ראיתי אתמול בלילה תקציר מורחב של דג’וקוביץ מול סינר, ואני מבין שזה שאני לא צופה בטניס היום זה לא רק כי אין לי את הזמן של פעם, אלא כי הטניס הרבה פחות מלהיב.
ראיתי את נולה מנסה את כל הרפרטואר שלו ממרום גילו מול נפיל שרק מחזיר כדורים, לא יודע לחבוט בקאנד, לא יודע לעלות לרשת, לא יודע לחבוט ווינרים בוולי, פשוט שחקן משעמם תחת שרק מחזיר כדורים. עמיד, קשוח, נייד מאוד על הבייס-ליין אבל 0 הובלה והתקפה, רק מחכה לנולה שיטעה ויתעייף.
מזכיר מישהו? ברור! את נולה בעצמו בצעירותו. אני רואה את רביע מתמוגג מה goat בגלל סיבות שאינם ספורט (נושא הדגל נגד כפיית חיסוני הקורונה, והוא צדק ביג טיים), אני מבין את החיבור של אוהד אתלטיקו לשחקן אפור כמו נולה שפיזית בנוי לתלפיות ופייטר רציני בכל הנוגע לשיקום מפציעות, אבל אני מחפש בספורטאי לא עמידות אלא שילהיב אותי. פדרר ונדאל היו כאלו, הם באו להלהיב, להוביל, לכפות סגנון משחק התקפי, לגוון, לחבוט ווינרים מבקאנד, לעלות לרשת, לתקוף גם במחיר של לחטוף. שחקני האולאראונד האלו חסרים היום בנוף, כולם למדו מנולה שמה שצריך להיות זה קשוח ועמיד, תחזיר כל כדור ותן לשני לטעות. ולא, זה לא פשוט בכלל, גם אינטר והבונקר שלה מולה בארסה 2010 זה לא פשוט בכלל, אבל זה מחורבן וזה אנטי כיף.
באמת שהתקווה שלי שאלקארס ימשיך להתעלות כי הוא התקווה האחרונה שהרומנטיקה לא תמות.