טל, מה שאתה, ודסקל, ואחרים בתקשורת ובעצם רוב העולם לא מבין הוא שיש הבדל אחד מהותי מאוד, הבדל הבחירה:
כשספורטאי נפצע ונאלץ לפרוש, הוא עושה זאת בלית ברירה. אין משהו שהוא יכול לעבוד עליו ואולי להתגבר עליו על מנת שלא יפרוש. ברוב המכריע של המקרים הספורטאי אף היה שמח להתמודד אילו רק יכל. ועל כן פרישות שכאלה מתקבלות בהבנה גמורה. האמת, שאף יותר מכך: כאשר התקשורת לא מאמינה לאמינות של הפציעה, או לחילופין יש סיבות להאמין שהספורטאי יכל להימנע מהפציעה מלכתחילה באמצעות התנהלות שונה, אזי אותו ספורטאי יקבל ביקורת רבה. ובצדק.
מנגד, כשספורטאי פורש מלחץ נפשי, זה לא נעשה מלית ברירה. אני לא מזלזל חס וחלילה בלחץ נפשי, זה כמובן אמיתי וקשה, אבל לא משהו שמעמיד אותך בלית ברירה. ביילס, אילו הייתה מתמודדת טוב יותר עם הלחץ, יכלה להתגבר עליו ולהתחרות, ואילו הייתה עושה זאת או אז אכן הייתה גיבורה. ביילס בחרה להיכנע ללחץ הנפשי ולפרוש. זאת כמובן זכותה, אך לספורטאי הפצוע אין אפשרות בחירה. זה הבדל מהותי מאוד.
נקודה נוספת היא שגם אם אנחנו מבינים את ביילס ומכבדים אותה (ואני לפחות לגמרי מבין ומכבד את בחירתה), זה לא אומר שאנחנו מעריצים אותה על הבחירה שלה. כן, ביילס לא עשתה משהו “לא בסדר” בהחלטת הפרישה שלה. זו הבחירה האישית שלה. אבל זו בחירה בכישלון, זו בחירה לברוח מהתמודדות עם הלחץ, ולהיכנע לו. זו בחירה מובנת, אבל לא בחירה שראויה לחיזוק והערצה. תבין, התלונות שלנו אינן כלפי ביילס (כפי שנשמע לא אחת מהתגובות שלך) אלא כלפי התקשורת העולמית שבחרה לחבק אותה. ככה מחנכים לכניעה, בריחה וחוסר התמודדות. זה הולך יד ביד עם התרבות הקלוקלת השלטת היום בעולם שבו לא ממש חשוב מה השגת בחיים, והרבה יותר חשוב מי אתה וכמה קשה היה לך. עצוב.
לצערי גם אני, ושוב המסר הזה חשוב, הבעיה היא זה הפסטיבל והזילות של זה ע"י התקשורת. זה קצת מזכיר את הנושא של SOCIAL ANXITY שעלה לא מעט. מצד אחד יש אנשים שבאמת מתומדדים עם קשיים תקשורתיים, ומפחדים לצאת מהבית שלהם ולראות אנשים זרים שהם לא מכירים. מנגד, עבור רוב האנשים להיות בסיטואציה בה אתה לא מכיר אנשים סביבך היא לא נעימה (היום הראשון ברוב המקומות בהם אתה נמצא בין אם זה יום הראשון בגן, כיתה א’, מעבר לעיר אחרת, צבא, עבודות ועוד) ובמקום לנסות לעשות את הצעד המתבקש (ליצור קשר ראשוני עם אנשים למרות הלחץ) הם מעדיפים לשקוע בתוך עצמם או הטלפון ולהכתיר את עצמם עם איזשהו “CONDITION”.
ביילס עשתה את הבחירה הנכונה עבורה. היא כמו כל הספורטאים נמצאים בלחצים היסטריים בשל הדרג בו הם נמצאים (יחד עם הדברים הטובים כמו פרסום, מעמד וכסף) והיא החליטה לשים לזה סוף. אני יותר מודאג מפסטיבל המגה לגיטימציה שעושים לקונספט של פרישה. אני לא מאשים את מסי או ביילס שהם פרשו, אני יוצא נגד הפסטיבל התקשורתי המוגזם לטובת המהלך הזה. מקווה שהדבר הטוב שיצא מזה שהתקשורת תצא להם מהחיים.
