נשמע ממש דומה לפרידה הקודמת. הפעם הלהתראות היחיד יהיה ביציע הכבוד בברנבאו. אתה לא צריך לחשוש
והמאמן עם הכי הרבה תארים בתולדות המועדון
אפשר להגיד הרבה על קרלו, אפשר לאהוב או לא לאהוב את הכדורגל שהוא מציג ומאמין בו, אפשר לטעון שהוא מאמן מיושן, קצת עצלן, גם באופן ניהול הסגל שלו שעקרונו הוא לתת לכוכבים את מה שהם רוצים - העיקר שיעזבו אותו בשקט ולא יצרו לו בעיות, אם זה לדרוש מעט מהשחקנים, או אם זה לשחק בשיטת משחק כזאת שדורשת מעט מאוד ממנו להכין את הקבוצה טאקטית ולתרגל איתה דרילים באופן שוטף. אפילו לא הוא מעביר את האימונים בעצמו, ויש לו עוזרים שעושים זאת במקומו.
אבל קרלו מבין כדורגל במימד אחר. העונה כלום לא הלך לו והכל התרסק, אבל לפניה, פעם אחר פעם הוא הצליח להביא אותנו לטופ של הכדורגל האירופי עם שפנים שהוא הצליח לשלוף מהכובע. הוא ידע טוב מאוד איך לתת לכלים שיש לו לעשות את מה שהם יודעים וגם כשספג פציעות קריטיות של שחקנים קריטיים, הוא תמיד הצליח לשנות ולהתגבר. הכדורגל אולי לא היה תמיד איכותי, אבל הוא היה בצלמו, יעיל מספיק, קצת מזליקי, אבל בסופו של דבר עובד.
חבל שהקדנציה הכל כך מוצלחת הזאת נגמרת ככה. בכנות, הוא עשה המון לטובת המועדון, וגם כשהמועדון זרק אותו מתחת לגלגלים והכריח אותו לשבת במסיבות העיתונאים ולהגיד שהוא מרוצה מהסגל, הוא קיבל על עצמו הכל והסתדר עם מה שיש לו. כשמאמנים אחרים באים עם ים דרישות, הוא הסתדר עם מה שייש לו וסיפק הרבה יותר קבלות מכולם.
זה אולי יום חמוץ מתוק, אבל בסופו של דבר זה המהלך הכי נכון לכל הצדדים. הוא איבד את חדר ההלבשה (רמז במסיבת העיתונאים שלפני הקלאסיקו שהשחקנים כבר לא עושים את מה שהוא מבקש), והחסרונות במשחק שלו מאז שאיבדנו את קרוס רק מתבלטים יותר ויותר. להתראות מיסטר.
3 לייקים
זה די פשוט, בוא נעזוב את מספר התארים עצמו, הרי זינדין זידאן בשש שנים אולי גם כן היה מצליח. לקרלו היו שש עונות מלאות. בוא נתמקד:
-הליגה הספרדית: שתי אליפויות מתוך שש זה מעט מאוד, בעיקר צורם לי פרק א’. קח מספרים: הוא ניצח שני דרבים בליגה מתוך 12. מה דעתך על זה? נקודה מ-12 בפרק א’. קלאסיקוס? ניצח בחמישה והפסיד בשבעה. הצליח להפסיד גם לברצלונה 21/22 שאמנם שיבצרה את הסגל בינואר אבל עדין..
-ליגת האלופות: שלושה גביעים בשש שנים - הצלחה מסחררת, אחוזים כמו ויסנטה דל בוסקה. אני חושב שבעונת הדסימה היינו הקבוצה הכי טובה ובעונה שעברה הרמה הייתה טיפה נמוכה, ועדיין. ריספקט וזה לא יישכח לעולם.
אצל קרלו אגב לא היה לנו אף ביזיון גביע בניגוד לאחרים, אפילו זיזו. שתי זכיות, אחת מהן קלאסיקו ודרך מאוד מכובדת ב-2023. הוא הודח נגד אתלטיקו מדריד פעמיים ונגד אתלטיק בילבאו בסאן ממס
לא רק הוא, הרבה פרשנים אומרים את זה או לפחות שמים אותו בקדמת הבמה.
