מצד אחד, ומהיכרות קצת יותר קרובה עם עולם התמודדות הנפש לצערי, אני נוטה להסכים עם טל שההפרדה בנושא “בחירה” היא יחסית מלאכותית. לא יודע כמה “בחירה” יש לאדם שנמצא בדיכאון של ממש, או התקף חרדה קשה וכדומה, ועל אחת כמה וכמה בסיפור של ביילס שכנראה עירב גם ורטיגו וסיכונים פיזיים. מצד שני, בדיוק כמו שלא נעמדים ומוחאים כפיים למי שפרש בגלל פציעה, גם כזו קשה, ומעריצים ומהללים דווקא את מי שהתגבר על הקושי שהיה שובר אחרים, כך צריך גם בהתמודדויות נפש. במובן הזה אני עם דוד ומשה - להגיד שפרישה בפני אתגר, גם כזה שהיה שובר כל ספורטאי, היא איזשהו הישג מדהים שצריך להלל - זה הזוי למדי ובמובן מסויים בהחלט אנטי-ספורטיבי. אם יש משהו מיוחד בסיפור ביילס זה שהתקשורת והרשתות לא עושים ממנה קציצות (ממש להפך), זו פריבילגיה שלא היתה לספורטאים גדולים בעבר, ועל אחת כמה וכמה ל-“סתם” ספורטאים היום. כל הכבוד לה שלא עטפה את זה בתירוץ או משהו בסגנון, ועדיין.
אני לא חושב שמהללים אותה בגלל שפרשה בעקבות הבעיות הנפשיות, מהללים אותה כי היא לא תירצה את הפרישה בפציעה או סיבה אחרת ונעמדה מול המצלמות והסבירה, וכך היא בעצם צעקה לעולם שמחלת נפש והתמודדות עם מחלת נפש זה לא בושה ולא משהו שחייבים להצניע ולתרץ, כבר הסבירו שהבעיה הכי גדולה של חולים במחלות נפש היא היחס שהם מקבלים מהקרובים ומהעולם.
מהללים אותה לא בהקשר של ספורט ואולימפיאדה אלא על העמדה בעניין מחלות נפש וההתמודדות מולן. שהיא הראשונה שעשתה זאת, לפחות ברמות האלה.
זה בדיוק העניין - אם לסימון ביילס יש מחלת נפש אז שחקן שקורע שריר הוא נכה. לא צריך להגזים, מדובר בספורטאית על שנקלעה לרגע קשה וניצלה יחס תקשורתי סופר-מחבק ומעמד נדיר למדי כדי לצאת מזה נקייה ואף גיבורה. לרוב הספורטאים, ובוודאי שלאנשים “רגילים”, אין את היכולת לעשות את זה וכנראה שגם לא תהיה.
לעניין המודעות - בהחלט יש בזה משהו, ואנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות לא צריכים להרגיש אשמה/רע עם זה כמובן. מצד שני - החיים קשים, ובני אדם מסוגלים להתמודד עם דברים שנראים קשים מנשוא ואף בלתי-אפשריים להתמודדות. המשיכה בספורט מקצועני נשענת בחלקה הגדול מאד על הנרטיב הזה. עבור חולי נפש קשים וקלים, אחד הדברים ההרסניים ביותר שאפשר לעשות, כנראה מייד לאחר חוסר-לגיטימציה לבעיה שלהם, הוא לגיטימציית יתר: יש לך את כל הלגיטימציה בעולם לשקוע בקשיים שלך ולהרגיש מוצדק בזה, אבל ההשלכות עדיין יהיו שם, ואיתן תיאלץ להתמודד לבד בחלק גדול מהזמן.
כאן בדיוק הבעיה…
איך ? כשאתה בעצמך פסקה קודם מאשים חולת נפש שהיא ניצלה את המחלה כדי לצאת נקייה.
להתמודד עם קשיים, מצויינות בספורט וכל הקלישאות זה יפה, אבל בדיוק כפי ששחקן שקורע שריר לא יכול לשחק גם שחקן שסובל ממחלת נפש ויש החמרה במצב לא יכול לשחק, וכמו ששחקן שקרע שריר לא מואשם שהוא מנצל את העניין כך גם מגיע אותו יחס לשחקן שחולה במחלת נפש.
