סיימתי לאחרונה את האוטוביוגרפיה של טרוי דיני, הקפטן לשעבר של ווטפורד ואיש מאוד מעניין באופן כללי (“אם כריסטיאנו היה אוכל חרא של סוסים, גם אני הייתי אוכל!”).
באחד הפרקים הוא מספר על התקופה בה שיחק עם מיודענו אודיון איגהלו, על החלום המשותף של שניהם לכבוש באולד טראפורד, ועל הכישלון והכמעט-ריב אליו נקלעו בנסיון להגשים את החלום (תרגום חופשי שלי מתוך הספר):
"לא הכל היה ורוד ביני לבין איגהלו. היו לנו רגעי משבר. שיחקנו נגד מנצ’סטר יונייטד בתחילת מרץ ואיגי היה אוהד יונייטד אדוק. חלום הילדות שלו היה לכבוש באולד טראפורד, ובכל השבוע שלפני המשחק, הוא התאמן בעוצמה רצינית. כמעט יכולת לראות את המחשבה בראש שלו, בלי שהוא יבטא אותה: אני חייב לכבוש, אני חייב לכבוש.
ידעתי שאני הולך לשחק טוב. הרגשתי את זה. לא הייתי אוהד יונייטד, אבל היו 75 אלף איש באולד טראפורד, וזה היה הקהל הרב ביותר לפניו שיחקתי. הייתי נרגש. התחלנו טוב מאוד ואיגי קיבל ארבעה או חמישה מצבים כבר במחצית הראשונה.
לקראת סוף המחצית, העברתי לו מסירה והוא היה 7 מטרים מהשער. הוא עבר את המגן ובגלל שהמשכתי את הריצה כדי לקבל את הכדור בחזרה, כל מה שהוא היה צריך לעשות היה להעביר רוחב והייתי כובש בנגיעה באולד טראפורד. אבל הוא בעט מזוית בלתי אפשרית ואני התחרפנתי לגמרי (lost my shit במקור).
איבדתי את זה. כל כך כעסתי עליו. במחצית, המנג’ר לקח אותי לשירותים ואמר לי להירגע. עמדתי להרוג אותו. כשהייתי ילד, אבא שלי אמר לי לראות את טדי שרינגהאם, אנדי קול ודווייט יורק, אז לכבוש באולד טראפורד לא היה רק החלום של איגי.
עדיין לא השגתי את זה. חשבתי שהצלחתי באחת מהעונות הבאות, אבל השער נפסל בגלל נגיעת יד… קרייג דוסון נגח את הכדור לקורה, אבל הכדור נגע לו ביד בדרך כך שלמרות שהטסתי את הריבאונד פנימה, השער נפסל. כבשתי מולם שלוש או ארבע פעמים בויקראג’ רואד אבל עדיין לא באולד טראפורד.
כשעוצרים להסתכל על המצב של איגי, לא ייאמן שהוא לא מסר לי את הכדור. במחצית השניה שיחקנו טוב והיו לו עוד הזדמנויות למסור לי או לאטיין קפו - היו לו בערך תשע בעיטות במשחק. אז, שבע דקות לסיום, חואן מאטה כבש את שער הניצחון של יונייטד מבעיטה חופשית. שנאתי להפסיד את המשחק הזה שאי אפשר להאמין…
למחרת, קיקה (המאמן) קבע פגישה במתחם האימונים כי הוא ידע שהמצב עדיין מתוח. הוא קבע פגישה רק איתי, עם איגי ואיתו. הוא הביא וידאו של כל המצבים שאיגי בזבז. הוא אמר שזו תהיה שיחה כנה, בלי צעקות וקללות אחד על השני, רק להסביר מה קרה.
אם להיות הוגן עם איגי, הוא אמר שהוא היה כל כך להוט לכבוש שהוא פשוט לא ראה אותי. הוא לא רצה לראות אותי. בשבילי, אם אני מבין משהו, אני בסדר עם זה. כשאני לא מבין למה אנשים מתנהגים בצורה מסוימת אני משתגע. אז כשהוא אמר את זה, פשוט חשבתי ‘אוקיי’. זה נגמר בשבילי. שיחררתי. איגי הרגיש אשם אז הוא הלך לקצה השני. בשלושת המשחקים הבאים הוא המשיך למסור לי גם כשהיה צריך לבעוט".
מתוך: Troy Deeney, Redemption: My Story, Cassell 2021: 181-184
-
מסתבר שהייתי במשחק המדובר, בפעם הראשונה שנסעתי למנצ’סטר. לא זוכר שום דבר חוץ מהגול של מאטה, זה היה משחק משעמם להחריד אחרי שתי הופעות הבכורה המחשמלות של מרכוס ראשפורד שגם בהן נכחתי לשמחתי ומזלי.
-
מאוד ממליץ על הספר. בחור מעניין עם רקע לא פשוט (אבא שנטש כשהיה צעיר, אבא חורג לא יציב, כלא, ועוד), מתייחס בצורה ישירה לנושאים בהם הוא יחסית ידוע לשמצה כמו יחסיו עם המאמנים וההנהלה בווטפורד, כולל כמעט פרק שלם של טינופים על ולדימיר איביץ’.