מבט על ההישגים והתארים, בדגש כמובן על זכיות בצ’מפיונס ואליפויות הכל הליגות הגדולות בהחלט מרמז שלראות בו את אחד המאמנים הטובים זו לא בדיחה כפי שהדהדת עם הסמייליז. מצד שני, אפשר בהחלט לטעון שהוא לקח מעט מידי אליפויות, ובמיוחד שהוא מעולם לא זכה בשתי אליפויות רצופות למרות הדומיננטיות של קבוצותיו לאורך השנים. ברור שחלק מהזכיות שלו היו עם הרבה מזל, בכלל עונת הצ’מפיונס 2021/2 כללה כל כך הרבה מהפכים והפתעות, אבל חלקן נבעו מהרכבים גרועים וחילופי בינגו (שרק תיקנו את השגיאה בהרכב הפותח).
עוד נדע אם השינוי להיות מאמן נבחרות מתאים לאופיו או לא. אני כאוהד מתוסכל של ברזיל פחות מתחבר, אבל לפני כמה שנים כשאף אחד לא רצה להתקרב לנבחרת ארגנטינה, וכולם צחקו על מינוי סקאלוני כמאמן זמני- מישהו מבין האוהדים חלם שתצליחו להגיע לאן שהגעתם? תוכל לענות תשובה אמיתית עם יד על הלב?
חוץ מהכל- כמה באמת עולה לנשיא ההתאחדות לכנות אותו בכינוי הזה? יצליח- הוא צדק, לא יצליח- אף אחד לא יחזור ויצחק עליו.
עם כל הביקורת הרבה שהייתה לנו בכלל ולי בפרט על אנצ’לוטי לאורך השנים, בכל זאת חייבים גם להכיר על הטובה - על זה שלקח אותנו בתקופה קשה, אחרי עזיבה לא צפויה נוספת של זיזו, על זה שהצליח להוציא אותנו ממנה בצורה מרשימה עם שני דאבלים בשלוש שנים, כשהוא מצליח להוציא מבנזמה ומווינסיוס את הגרסאות הטובות ביותר שלהם (או שהוא סתם נהנה מהן, ולא בזכותו. אבל זה דיון אחר כבר).
וגם, למרות הביקורות (המוצדקות) על קיבעונות מחשבתיים, הייתה לו גם מידה של גמישות עם מציאת פתרונות יצירתיים לחוסרים בסגל, והצבת שחקנים שלא בעמדת הטבעית שלהם, בצורה שבכל זאת מוציאה מהם לא מעט טוב (כשזכורה לטובה בין היתר ההצבה הלא טריוויאלית אך מוצלחת למדיי בדיעבד של די-מאריה בעמדת הקישור, עוד מהקדנציה הראשונה).
אבל ללא צל של ספק, מה שהכי יחסר לי בדמות הזאת של דון קרלו - זה לדעת שכל עוד הוא כאן איתנו, תמיד קיימת האופציה הזאת, לגריפת לייקים קלים. אז, בפעם האחרונה בהחלט:
7 לייקים
תשמע הוא זה שיזם את פרק ב (המוצלח מאוד) לדעתי בכדורגל הישראלי זה יותר נפוץ שמאמן מציע את עצמו. בכל מקרה הוא הגיע ממעמקי הבינוניות של אברטון ואחרי שנים של דשדוש כשברור לאן הקריירה שלו הולכת. אז להגיד לו “תודה (שהסכמת) שלקחת את ריאל מדריד” זה מוזר.
אולי קצת הגזמתי עם הסמיילי.
הוא לא הטוב בעולם אף פעם לא היה לטעמי, בטח לא בהיסטוריה אבל הוא כן טופ 5 של המיליניום הנוכחי
בכוונה לא כתבתי “שהסכים לקחת אותנו”.