דיכאון וחרדות הם לא רק מנת חלקו של ספורטאים באולימפאידה. יש גם שחקני קולנוע ותיאטרון שיכולים לחוש את זה . אז מה בפעם הבאה שאני ישמע על שחקן תיאטרון שפורש בגלל לחץ נפשי וחרדות אז אני יצטרך להתייחס אליו בתור גיבור?
לא מבין את זה. באמת שלא. אנחנו עוד בימי חיינו נגיע למצב שיתנו להם מדליות רק בגלל שהם השתתפו. ומי שיגיע ראשון יקבל ציון לגנאי.
אם לא היה את הפסטיבל המאוס הזה סביבה, זה היה תורם פי מיליון להעביר את הנושא הזה של חרדות ולחץ.
שוב לכו תשאלו את מייקל מה הוא עבר בקרירה שלו. רמז תבדקו את אבא שלו ז"ל ובין היתר מערכת יחסים איתו. זה לא מנע ממנו מלהיות השחקן הכי טוב אי פעם שדרך על הפרקט (לפחות בתקופה שיצא לי לצפות בכדורסל).
מורידים את הרף של המצוינות בגלל סיבות של PC וזה האמת.
ואני יחזור שאני יהיה יותר מברור, אני לא כועס עליה או חושב שהיא אשמה. זה התקשורת. ומה שמסביב שמוציא אותי מדעתי.
הוא לא פרש באמצע הפליאוף ואמר “אני לא מסוגל נפשית” (אני מניח שהיו קורעים אותו אם הוא היה עושה את זה) אלא זכה באליפות סגר מעגל ופרש באופן זמני. שדרך אגב יש הרבה תיארויות קונספרציה סביב זה. אני יחסוך ממכם.
לדעתי הבעיה הגדולה שלי עם התקשורת ביחס שלה לביילס זה שהיא מרדדת את מתמודדי הנפש.
בעבודתי (אח מוסמך), הייתי לא מעט בזמן לימודיי בבתי חולים פסיכיאטריים, לרובם המוחלט הפחד הכי גדול שלהם היה שהמשפחה והמכרים שלהם ייקחו את ההתמודדות שלהם עם המחלה למקום הנמוך וירחמו עליהם וידברו אליהם כמו מטומטמים. (אגב- בגלל זה החלק הארי של הטיפול זה בקשרים הסוציאלים, הן מבחינת המטופל עצמו והן עם המשפחה שלו).
ברגע שתקשורת לוקחת צד ומנסה להצדיק את המעשים שלה (שהם לגיטמיים לגמרי ואני אישית לפחות מאוד מכבד את זה) ועוד מגדילים ובהתנשאות אין סופית מתחילים להסביר מה הסיפור רקע למקרה שלה, הם בעצם נותנים לגיטמיות הלכה למעשה להקטין את המתמודד נפש בעיניי הסובבים לו, וזה תוצאה ישירה נוספת של התרבות הפרוגרסיבית שמנסים להנחיל לנו בכוח.
אם אני מתמצת את כל הכתוב לעיל, למי שבאמת אכפת ממתמודדי נפש הם צריכים לא להשים את התמונה שלה בראש חוצות, זה עושה בדיוק את ההפך גם לה ספציפית (ביילס) וגם ללוקים הנוספים בבעיה.
לא. לא, לא, לא, לא, לא. לא. זה בדיוק מה שאתה ועוד הרבה לא מבינים. מצב נפשי רעוע גרוע יותר מרגל שבורה. באחרון אתה לא יכול לשחק, אבל תוכל להתנייד ביום יום עם כסא גלגלים. הראשון ימנע ממך תפקוד נורמלי.
אנחנו מדברים על מחלות לכל דבר ועניין. עצוב לי שיש אנשים שלא מבינים את זה.
אני מצטער, אבל החלק הזה הוא בורות עצובה. מה שאתה כותב פה שקול ל"חולי סרטן הם חבורה של אפסים קרחים שלא מסוגלים להתמודד ולהמשיך לחיות כמו אנשים נורמטיביים עם שיער.
התגובה שלך היא בדיוק הסיבה שהתקשורת העולמית מחבקת את סימון. כל מי שמבין קצת בתחום בריאות הנפש (ובוא, אני לא פסיכיאטר. כולה עשיתי 5 יחל ביולוגיה לפני עשור, ומכיר אנשים שמתמודדים עם חרדות ודיכאון) מבין שאין הבדל בינה לבין בריאות פיזית.
אתה מתעקש לצאת בסיסמאות כאילו שיש פה מישהו שחולק על זה שהיא סבלה ולא עמדה בלחץ… אף אחד לא מבקר אותה באופן אישי.
