קודם כל, בהקשר להחלפת מאמן והבאת פוטצ’ינו.
לא ייתכן שמוריניו מפוטר מיונייטד כי הוא לא מספיק טוב, וחותם בטוטנהאם שפיטרה את פוצ’טינו שלא מספיק טוב, ופוטצ’ינו יחתום ביונייטד כי פתאום הוא מספיק טוב.
גלגל המאמנים הזה מעיד על מצב לא בריא, ועל כך שהמאמנים לא תמיד אשמים במצב של הקבוצה שלהם. למה שמוריניו יצליח בטוטנהאם אם כשל ביונייטד? למה שפוצ’טינו יצליח ביונייטד אם כשל בטוטנהאם (ובלי סיפורים על הצלחות עבר, 0 עגול בטור התארים)? זו הצעה מצחיקה, שלא ברור לי איך האירוניה הנוטפת ממנה חומקת מעיני המציעים.
בנוגע לסולשיאר. כולנו רוצים שיצליח. אוהבים אותו, זוכרים לו חסד נעורים, מאמינים שההצלחה של המועדון חשובה לו באמת ובתמים, לעומת קודמו בתפקיד. אני אישית לא בעד לפטר אף אחד, כי כפי שאמרתי לעיל, זה לא משנה כלום. לדעתי האישית, כשלמאמן מעמד גבוה משל כל שחקן אחר, עצם הידיעה של השחקנים שהמאמן לא יפוטר לא משנה מה, ולהם אין לאן לברוח ועל מי להטיל את האחריות, גורמת להם לתת את הכל. לדעתי המעמד מאוד עזר לפרגי (להבדיל אלף הבדלות בינו לכל מאמן אחר כמובן) לנהל סגל, להתמודד עם ‘כשלונות’ ובעיקר להימנע מהם.
מבחינת בניית הקבוצה, סולשיאר בכיוון טוב. הוא מנסה להעיף את כל אלו שרצינו להעיף אבל ואן חאל ומוריניו סירבו. הוא כושל בכך לא מעט כי וודוורד אידיוט, אבל רוחו, סמולינג (שאני אישית בעדו אבל לא משנה), פלאייני, לוקאקו, אלכסיס ועוד כבר לא כאן, וזה בזכותו. מנגד, הגיעו שחקנים צעירים ומוכחים כמו ביסאקה ומגווייר ששיפרו את ההגנה דרסטית בעונה שעברה (והשנה כנראה לקחו LSD), לצד שחקנים צעירים חסרי נסיון כמו ג’יימס, פלסטרי וטראורה, כשמעל כל שחקני הרכש ניצב, כמובן, ברונו. לצד זאת, ראינו אמון מוחלט במייסון גרינווד, שפרע שטרות ונראה כשחקן שהדבר היחיד שיכול למנוע ממנו להצליח בענק זה הראש המטומטם שלו.
אם כך, מבחינת הסגל - יש שיפור עצום לעומת תקופות קודמות. אפשר להתבכיין עד מחר שסאנצ’ו לא בא, ושאין בלם, וחלק מההתבכיינויות מוצדקות, אבל זו כמעט לא אשמתו של סולשיאר, וביחס למה שהיה כאן לפני שהגיע - חל שיפור עצום. מה שכן אשמתו הוא עניין הבלם, שהוא בפירוש לא חיפש הקיץ, כי סמך על הצמד חמאה ומרגרינה, לינדלוף הרך ובאיי הפציע להחריד.
אבל, על המגרש נראה שלא התקדמנו בשום דבר. ההגנה השתפרה בשנה שעברה, ושוב חזרה לסורה. הקישור שלנו לא מניע כדור בצורה הגיונית, אין שום תיאום בין שחקנים כלשהם, לא משנה כמה זמן שיחקו יחד. פוגבה או מאטיץ’ הולכים לקבל כדור מהבלם, מוסרים הצידה, מקבלים חזרה, מוסרים לצד השני, עד שברונו בא ומנסה לסדר את העניינים בעצמו.
ההתקפה לא השתפרה בכלום למרות שיש על המגרש ועל הספסל תותחי על בתחום ההבקעות והבישולים - מרסיאל, ראשפורד, גרינווד, ברונו, פוגבה, דוני, ג’סי לינגארד (סתם). לא כמות הכיבושים היא שמטרידה, אלא היעדר השיטה. מקווים להבקיע שערים אחרי חטיפות בלחץ גבוה? אולי, אבל אנחנו בכלל לא מצליחים לחטוף כדורים בלחץ גבוה כי שחקנים סתם רצים בלי מטרה. מתפרצות? מנצחות לנו משחקים מאוד ספציפיים מול מנצ’סטר סיטי. נראה שהשיטה היא תנו לברונו, ראשפורד ירוץ לאנשהו ונראה מה יהיה.
זו הנקודה המרכזית שמפריעה לי. אם לא היו לנו כשרונות התקפיים, הייתי אומר מילא. אם היה לנו מאמן בונקריסט כמו מוריניו, הייתי אומר מילא (בהנחה שההגנה הייתה טובה). אבל יש לנו שחקני קישור והתקפה ברמה די גבוהה, בוודאי ביחס למה שהתרגלנו מאז 2014, מאמן שדוגל בהתקפה ומחזיק ברקורד בתחום, ובכל זאת אנחנו נראים כמו חרא. אתלטיקו מדריד תוקפת טוב מאיתנו והיא בכלל לא מנסה. ולא צריך ללכת רחוק, קריסטל פאלאס וברייטון יותר טובות מאיתנו. שום טענה לוודוורד לא מצדיקה את זה בעיניי. השחקנים הנוכחיים של מנצ’סטר יונייטד חייבים להיראות יותר טוב ממה שהם נראים עכשיו. בזה, אפשר להאשים רק את סולשיאר.
בכל אופן, לדעתי ולצערי הוא לא מסיים את העונה. נראה שהשחקנים איבדו את זה לגמרי, וכשזה קורה, ואין למאמן גיבוי מוחלט מההנהלה (בחזרה לנקודה איתה פתחתי), אין הרבה ברירות. קרה למויס, קרה לואן חאל, קרה למוריניו ויקרה גם לסולשיאר ופוטצ’ינו.