מעבר לזה שהסיטואציה שלו דאז ידועה לי היטב, וברור שאנחנו אלה שעשינו לו “טובה” הרבה יותר מאשר הוא עשה לנו בזה ששלפנו אותו מהבינוניאדה באברטון כמו שאמרת נכון - מבחינתי תמיד לבוא לשחק או לאמן את ריאל מדריד זו זכות עצומה, שכל שחקן או מאמן (או כל איש צוות אחר) רק חולם עליה. אפילו ברצלונה, במצב הנוראי שבו היא הייתה בתחילת השנה, כשפליק הגיע אליה אז, היה ברור כמה הוא מבין שיש לו פה הזדמנות חד-פעמית.
כתבתי להכיר טובה על זה שהוא לקח אותנו בתקופה הקשה היחסית שבה היינו, והצליח להוציא אותנו ממנה.
וגם, וחשוב מכך אולי - רוב ההודעה שלי הייתה בכל בילד-אפ לסיפא שלה, שהיא מבחינתי הפרידה האמיתית שלי מאנצ’לוטי.
אהוד, זה בסדר, לא הגזמת עם כלום.
עם כל הוויכוחים שיש כאן בין אוהדי בארסה לריאל, גם התגובה האוטומטית שלנו למישהו שקורא לאנצ’לוטי ‘המאמן הגדול בהיסטוריה’, היא פחחחחחחחחח
מצד אחד, ברזיל לא מינתה מאמן זר למעלה מ-100 שנים. מצד שני, אין טבעי יותר מהשילוב בין אומת הכדורגל המוכשרת בעולם לבין מאמן שפחות בקטע של טקטיקה מסובכת ויותר בקטע של לתת לכוכבים להנות על המגרש.
ולכן מדובר בחיבור טבעי בעיניי, הרבה יותר מאשר טוכל-אנגליה ופוצ’טינו-ארה"ב למשל. מעניין האם ומתי נראה את פפ-אנגליה, קלופ-גרמניה, מוריניו-פורטוגל, צ’ולו-ארגנטינה וכמובן זידאן-צרפת מצטרפים אליו.
3 לייקים
הבעיה היחידה עם התזה הזו היא שהדור הנוכחי של ברזיל קצת נגרי ולא מספיק מוכשר. לא רואה איך אנצ׳לוטי יכול לעמוד בציפיות שלא מחוברות למציאות.
לייק 1
אני מסכים שברזיל לא בדיוק בדור הזהב שלה, אבל היא גם לא בדיוק חבורה של נגרים, אפילו תחת ההנחה הסבירה והמצערת שניימאר גמר את הסוס. אני לא רוצה לזרוק שמות של שחקנים שלא ראיתי מקרוב, אבל כשאני מסתכל ברשימות פה ופה זה לא נראה עד כדי כך גרוע…
לייק 1
הסגל לא רע, בוודאי לא הכי גרוע שהיה לברזיל ב-20 שנים האחרונות, אבל אנצ׳לוטי ברמת המועדונים נזקק להרבה יותר מ-״סגל לא רע״ בכל אחת ואחת מהעונות המוצלחות בקריירה שלו. הקהל והתקשורת בברזיל לא ידועים בסבלנותם הרבה, על אחת כמה וכמה עבור מאמן זר, והם במצב מחורבן במוקדמות. לטעמי זה כשלון ידוע מראש, אבל כך חשבתי גם על הקדנציה הנוכחית במדריד…
מצד שני, כדורגל נבחרות מחמיא ליתרונות היחסיים שלו, לדעתי. הוא לא יישם טקטיקות מורכבות כי הוא לא יודע איך, ושאר המאמנים לא יישמו טקטיקות מורכבות כי אין להם מספיק זמן לעבוד על זה עם השחקנים שלהם.
4 לייקים
מה שברזיל עשו זה בערך כמו העורך דין שמבקש להביא לו את הקורות חיים הראשונות בערימה כי הוא רוצה עורך דין עם מזל
לייק 1
המשרה הזו של מאמן נבחרת ברזיל תפורה עליו, אני חושב שהוא מגיע לשם על תקן סוג של משיח, רק קטסטרופה גדולה תמנע ממנו להמשיך עד 2030 למשל, הוא לא מגיע למונדיאל הקרוב וזהו-זה. נראה לי שהוא מקבל את הנבחרת עזבו ברמת הסגל אלא בנקודת שפל אדירה שמזכירה קצת אולי את ימי לואיס פיליפה סקולארי לפני 2002. ברזיל הייתה מדלגת לרוב מעל המוקדמות ובטורניר הגדול לא מסתדרת, עכשיו זה קצת הפוך לא? הנה נכתב כבר שהוא הולך להחזיר את קאסמירו (אולי דומה קצת לאנגולו קאנטה בצרפת?). הנבחרת עם עומס בלתי רגיל בעמדות של שחקני הכנף\קישור התקפי, לא חושב שמעבר לכך. אבל תהיה מהפכה של שמחה.
