ג’וליאן דראקסלר מספר בפודקאסט האישי שלו על ההערצה הגדולה לראול, הכותרת של ה-AS בעניין: “הייתי עם ליאו מסי בפריז סן ז’רמן אבל מה שקרה עם ראול היה מיוחד עוד יותר”. לא כדאי לכם להחמיץ:
“כשאתה ילד, יש לך באופן טבעי גיבורים שאתה מחקה. בשבילי זה תמיד היה זינדין זידאן, עד שהיה לי העונג לשחק עם ראול בשאלקה כשהייתי בן 17. הוא היה הקפטן של ריאל מדריד, של ‘לוס גלאקטיקוס’. הוא תמיד היה בחור סופר מגניב ומיוחד, הוא כבש שערים, הוא היה שחקן בלתי מעורער בריאל מדריד במשך כ-16 שנים. היה ברור שהוא השיג הכל בחיים. הוא דאג לשאלקה בצורה מדהימה כשהגיע אלינו, הוא לא בא להעביר את הזמן. הוא נלחם, הוא תרם מנסיונו, הוא לימד אותנו דברים. זה היה מדהים איך הוא לקח אותי ביד, הראה לי דברים, שיפר את המשחק שלי וגם לימד אותי איך להתנהג בקבוצה, איך להתנהג עם המשפחות של חבריי לקבוצה. הוא היה פשוט ג’נטלמן. הוא היה בן 35, 36 (הטעות במקור - 34) הוא כבר לא באמת היה צריך את כל זה, אבל איך שהוא התערב כל יום, הדרך שבה הוא דאג לצעירים ובעיקר איך שהוא עזר לי בקריירה שלי, הוא ללא ספק המודל הגדול ביותר לחיקוי”,
ראול הפך למנהיג בחדר הלבשה מיד כשלבש כחול. “זה היה קצת כמו ההרגשה שהייתה לי עם מסי בפריז. אבל עם ראול זה היה אפילו קצת יותר מיוחד. כי באמת הייתי ילד קטן שהגשים את חלומו להתאמן עם המקצוענים. כבר התרגשתי מספיק כדי לפגוש את שחקני הקבוצה הראשונה ואז הכל התאחד בצורה כזו שהוא הצטרף לשאלקה בדיוק איפה ומתי שעשיתי את הצעדים הראשונים שלי בכדורגל המקצועני. זה לא היה סתם שחקן, הוא היה אגדה. שחקני הבונדסליגה הגדולים ביותר התרגשו לראות אותו, כולם הוקסמו. כולם חשבו, ‘היי, הוא באמת כאן!’”.
ראול היה הרפרנס של כולם ודראקסלר מוסיף אנקדוטה. “הוא תמיד השתמש באותו שולחן כדי לטפל בו ותמיד היה לו אותו פיזיו. הייתי בן 17 ואני זוכר מצב: היו לי כמה בעיות שרירים. (…) ואז הפיזיו טיפל בי. ראול סובב את הפינה וראה אותי על הספסל שלו עם הפיזיולוגית שלו. ואז הבנתי שמשהו לא בסדר וכולם הפסיקו לדבר. הרופא המטפל הסתכל על ראול, הוא הביט בי, אני הסתכלתי על ראול ואז אף אחד לא אמר כלום. פשוט קמתי, התקלחתי ונתתי לו לתפוס את מקומו. זה היה כל כך טבעי. אלה הסיפורים הקטנים שאתה לוקח איתך בכדורגל. אני עדיין מדבר עם ראול מדי פעם”, אומר דראקסלר בהתרגשות.
ומה היו הטקסים הקטנים של ראול לפני משחק? “אני יכול לזכור את זה. לפני האימון הוא היה עומד מול המראה ומסדר את שיערו, כי תמיד היה לו שיער יפה וארוך, שהתאים לו בצורה מושלמת בריאל מדריד. תמיד מטופח מאוד, פשוט ג’נטלמן. כשהגיע לחדר ההלבשה הוא לא דיבר הרבה, אבל הוא פשוט היה שם וכל חדר ההלבשה היה מצפה לזה שיגיד משהו. הוא החליף את עצמו, ניגש לפיזיו וחזר לחדר ההלבשה לנעול את נעלי הכדורגל שלו. השתררה דממה. וכולנו הסתכלנו אחד על השני: ‘סיימת’? כי אנחנו לא יוצאים עד שהוא באמת מוכן להתאמן. אנחנו לא מתכוונים להמשיך ולהשאיר אותו לבד בחדר ההלבשה. הוא המנהיג וכשהוא אומר זאת, נצא למגרש”.
) שיעיף מבט לרגע בפורום השכן ואח"כ יגיד לי אם הוא עדיין רוצה…