הביקורת זה על הפסטיבל שעשו מזה. לא עליה, היא לא גיבורה ולא הנבל בסיפור.
ואתה גם ממשיך ומנסה לתקוף את אלו שחולקים עליך.
זה בדיוק שיטת העבודה של הפרוגרסיבים, נבנה תאוריה ואז נגן עליה בקנאות ולא מסכים לשום דיון שינסה לאתגר את העמדה שלנו. “אנחנו הצודקים טהורים והם הצד הרשע והאכזר”
ופה עולה לי לראש, הדו שיח של אובי ואן קנובי שרגע לפני הקרב הגדול שלו עם דארת ויידר/סקייואקר:
If you’re not with me… then you’re my enemy
Only a Sith deals in absolutes I will at
זו בדיוק העמדה שאני יוצא נגדה. זה לא משנה אם אתה מבקר אותה או לא, ברגע שהגישה שלך היא “היא חלשה שלא הצליחה להתמודד עם זה, זו לא אשמתה שהיא כזאת אפס מאופס” אתה מזלזל במה שהיא סובלת ממנו.
למה יש פסטיבל? בדיוק בגלל הגישה שלך. כי לספורטאים אסור להיות אנושיים ולסבול מקשיים נפשיים כמו כל כך הרבה אנשים אחרים, והם חייבים להמשיך עד הסוף, רק כי זה עושה לך נעים לראות אותם על המסך.
אז וואלה, כן. אני שמח מהפסטיבל התקשורתי הזה. סוף סוף הוא למשהו חיובי.
הנה, סימון מתכוונת להתמודד בגמר הקורה. סביר להניח שהיא לא 100%, כמו לא מעט שחקני כדורגל שעולים עם זריקות, למרות שהם לא כשירים לחלוטין. האם זה נטו כי היא מרגישה מוכנה להתמודד גם כשהיא לא כשירה לחלוטין או שהלחץ המאסיבי מצדך אנשים לראות אותה במשחקים בכל אופן גורם לה להזיק לעצמה? לא יודע, אין לי מושג.
השורה התחתונה היא שוואלה היא לא חייבת כלום לאף אחד. לא היא, לא מסי, ולא שחקן התיאטרון התאורטי שלך שיחליט לפרוש. וגם לאף אחד אין זכות לבקר אותם. ביום שלא רק אתה, אלא כולם יבינו שהיא סובלת ממשהו שלא מאפשר לה להתמודד, וזה יעבור בשקט בלי אף מבקר, אף אחד לא יצטרך לעשות מזה פסטיבל תקשורתי. עד אז? יש מרחק עצום לעבור על שאנשים יבינו את זה.
נ.ב. תפסיק לדחוף לכל הודעה תוכן אנטי פרוגרסיבי. חאלס. זה מה שפרוגרסיבים עושים.
חייב לשאול למה פסלו את הספרינטר הבריטי? ממה שאני זוכר ‘מותר’ לרוץ לפני השריקה פעמיים לפני שפוסלים. זה קצת לא הוגן שספורטאי נפסל לא בגלל יכולת, אלא בגלל טעות (?). זה לא שהוא עשה את זה 10 פעמים ברצף ומוציא לכולם את הרוח מהמפרשים. מעצבן. ומילה לגבי האיטלקי: איזה חיה. צפיתי בחצי גמר וגם בגמר והוא שניהם מתחיל קצת מאחור ולקראת הסוף פשוט עוקף את כולם. נייס.
@Shusaku עד שתעלה בפני טיעון שאף אדם שחווה לחצים נפשיים לקראת רגע מכריע לא היה מסוגל להתגבר עליהם ולהתמודד איתם באותו רגע מכריע, לא תצליח לשכנע אותי בשום צורה שבה זה שווה ערך לפציעה פיזית.
כשספורטאי שובר את הרגל, יתהפך העולם הוא לא יכול להתחרות. כשספורטאי חווה לחצים נפשיים, הוא יכול להתחרות. עובדה, יש כאלה שמתחרים. החזקים יותר מנטאלית. אלא אם כן תטען בפניי שאף מתחרה ספורטיבי מעולם לא חווה לחצים נפשיים כמו אלו של ביילס (ואם תטען זאת אגיד לך שזה לא נכון), אני לא מבין בכלל על מה הויכוח. אתה זורק סיסמאות נחמדות אבל בפועל המציאות לא מתיישרת איתן.