אם לא הפוקס הזה בריאל מדריד אז הוא היה מגיע לאמן את איטליה או עובר לכדורגל הנבחרות הרבה-הרבה קודם לכן. הוא לא מישהו שנחנק מהלחץ ויוכל לחיות טוב. יש מצב גדול שאתחיל לחבב את ברזיל עוד יותר בגללו
תודה רבה אלנצ’לוטי.
אני מכיר יותר מידי טוב את הדעות כאן בפורום על הסיבות להצלחה שלו.
אבל אני גם יודע מה העיניים שלי ראו. וגם העיניים של אישתי שמידי פעם צפתה איתי במשחקים בעונה שעברה. היה כדורגל שאהבתי מאוד לראות ונהנתי מרוב המשחקים.
לגבי הזכיה ב2022 - זו מבחינתי הזכיה הכי מטורפת שראיתי. ויש לו חלק בכך איך שלא נסובב את זה.
כן יותר מיונייטד 99 ויותר מליבפרול 2005 בגלל הדרך הפסיכית שעשינו שם, עם מהפכים מול קבוצות יותר טובות מאיתנו על הנייר ולא על הנייר. וזו באמת היתה זכיה של “תחת”, אבל גם של מנטליות והבאה של ויני ובנזמה לפיק של יכולת.
איש מקסים וג’נטלמן. איש שמכבד את ריאל ואת הזכות שהיתה לו לאמן אותנו. איש שקל לאהוב מבחינתי.
3 לייקים
קרלו אנצ’לוטי במסיבת העיתונאים לקראת מאיורקה מחר: “החל מה-26 במאי אהיה המאמן של ברזיל, וזה אתגר חשוב מאוד, אבל אני רוצה לסיים את הקטע האחרון של ההרפתקה הפנטסטית הזו כאן בריאל מדריד בצורה טובה. אני יודע שאתם מתעניינים במה שאני חושב ומה אני רוצה לעשות, אבל הזמן הוא מה שנותר לי כאן, מתוך כבוד לאוהדים ולשחקנים האלה”.
“בכדורגל, כמו בחיים, יש הרפתקאות שמתחילות ונגמרות. תמיד ידעתי שיום אחד זה ייגמר. זו הייתה תקופה יפה מאוד. היה לנו זמן נהדר, אבל מגיע הזמן שזה נגמר”. הוא נשאל למה זה פורסם כבר עכשיו ואמר כי הנבחרת פירסמה..
“מעולם לא הרגשתי שמדריד לא רוצה אותי. מדריד אוהבת אותי. מדריד תמיד אוהבת אותי. הם תמיד הראו לי חיבה. לא יכולתי להיות מאמן מדריד לכל החיים. זה נגמר מסיבות רבות. אולי המועדון צריך דחיפה חדשה. אני לא עושה מזה עניין גדול. אלף תודות למועדון הזה. ואנחנו נמשיך. אהיה אוהד מדריד לכל החיים. זו תקופה שמגיעה לסיומה. מרהיבה. אף פעם לא חשבתי שאוכל לאמן את מדריד במשך שש שנים במצטבר, וזה קרה”.
“ריאל מדריד תפרסם את ההצהרה מתי שתרצה, ואין שום בעיה, והם יעשו זאת כאשר הם יראו זאת לנכון. כאשר המועדון מודיע לי (על שהוחלט שלא ימשיך), זה אישי לחלוטין”.
תחושותיו האחרונות: “תסכול? לא, כי אם ביום שבו הגעתי היו אומרים לי שאזכה באחד עשרה תארים בארבע שנים - אחתום על זה בדמי. זו הייתה תקופה בלתי נשכחת”.
