אחד אם במקום מסי זה היה איזה גרסיה אלמוני מגיחון
אני חולה על פפה וחושב שמאז 2014 הוא שחקן אחר, הגיע לשיאו דווקא לעת זקנה וגם 15/16 אותה סיים עם זכייה ביורו. אני חושב ששפטו אותו לא נכון מקצועית בגלל הצורה וההתנהלות שלו, כלומר מי שלא ראה בו אחד הבלמים הטובים בעולם (כן, גם עם האדום נגד בארסה והכישלון מול לבנדובסקי), עוד לפני שריו ו-וידיץ’ החלו לדעוך - פשוט טמן את הראש שלו בחול. אבל הוא תמיד היה מלוכלך - הרי בלם חזק פיזית ועוצמתי ונופל ומתעופף מכל דבר, הוא תמיד היה מוסיף איזה מרפק או צביטה ולא פעם לא הלך על הכדור. פפה תמיד היה הרבה יותר מהיר מראמוס למשל.
לא יודע הדיון הזה ‘מי יותר פאוליסט\מגעיל’ קצת…מגעיל בעיניי, אפשר להפוך את זה לדיון אחר - מי הבלם הכי טוב ששיחק בריאל מדריד\שראיתם. כבר התייחסתי לזה - בקצרה: ואראן תמיד היה ‘שני’, הוא לא חזר ליכולת מ-12/13 לדעתי. את היירו ראיתי בדמדומי הקריירה לרוב ואת סאנצ’יס בכלל לא. אני חושב שפפה, אם אני מתייחס רק להגנה - טוב מראמוס במעט.
אם הקריטריון הוא כרטיסים אז הדיון מיותר, אפשר לסיים אותו בספירה מתמטית. לדעתי זה לא הקריטריון, לא היחידי, ולא החשוב ביותר. אצבע בעין מתחת לרדאר גרועה פי כמה מכרטיס אדום על פאול כשהיריב במצב כיבוש. לשם ההסבר - לתת קטנות לשחקן מולך במשך רוב המשחק (סוארס), לקלל את אבות אבותיו של החלוץ מולך (מטראצי) זו ההגדרה שלי למשחק מלוכלך, או כמו שאמר יפה דור, הלכלוך הוא בתוספת צביטה, מרפק, הלא הכרחיים להצלחת הקבוצה. פאולים, גם אם מזכים את השחקן בכרטיסים, ובמידה ולא נעשים על מנת לפגוע בשחקן היריב אלא בהתקפת בקבוצה היריבה, הם חלק לגיטימי ואף נדרש מבלם בקבוצה, בטח כשהוא הדומיננטי מבין השניים בצמד, כמו במקרה ראמוס-וראן. זו ערובה להצלחה ומגיע לה להקרא “קשיחות” ולא “לכלוך”. ואלוורדה רק לפני כמה חודשים סחף כרטיס אדום ושפע מחמאות (כולל ממאמן היריבה) על מהלך כזה בדיוק.
הרי אף אחד לא רוצה להתקע עם צמד בלמים רכים שיאיישו את מרכז ההגנה. אז לצפות לקשיחות ואז להלין על כרטיסים זה בערך כמו כמו לצפות מגנץ להקים ממשלה לא עם ביבי+לא עם המשותפת.
כרטיסים לאו דווקא מדברים על קשיחות.
אתחיל בכך שאומר שאני מדבר על אדומים ולא על צהובים. כרטיס אדום, למעט במקרים ספציפיים ביותר, לא תורם לקבוצה בכלל. לרוב לא מדובר באובר אגרסיביות, אלא באיחור בהגעה לכדור - משמע איטיות תנועה או חשיבה או בהתמקמות רעה, או בשיקול דעת לקוי.
מקרי כרטיסים אדומים סטייל וואלוורדה או היד של סוארז הם היוצאים מן הכלל, והנדירים.
פפה לאורך הקריירה שלו לא היה שחקן מגעיל משחקנים אחרים, פשוט עצם העובדה ששמו היה פפה עשה את ההבדל. לא אומר שזה לא נעשה בצדק כי הוא הרוויח את הכינוי בצדק רב, אבל עכשיו כשבוחנים קריירה ולא מקרה נקודתי מותר לשפוט אותו בצורה הוגנת יותר.
כמו שזידאן הוא לא שחקן מגעיל שנוגח בשחקנים כך פפה לא שחקן מגעיל שבועט בשחקנים ודורך להם על הידיים.
לגבי נושא הדריכה, אם לא היה מדובר בפפה ומסי זה היה מקרה שעובר על סדר היום. לי זכורים עשרות מקרים של שחקנים שנותנים דריכה “לא מכוונת” על יד/רגל של שחקן אחר. אבל המקרים הללו, כמו שטענתי, עברו מתחת לרדאר, כי אלה לא פפה האלים ומסי העדין.