נראה שהפורום מתחלק בין חברים שיש להם קשר ישיר עם קרוב משפחה או חבר קרוב שסובל מעיה נפשית לבין אלה שלא וחושבים שהם מבינים מה זה להתמודד עם מחלה כזאת.
ובנתיים, ברגע זה, ביילס מתמודדת עם הקשיים כמו ג’ורדון ועולה על הקורה ועושה תרגיל מצויין, רק שלא יאשימו אותה שהיא קיבלה מדלייה(אם תקבל) על מה שהיה אתמול.
אבל מאיפה הקביעה שיש לה מחלת נפש מאובחנת כלשהי?, אולי זה בכלל התקף חרדה?, וזה בדיוק הקושי שלי עם התקשורת היא קבעה שיש לה מחלת נפש כי הביאו כמה מומחים מטעם עצמם שקבעו ככה בלי שהם דיברו איתה בכלל. זאתי תקשורת מסוכנת ביותר ואני באמת לא מצליח להבין איך מישהו יכול להצדיק דבר כזה.
זכתה במדלית הארד. ואת זה אפשר לחגוג.
זה הישג שאפשר לחגוג ולעשות ממנה דוגמה…
יש פה אנשים בפורום שפשוט אוהבים להוציא מהקשר דברים שהצד השני אומר ושום דבר לא ישנה את דעתם. פעם היה אפשר לנהל דיון תרבותי בלי לפחד להיות “האיש הרע” כי לא מסכימים. חבל.
הבנת הנקרא? אתה סתם יורה על אוטומט, קרא שוב את מה שכתבתי וספציפית את החלק שלגביו אני מסכים עם @Shusaku. אמרתי שהיא ניצלה את הסטטוס שלה כדי לצאת נקייה, לא האשמתי אותה באיזושהי רמייה חלילה ואפילו שיבחתי אותה על שלא התחבאה מאחורי תירוץ, למשל כאן:
לעניין מחלת הנפש התייחסתי כאמור, אם היא “חולת נפש” אז שחקן שקרע את הצולבת/שריר/בחר את חומרת הפציעה בהתאם לדעתך על מה שקורה לביילס בראש, הוא נכה. ועוד פעם, יש הבדל בין להבין, להכיל ואפילו לברך על העלאת המודעות, לבין גלוריפיקציה מוגזמת לחלוטין של ספורטאית שלא הצליחה להתגבר על קושי מסויים, גם אם הוא קיצוני במיוחד. אף אחד לא חגג את הפרישה של רונאלדו מגמר היורו, נניח, אפילו שהאפשרות שלו להמשיך היתה מוטלת בספק והכילה סיכון גדול מאד.
נסה שנית. אין לי דרך לתאר לך כמה אתה רחוק מהמציאות, מה גם שמדובר בכשל לוגי ובטיעון בלתי ענייני בעליל, וטריק שאתה נוהג להשתמש בו לא מעט. אפשר להפסיק עם הדמגוגיה הזאת, זה אכן נושא רגיש ובבירור נוגע כאן לחייהם האישיים של חלק מהמשתמשים, אבל אל תעשה את הטעות ותניח שרק בצד אחד של הדיון (זה בפני עצמו לא רגיש במיוחד לעניין).
כדי לצאת נקייה ממה ?
לאיזה צד אתה שייך ? ומעניין אותי לאיזה צד כל מי שהשתתף בדיון הזה שייך.
מהסיטואציה שבה היא פרשה מהתחרות בשל חוסר יכולת ו/או רצון להתמודד ולהתגבר על קשייה, ולא עמדה במטרותיה שלה (וכן, אלו המטרות שלה שלא עמדה בהן, בניגוד לכל קשקושיו של דסקל).
לא הבנתי את השאלה. אני חושב שהבעתי את עמדתי בבירור בהודעות הקודמות, אם משהו מסויים לא מובן אתה מוזמן לשאול כמובן.