“אין לי שום חרטות וחשוב לי שהסוף יהיה טוב. עשיתי כל מה שיכולתי על הצד הטוב ביותר והתארים מדברים בעד עצמם. העובדה היא שאני המאמן של ריאל מדריד עד ה-25, אז הבנתי את זה אתמול (שלא ימשיך)…”
למה אינו נראה שמח: “כן, אני מאוד שמח, אם לא הייתה לי את מסיבת עיתונאים היום זה היה פנטסטי, אבל יש דברים שאני לא יכול להסביר עכשיו כי אני בריאל מדריד ואני רוצה לכבד את החולצה הזאת. רציתי לזכות באליפות”.
איזו תדמית לדעתו הוא משאיר אחריו: “לא הכל היה מושלם…אבל היו לילות בלתי נשכחים בריאל מדריד ובסנטיאגו ברנבאו”.
לאיזה משחק הוא מצפה: “כמו תמיד, זה יהיה תחרותי. יש לנו כמה היעדרויות חשובות, אבל אנחנו מסוגלים להוציא קבוצה תחרותית ולנצח את שלושת המשחקים האלה. הליגה עדיין לא נגמרה, ואנחנו לא רוצים לתת את זה ליריבות שלנו. אנחנו רוצים לסיים טוב”.
מה קורה לרודריגו: “היה לו חום בשבוע שעבר שמנע ממנו לשחק בצורה הטובה ביותר. היום הוא סבל מאי נוחות ברגל שצריך להעריך, ולאחר מכן היו הרבה ספקולציות לגבי זה. יש הרבה חיבה כלפי רודריגו, במיוחד מצידי”.
מה בליבו של קרלו והוא מפאת כבוד לקבוצה לא יסביר עכשיו (וכנראה אף פעם)?
"תראו, אני בעצם רציתי לשחק במערך נושם של 4-3-3 עם גו’ד כרג’יסטה קדמי וחיפוי של דאבל-פיבוט של פדה וקמאבינגה שעוזרים לו לדחוף מאחור, כשפדה עושה גם כניסות וחילופי מקומות באגף ימין עם רודריגו, שבזמן הזה ייכנס לאמצע יחד עם ויניסיוס ואמבפה וייצרו דאבל-פסים ומהלכים מתואמים שתרגלנו לפני זה באימונים, כל זה בהתקפה, וכשאנחנו מתגוננים אז למעשה עוברים למערך של 4-4-2 כשגם אמבפה וויניסיוס משתתפים ולא פטורים ממשימות הגנתיות, ומבצעים לחץ גבוה על-פני כל המגרש כשכל אחד יודע בדיוק מה המיקום והתפקיד שלו, עם עיבוי של פדה-רודריגו-ואסקז כשהכדור הולך ימינה וקמאבינגה-פראן-ויני כשהכדור הולך שמאלה, מצופפים את המרכז ולמעשה מייצרים עבור היריבה מגרש קטן יותר לשחק עליו כביכול, וכך יוצאים להתקפות מעבר מהירות בצד השני תוך ניצול היתרונות היחסיים של הסגל שלנו, אבל פלורנטינו אמר לי: “עזוב אחי”… "
5 לייקים
“מכתב הפרידה” שלי לקרלו אנצ’לוטי: קודם כל – נשבע לכם שעצוב לי. העברתי עליו ביקורת אכזרית אולי העונה הזו, אבל באמת שהתמתנתי. אני אוהב את קרלו אנצ’לוטי ועצוב לי שהוא עוזב למרות שזה מתבקש. עם הזמן אני מתרכך ומבין שהכישלון של 2024-25 בהחלט באחריותו אבל הוא פשוט נפל בין הכיסאות ולא הצליח לעצור את המפולת. על מסירותו לריאל מדריד אין עוררין. אני רואה עוד ועוד קטעים נהדרים שלו, עושה שטויות עם השחקנים ומתמלא חיוך.