כבלם פפה לא עושה יותר הצגות מראמוס או וראן. אני לא עוקב מספיק אחרי קבוצות אחרות כדי לדבר עליהם אבל מאוד בטוח שגם פיקה וגם רוב בלמי העולם נופלים מכל מגע קטן שהחלוץ עושה עליהם כשהם עם הכדור כי הם יודעים שלשופט מאוד קל לשרוק במצב הזה.
השוויתם את פפה לסוארז וקוסטה, השוואה לא הוגנת כשמדובר על תפקידים אחרים לגמרי. פפה לא עושה יותר הצגות או שהוא יותר אגרסיבי מבלמים אחרים. סוארז וקוסטה מייצרים הרבה יותר פרובוקציות מחלוצים אחרים.
אגב, זה קצת עלבון לסוארז להיות מושווה לקוסטה שפשוט כמה רמות מעל כל שחקן אחר בכמות ההצגות והפאולים.
היסטורית סוארז ייחשב כמה רמות מעל קוסטה בגועל, בעקבות תקריות הנשיכה, אך בפועל קוסטה הרבה יותר דוחה בעיני, ואני אומר זאת כאוהד ריאל שסוארז קובר פעם אחר פעם ואחר כך גם רוקד על הקבר.
לשאלה הנוספת מי הבלם הכי טוב ששיחק בריאל.
אם מדובר על יכולת שיא - פפה.
אם מדובר על מי נתן למועדון יותר לאורך הקריירה - ראמוס.
אף אחד לא טען שאדומים הם אינדיקציה למשחק קשוח. טענתי שהם לא אינדיקציה למשחק מלוכלך בהכרח. תנועה איטית או מחשבה פגומה זה לא משחק מלוכלך.
בסוף זה דיון פילוסופי יותר מאמפירי. פפה רוב הזמן היה בסדר גמור בפן הלכלוך אבל גם אם נתעלם מניסיון הרצח מול חטאפה, היה מדי פעם מוסיף קטנות. אוהב אותו מאוד ומוכן לקבל את הטענה שהיה שחקן מלוכלך לעתים. ראמוס לעתים נדירות מאוד יפגע במכוון ביריב מבלי שהדבר יסייע לקבוצתו או יכה, בעיני, מתחת לחגורה. קוסטה, לדוגמה, כן, ולכן ההשוואה.
ראמוס לא? נותן בדיוק את אותה כמות מרפקים של פפה.
גם סליחה, ראית שחקני הגנה אחרים עושים הגנה? קטנות כולם נותנים, לא סתם כל כדור קרן השופט צריך לעצור את המשחק אחרי ששחקנים תופסים, שמים רגליים וחוסמים.
מה שכתבת זה בדיוק דוגמה למה שאני טוען. פפה ניסה לרצוח את שחקן חטאה ב2007, מאז לא משנה מה יעשה הוא פאוליסט, מגעיל, ותככן. מאז 2007 לא משנה מה תהיה הסיטואציה, פפה הוא האשם.
לא טוען שזה לא מגיע לו, טוען שאם תסתכל על פפה מ2012 כזה ואילך תראה בלם ואדם אחר.
שוב פעם, אני לא מדבר על שום חלק אינטגרלי מהמשחק כ"מלוכלך". כרטיסים על עבירות שנועדו לעצור התקפות או נובעים מטיפשות אינם משחק מלוכלך בעיני, גם דחיפות ברחבה. מלוכלך בעיני זה לפגוע בזדון בשחקן ללא שום תועלת לקבוצה או עבירה חמורה על החוקים. לכן לעצור מתפרצות בצהוב, להוריד שחקן שנמצא במצב כיבוש, לדחוף במידה מסויימת בכדור גובה זו נורמה נדרשת מבלם. נשיכות, צלילות, קללות, צביטות, בעיטות ברגליים שלא בכוונה לפגוע בכדור הם בעיני משחק מלוכלך וראמוס לא עושה אותם. ניימאר, סוארז, פפה, קוסטה, מטראצי ונוספים מדי פעם עשו/עושים את אלו. ראמוס כמעט לעולם לא וזה בעיני ההבדל ביניהם.
בסוף זה לא בינארי ובעיקר עניין של השקפה. זו ההשקפה שלי.
אז מלוכלך לעשות הצגות כדי להטעות את השופט לחשוב שהיה פאול, אבל לא מלוכלך לתת מכות בלי שהשופט רואה ובעצם לרמות את השופט גם?
מלוכלך לקלל שחקן ולגרום לו להתעצבן אבל לא מלוכלך להתעצבן?
הרגע נתת את מטראצי כדוגמה, אם אותו שחקן חטאפה היה מקלל את פפה זה היה מצדיק במשהו את מה שפפה עשה? אני לא מאמין שסתם ככה יצא מפפה השד הזה, כנראה כן היה משהו שהוביל לזה. לא בא חלילה להגיד שזה בסדר, בא להגיד שזה לא משנה אם עצבנו אותו לפני.