כלומר היא ניצלה את הסטטוס שלה כדי לצאת נקייה מזה שהיא לא הצליחה להתמודד עם מחלתה/מצבה הנפשי. אתה בעצם אומר שפרישה מסיבה נפשית זה משהו שיש להתבייש בו. אלא אם כן תאשים אותי בעוד כשל לוגי…
אם הייתה שוברת את הרגל זה היה בסדר מבחינתך שהיא לא המשיכה ולא עמדה במטרות שלה, אבל כשזה בגלל בעיה נפשית צריך לצאת מזה נקי, מוזר.
אבל שאלתי, יש לך קשר עם מישהו(חבר קרוב, קרוב משפחה) שמתמודד עם בעיות נפש ?
כמובן שאתה יכול לא לענות, השאלה היא אישית.
ספורטאי מקצועני נמצא במצב פיזי שהוא תמיד קרוב לפציעה, כיוון שתמיד ישנה שאיפה שיתחרה כמה שיותר ובאינטנסיביות המירבית.
לצד העומס הפיזי ישנו עומס מנטלי אדיר, ובדיוק כמו מקבילו הפיזי גם הוא, אם עוברים רף מסויים, יכול לגרום לפציעה. אירוע שמהרגע שקרה לא ניתן להתחרות על אפו והברירה היחידה היא לעצור. סימון ביילס בפירוש הגיע למצב שהיא לא יכולה יותר. היא לא פרשה כי היה לה קצת קשה. בחיאת, די להיות בוּמרים.
זה לא מה שאני אומר בכלל. בדיוק כפי שאף אחד לא צריך להתבייש בזה שפרש בגלל פציעה, שבירת רגל/קרע בשריר/וואטאבר, כך גם היא לא צריכה להתבייש. מה שאני אומר, וגם נדב, משה ודוד אם אני מבין אותם נכון, זה שאין שום סיבה להלל את זה, ושיש לכך השלכות מזיקות. דוד כנראה חושב גם שהמצב שלה הוא יותר “מתיחה” מאשר “שבר” מבחינה מנטלית, אבל את זה כבר באמת קשה לדעת.
לא שאלת את זה, שאלת באיזה צד אני בדיון. אבל לשאלתך (וכבר עניתי על זה) - כן.
אבל אף אחד לא טוען את זה. רוב מי שאתה מתייחס אליו אמר בפירוש שהוא מכבד ומקבל את ההחלטה שלה, והביקורת היא על הפסטיבל מסביב. אתם תוקפים אנשי קש. חבר מילניאל מוסר.
בסדר, אבל אתה מוסיף שהיא “ניצלה את הסטטוס שלה כדי לצאת מזה נקייה”, זה משנה את הכל, כי אם הייתה טוענת שיש לה מתיחה ולכן פרשה לא היית כותב זאת, כשאתה כותב זאת על פרישה בגלל בעיות נפשיות/מתח מי שקורא את מה שאתה כותב מסיק שכן יש משהו להתבייש בו.
רפואה שלמה.
…
למה שלא תצא מזה נקייה? אם אחרי כל כך הרבה שנים כאתלטית היסטורית היא חטפה איזה התקף חרדה ששיתק אותה - אתה מצפה שתגיד ׳נכשלתי׳?
בפעם ה-100 - אני לא מצפה ממנה לכלום. הבעיה שלי היא לא איתה. אם מסי היה חוטף התקף חרדה משתק לפני גמר הקופה וארגנטינה היתה מפסידה - מה היה קורה לדעתך? אם זה היה שחקן פחות במעמדו, איזה די-מריה או אפילו דה-פול, האם היחס היה זהה? כמה נקי הם היו יוצאים מזה?
לצורך העניין, אתה ודוד שניכם קופצים למסקנות שאין לכם שום ביסוס להן. האם זה היה התקף חרדה משתק או “סתם” פרפרים דומים לכאלו שספורטאים גדולים במעמדות גדולים מתגברים עליהם? אין לי מושג. בשורה התחתונה - זה כשלון, בין אם הוא תלוי בה ובין אם לאו (“שבר” או “מתיחה” כאמור). הוא לא מחתים את המורשת המדהימה שלה בשום צורה, אבל זה לא משנה את העובדה הזו. הבעיה שלי היא עם הגלוריפיקציה של הכשלון. בנוסף, לקשור לה כתרים של “גיבורה” כשהיא בבירור נהנית מיחס מועדף לעומת ספורטאים אחרים זה די מצחיק.