“אני אביא את הדסימה” הבטיח קרלו אנצ’לוטי בשיחת המשרד הראשונה עם פלורנטינו פרס ביוני 2013 (או שמא בטלפון?). הבטיח וגם קיים. אף מאמן אחר, מהגדולים ביותר והפיגורות העצומות שדרכו כאן – אפילו לא ז’וזה מוריניו - וגם כאלה שידעו שהם על זמן שאול – לא העזו להבטיח שריאל מדריד תזכה בליגת האלופות, וקרלו כן. לכן, גם אפילו בלי פרק ב’ המפואר, שהיה מעל לכל הציפיות והתחיל בדרך הזויה במיוחד כשמאמן מעוטר אם כי בנסיגה תלולה בקריירה, מציע את עצמו – היינו זוכרים אותך קרלו, לנצח. ועכשיו אנחנו נפרדים כמאמן המעוטר ביותר בתולדות ריאל מדריד.
עם 15 תארים, בדגש על שני דאבלים בשלוש שנים, הראשון ולמעשה היחיד פרט למיגל מוניוס – ואלה היו ימים אחרים – ששרד את הקלחת הרותחת של (ה) סנטיאגו ברנבאו ופלורנטינו פרס יותר משלוש וחצי שנים, וזה אומר הכל. קרלו היה אסיר תודה על כל יום בלבן ונתן את כל-כולו. באימון ובמסיבת העיתונאים, בניצחונות ובהפסדים. בלעיסת המסטיק על הקווים וגם בריקודים על כר הדשא. עוד במאי 2015 כשפוטר לאחר שנה ריקה – אני זוכר את “הקמפיין” של השחקנים ברשתות החברתיות ובטח מעבר לכך. כריסטיאנו רונאלדו, סרחיו ראמוס, טוני קרוס – חבר’ה אדישים וקצת ‘סנובים’ אולי – ניסו בזה אחר זה להניע את פלורנטינו מהחלטתו. “אנחנו אוהבים את קרלו אבל אני כאן כדי לקבל החלטות קשות גם אם לא אהודות”, אמר אז הדון. כנראה שמכוח האינרציה הוא חזר, כי אולי נעשה לו קצת עוול.
אנצ’לוטי היה האיש הנכון במקום הנכון בקיץ ההוא. כשריאל רצתה להשתולל – למשל הגעת גארת’ בייל, וגם איסקו, וזה לא שלא עזבו שחקנים כמו מסוט אוזיל וגונסאלו היגואין שהיו חשובים מאוד – אבל היה בסיס מצוין בקבוצה. אנצ’לוטי הגיע עם החיוך, המצב רוח והיחס האבהי לחדר הלבשה שהיה קצת מפורק ומאס מהביקורת, הפרצופים והמאבקים של ז’וזה מוריניו שבהחלט השאיר מעט מאוד לוחמים לצידו. ריאל הייתה סיר לחץ.
מצד אחד אתה מרגיש עצוב על כך שקרלו נפרד ככה, אפילו בלי גביע, בעונה שהיא כישלון חרוץ, להפסיד ארבעה קלאסיקוס זה יותר מדי, מה נעשה. מצד שני אני עדיין כן חש קצת כעס ובושה על כל 2024-25 ממש כלו כל הקיצים וכמובן שיש לו חלק בקרקס הזה. אבל שוב, הנשיא עזר לו.
קרלו הוא קרלו, לטוב ולרע. מיסטר צ’מפיונס, ועם שלוש זכיות בשש שנים הוא כתב את שמו בהחלט בדברי הימים של ריאל מדריד. ובליגה זה פחות עובד, כפי שראינו גם ב-2022-23 או בשתי העונות הראשונות כשלטעמי הפסיד שתי אליפויות עם סגל טוב יותר משל ברצלונה. העונה הוא נשאר המבוגר האחראי, האיש השפוי, עם הראש מעל המים – בתוך כל הבלאגן, וזה היה יותר מדי עבורו.