עבירה שעוצרת מתפרצת? אחושרמוטה מלוכלך, ניצול החוק על ידי הבנה שלעבור על החוקים משתלם.
קצת מזכיר לי שפעם איזה בחור אמריקאי סיפר לי שהוא חישב שיותר משתלם לו לא לשלם על אוטובוסים ואחת לתקופה לקבל קנס מאשר לשלם עליהם.
לגבי ראמוס, מעריץ אותו, אם הייתי צריך לבחור חולצה אחת של שחקן ריאל עכשיו הייתי בוחר אותו, אבל רוב מה שכתבת על שחקנים מלוכלכים ניתן לכתוב גם עליו. הלך מכות עם שחקני ברסה, נכנס במשחקים רבים לויכוחים חריפים, עושה פאולים ועושה הצגות.
ההבדל הוא במה שמקובל ומה שמצופה. אני, כמו אוהדים רבים אחרים, מצפה מבלמי הקבוצה שלי לדעת לעשות עבירה של צהוב כשהיא מונעת מתפרצת במשחק חשוב ולכן לא אשפוט אותם או אחרים על זה. בעיני זה נדרש וכיפוף כזה של החוק עולה על הדעת, בייחוד שרוב האוהדים יצפו לזה מהבלמים שלהם (אתה רוצה בלם שחושש מכרטיסים? שלא יעצור מתפרצת בעבירה בדקה 89 בגמר חשוב?). ברגע שהרוב, ואני בהם, דורשים מהבלמים ברגע האמת לדעת לשים גוף ולקטוע מצב לגול, לבוא אליהם בתלונות על לכלוך כשזה כל מה שהם עושים זה סטנדרט כפול למוסר, הרי הרגע אמרנו שזו נורמה ואף נדרש.
מבחינת הטענה על מכות ו"לכלוכים" גדולים יותר - לא ראיתי אותו מזיק ליריבים מתוך רוע. כשרוחות מתלהטות, כשהקבוצה צריכה, כשהעבירה לא חמורה מדי - כן. מעולם לא מתוך רוע.
כבר מגיל 19 בעונת קאפלו עיצבן אותי לראות שהדברים עליהם הוא נשפט הם בעיקר עבירות אגרסיביות ששגיא כהן ומעצבי דעת נוספים שעושים מהם מטעמים ומייצרים מציאות, בזמן שכשפויול מבצע אותן קוראים להן “נשמה”, “מלחמה” ושאר סופרלטיבים.
-ראמוס מקבל זום מהמצלמה
-שגיא כהן: " הנה סרחיו ראמוס שידוע כשחקן מלוכלך מאוד, בואו נראה מה יעולל היום"
מעולם לא הבנתי על מה ולמה. הרי עבירה באותו סגנון זו אותה הסיבה שגרמה לצ’ולו ולכולנו להריע לפדה וואלורדה רק לפני כמה חודשים. מכיוון שאין מה להכנס להוכחות בעניין, אסיים כאן.
וירג’יל ואן דייק ניצל את הערב לשאלות ותשובות עם האוהדים. אחד שאל אותו “איך זה מרגיש לדעת שלעולם לא תהיה טוב יותר מסרחיו ראמוס?” [הביא טראפיק אדיר בפייסבוק, הייתי בהלם כמה זה תפס. כמובן שהבלם דילג על השאלה].
כן אני אוהד ראמוס אבל לא עיוור, ברור מי הבלם הטוב בעולם (ומי יציב יותר, לא יקבל אדומים מטופשים או יפקיר את ההגנה), ומי מתקרב לסוף הקריירה. אבל ואן דייק שחצן (מה שאמר על רונאלדו). רק נזכיר לו שבגיל שלו ראמוס כבר עשה יורו-מונדיאל-יורו ושנה לאחר מכן נגע בצ’מפיונס. ראמוס בטופ כבר כבר 12-13 שנה.
השערים המכריעים. כבש שערים שחלוצים היו מתים שיהיה להם ברפרטואר, וזה חלק גדול מהסיבה שנזכור אותו.
נולד למדינה הנכונה בזמן הנכון. ניקח בחשבון שכל בלם גדול יגיע לקבוצה גדולה ויקח תארים, אך תארים בין לאומיים זה משהו שונה. אתה לא בוחר איפה נולדת. אם מסי היה נולד ספרדי הוא היה מזמן עם ארון תארים גדול בהרבה.
כמובן שזה 2 עובדות המוסיפות לו והן לאו דווקא בפאן של היותו בלם מוצלח וטוב. לוולד במקום הנכון זה חשוב, ולהבקיע זה מרגש יותר משלחטוף גול באשמתך יפגע בך.
[הביא טראפיק אדיר בפייסבוק, הייתי בהלם כמה זה תפס. כמובן שהבלם דילג על השאלה].