אם הבעיה היא עם המילה “ניצלה” אז יכול להיות שיכולתי להתנסח אחרת, הכוונה שלי לא היתה לניצול לרעה. יש לה סטטוס מסויים, הוא שאיפשר לה לקבל את החיבוק התקשורתי שהיא מקבלת במקום ביקורת צולבת על “קריסה ברגע האמת” וכו’. היותה גיבורת תרבות וסמל לפרוגרס/בני מיעוטים וכו’ בטח לא הזיקה לזה. מתנצל אם הניסוח היה מטעה.
תודה רבה.
בדיוק, כולם איבחנו אותה, בלי שום הוכחות, וזה דבר מאוד מסוכן ושום דבר שיגידו לי לא יהיה מקובל עליי. (אבחון עושים בצורה מסודרת ולא מתוך שליפת מותן).
עכשיו למה כולם איבחנו אותה, מבחינתי זה די ברור, הם ניסו להוציא אותה באוטומטית טוב וזה היה הדרך שלהם (הרי אף אחד לא יכעס על מתמודד נפש), וברגע שאותם כלי תקשורת קבעו את זה הם אפילו לא חשבו על ההשלכות על מתמודדי הנפש.
התנהגות דוחה ובוודאי שלא יכולה להתקבל בחברה שמתיימרת להתייחס לעולם הרפואה ברצינות.
פשוט - כולם היו אומרים שהוא עושה במכנסיים. האם זה נראה לך מצב טוב? לי לא. מכאן שהבעיה היא יותר ביחס למסי (לצורך העניין), ולא אליה.
אין פה גלוריפיקציה של כישלון, אלא הערכה של אומץ. הכי קל להגיד שהיא מתחה איזה שריר.
סקיי בראון זכתה במדלית ארד. בראון חלקה את הפודיום עם סאקורה יוסוזומי בת ה-19 שזכתה בזהב ועם קוקונה היראקי בת ה-12 שזכתה בכסף.
סתם כרקע לדיון, מתברר בשעות האחרונות שמשה קלע (במקרה או שלא) להבדל לעומת ג’ורדן, ולכן זה בהחלט apples to apples. בדיוק על זה דיברתי כשאמרתי שאתה (ואחרים) מניחים הנחות חסרות בסיס. גם זה לא אומר שהיא לא קיבלה החלטה נכונה, ועדיין - צפינו בעשרות רבות של ספורטאים מתגברים על מצבים דומים. זכותה, מובן, מקובל וכו’, אבל בטח לא מושא להערצה.
לגבי ההודעה עצמה:
אני חושב ש-“עשה במכנסיים” או “לא עמד בלחץ” זה תיאור מדוייק של הסיטואציה שתיארתי (כמובן שהראשון הרבה פחות יפה ונחמד, אבל המשמעות זהה). שוב, אנחנו מהללים, מעריצים ומשלמים הרבה כסף כדי לראות אנשים מתגברים על הדברים הללו בדיוק. זה הצד השני של המטבע ואין את האחד ללא השני.
השאלה היא מה זה “פה”. הערכה באשר לכנות בנוגע לסיבת הפרישה ראית ממני ופחות או יותר מכל משתתף שהיה בדיון הזה. בתקשורת - נסכים שלא להסכים כנראה. פשוט תשווה את היחס בין הסיקור של הפרישה לבין זו של הזכייה בערד למרות הקושי (והטרגדיה המשפחתית, בדיעבד). זה כל הסיפור. הזכיה הזו חד-משמעית ראויה להערצה לאור הנסיבות בעיני, אפילו שלפני האולימפיאדה היתה נחשבת לכשלון.
אני לא ראיתי אף אחד שביקר באופן אישי אותה. הביקורת היא אך ורק נגד התקשורת. אתם פשוט לא מסוגלים להבדיל בין שתי הדברים.
דרך אגב, אני מודה שהטעות הכי גדולה שלי לפני שפרשתי מפה, שהכנסתי את השם של גורדן לדיון פה. זה לא הוגן כלפי אף אחד. ברמה של הוינריות והתחרויות הוא עומד לבד עם עצמו בפודיום. לצורך העניין, מסי הוא ילדון לעומתו. גורדן לא רואה אותו ממטר בנקודה הזאת.