כשאליפות 2012 כבר שוקעת בארכיון, את הכדורגל הטוב ביותר שלנו שיחקנו בעשור הזה תחת אנצ’לוטי. אמנם עם קצת יותר ‘חשיבה מחוץ לקופסא’, רוטציות וצעירים – עונת 2014-15 הייתה מסתיימת בתואר גדול ולא רק עם שורה סטטיסטית בוויקיפדיה בדמות 22 ניצחונות רצופים, ובכל מקרה הקבוצה הבקיעה שערים בקלות על אוטומט. באמת, היו משחקים של חמישייה במחצית, ניצחונות אחרים של 0:4 שהרגשתי ‘וואלה היה משעמם’. לא שאלת אם ננצח אלא בכמה ננצח. כולנו זוכרים את המתפרצת של ה-BBC, שפירקו את שאלקה בגרמניה 1:6 עם צמד כל אחד וגם דילגו מעל בורוסיה דורטמונד – בגומלין חצי הגמר נגד באיירן מינכן. אחרי נגיעה של אנחל די מאריה, זו הייתה הבמה שלהם. קארים בנזמה לגארת’ בייל שדוהר ואז כריסטיאנו רונאלדו עושה 0:3 (נגמר 0:4) והחגיגה האייקונית. היינו כחולמים, תוצאה היסטורית.
ב-2021 קרלו חזר אחרי קיץ קשה לקבוצה והציפיות היו..לא ממש היו, אם כי נסייג כי ליאו מסי עזב את ברצלונה והיה ברור שהיא בדרך לעונה חלשה. אצלינו, זינדין זידאן הנערץ עזב בפעם השנייה ובמעין טריקת דלת, עם מכתב מסתורי כביכול ב-AS, הקפטן האהוב סרחיו ראמוס נפרד, וקרלו אמר ‘נעבוד עם מה שיש’. בלי רכש מפוצץ הוא הפך את קארים בנזמה לשחקן של כמעט 50 בעונה – עונת חייו, ובעיקר את ויניסיוס ג’וניור למועמד לבלון ד’אור. העונה התחילה עם גארת’ בייל ואדן הזאר הפנסיונרים באגפים, ונגד לבאנטה במחזור השני ויני עלה מהספסל וכבש צמד נהדר בדרך ל-3:3. האמת שכבר אחרי המחצית הראשונה כתבנו בפורום: “זה אפילו לא משחק שלם אבל חזרנו לצפות וליהנות מכדורגל, אתה עומד בחזרה כשהקבוצה עוברת את החצי”.
כן, היו לו את הטעויות שלו – אהמ, קלאסיקו שחור תרתי משמע עם מערך ללא חלוץ משום מה, אולי הכנה לא טובה נגד פריז סן ז’רמן, אבל הוא ידע לקחת אחריות. ואם הדסימה הייתה היסטורית אז מה נאמר ומה נגיד על הגביע ה-14. תראו אני לא חושב שצריך להיות גאון כדורגל כדי להעלות מהספסל את אדוארדו קמאבינגה למשל, את מרקו אסנסיו שיש לו גובה ואת רודריגו כדי להציל את המולדת, אבל קרלו האמין, בנה, דירבן, שרד. זה כנראה הגביע המרגש איי פעם.
הוא מעולם לא התלונן על מה שאין והתמקד במה שיש (בטח תוהה לעצמו – ‘אם הייתי מקבל איזה דין האוסן בינואר’), וכבר בתחילת הדרך של 2023 אני זוכר שהופתעתי לראות הכרזה שהדון ממשיך. “מה בוער?”, כתבתי, עוד כועס על התבוסה נגד מנצ’סטר סיטי. קרלו השתמש בג’וד בלינגהאם ושילב אותו נהדר, עם קצת מזל הכוכבים הסתדרו וצמד הבלמים הפותחים היו הקפטן נאצ’ו וכן אנטוניו רודיגר, והיה נדיר לראות קבוצה שמפסידה רק פעמיים (לא זוכר דבר כזה מעולם, מעבר לכך שריאל רשמה עונה נקייה מהפסדים בליגת האלופות לראשונה בתולדותיה), בלי אף משבר, מפגינה אופי ואופי ואופי ואז חוסלו נגד באיירן. ואז הגמר נגד בורוסיה דורטמונד.
עד היום עונת 2002-03 היא העונה האהובה עליי, החולצה הקדושה “והנקייה”, הגלאקטיקוס שגדלתי עליהם. אני מגיע לאימוני הכדורגל קבוע עם החולצה הזו. בצד הזרוע יש את התמונה של הגביע עם האזניים וכתובה הספרה ‘9’. ואשכרה 15. אתם מאמינים?
האיטלקי אהב את החיים הטובים ומצא את האיזון. משקפי שמש וסיגר בחגיגות בסיבלס, וצריך לחגוג כל עוד אפשר גם אם זו רק אליפות ויש עוד זמן עד גמר הצ’מפיונס, רוקד עם הצעירים שם – אדוארדו קמאבינגה והשאר כשהגביע באיזור, יורדת לו דמעה בפרידה מטוני קרוס וגם שר את המנון הדסימה בזיוף ובהתלהבות.
העונה הכוכבים הפנו לו עורף. הוא הגן על ויניסיוס בחירוף נפש וחיכה וחיכה וחיכה לכושר הטוב שלו שלא הגיע (אני באמת תוהה, אחרי שקראתי את הפוסט של הברזילאי – האם הוא מרגיש ‘אחריות’ כלשהי?), רצה לחבק את רודריגו ופתח איתו בהרכב גם כשהיה ברור שזה מפקיר את הקבוצה ברמת האיזון, עמד איתן מאחורי קיליאן אמבפה. הוא לא אוהב צעירים ואי אפשר לשנות אותו, אבל הטוב הרב שעשה מאפיל על הרע והמון.
הוא קורא לזה “ירח דבש” וזה לא באמת מסתיים. המאמן שאמר שתמיד יאהב את ריאל מדריד לא פחות מגראנדה מילאן, עוד יהיה אורח כבוד בסנטיאגו ברנבאו, קצת אחרי אירוע הפרידה שמתוכנן לו, ויזכה לתשואות, ולא רק כמאמן נבחרת ברזיל. אגדות אף פעם לא ‘מתות’. אנצ’לוטי אוהב לפטפט בניגוד לזידאן אבל השנה קצת נמאס לו ממסיבות העיתונאים. אחרי זו ה-700 ומשהו, הוא יצא מהאולם והעיתונאים מחאו לו כפיים, הם יתגעגעו אליו.
שוב, כאמור, צריך להוקיר את מה שהיה. הגורל הפגיש בינינו שוב. אם לא ריאל, ייתכן שקרלטו, שהשתעמם כבר באברטון – היה הולך לנבחרת איטליה שזה נחמד, ובאופציה הפחות כיפית – איזו פנרבחצ’ה כמו ז’וזה מוריניו או הכדורגל בסעודיה או בארה"ב. זכרו איך ארסן ונגר סיים, מה קורה למוריניו שבעשור שחון הורס את כל מה שבנה קודם לכן וממאיס את עצמו. לא צריך לרחם על קרלו. הוא מגיע לנבחרת סופר-רעבה כמו ברזיל, לא עם סגל מושלם אבל בטח עם סגל טוב, המון אפשרויות בחלק הקדמי. בדרך כלל היו טוחנים את המוקדמות ומפשלים במונדיאל, עכשיו זה מצב אחר. קרלו יהנה מהשמש הטובה בריו דה ז’נרו, יוכל לישון עד קצת יותר מאוחר ובנבחרת צריך פחות טקטיקה, די בחיבוק ובמסרים חיוביים. בהתאחדות חושבים שהוא המאמן הגדול בהיסטוריה – מרגש אבל לא נכון – ויתקבל בכבוד של מלכים. לכו תדעו, אולי הוא עוד יהיה לואיס פיליפה סקולארי. הרי באמת קרלו הצליח בכל מקום בו דרך, חוץ מאשר ביובנטוס. אני בטוח שיש כמה אוהדים ואני ביניהם – שיש להם לפתע חיבה נוספת לברזילאים, מה שלא קרה אולי מאז ימי רונאלדו ב-2002.
גם האיש שראה הכל בכדורגל נשאר עם התמימות ורוח הנעורים, אפס דיסטנס. הוא מרגיש כמו “אחד משלנו”. אובליגאדו