קפיטרייה- לפעמים הכתיבה משחררת

מערכות יחסים לחוצות? בדידות? לחץ בעבודה? תכתבו על זה.

היתרון שלרובינו יש אנונימיות יחסית בניגוד לרשתות החברתיות, אז באותה נשימה כמו שזה יכול להיות מועיל כמעין בריחה מעולם התוכן הרדוד, הפורום בתצורותיו הקודמות היה גם מקום בו אתה יכול בשקט לנסות לשחרר חלק מהמחשבות שלך. אני לא יודע למי זה עשוי להיות רלוונטי (אני אישית כותב לעצמי לא פעם כדי לנסות לתת כיוון למחשבות שלי), אבל בתקופה שיכולה להיות לחוצה או עמוסה לכולנו לפעמים זו דרך טובה לשחרר קצת קיטור.

תהנו.

2 לייקים

אז אכלתי עוגיות במסיבת רווקים בחו"ל

נשמע מצחיק אה? חווייה הזוייה שאני עוד מנסה להבין אם היא הייתה טובה או רעה. כי מצד אחד זה היה מאורע לזכור, לא הבנתי מה קורה, היה לי מאוד קשה להבין את כל הסביבה שלי, לכל החבר’ה האחרים היה מצחיק, ובדיעבד, היו דברים שאני לגמרי יכול לזכור שהיו שווים את הטריפ ההזוי שקיבלתי. מצד שני, זה הציף בי דברים שחשבתי שאני בשליטה עליהם.

מי אני?

קצת רקע, אני חי בזוגיות כמעט שבע שנים עם חברה שלי שמאוד דוחפת לזה שנתחתן עד שאמרתי לה שזה כנראה באמת הדבר הנכון לעשות (סיימה לימודים בשעה טובה ומוכנה לחיות חיים של אנשים אמיתיים), אני עובד בשתי עבודות (פיזיותרפיה והייטק) ואני התקבלתי לתואר שני שנראה לחלוטין כמו אולי ה- HOLY GRAIL לשאיפות שלי תואר בפיזיותרפיה בברצלונה עם פרקטיקה ב FCB. פאקינג פאק, התואר בספרדית, אבל אני סך הכל סבבה, ועוד לחלוטין עוד אוכל להשתפר, הרי עברתי ראיון בעל פה. הכל הגיוני הכל במסלול הכל בדרך. בעוד אני מוצא את עצמי מאוד עסוק עם כל הבלאגן שתיארתי עד כה, הצלחתי להשחיל בלו"ז מסיבת רווקים לחבר בברצלונה לראות משחק. יושבים צוחקים מבסוטים ומוכנים קצת להשתחרר, אני וחלק מהחברים אמרנו “יאללה בואו נעלה את הרמה עם עוגיות” בעוד אני מזמין ידידה מקומית שלא ראיתי הרבה זמן בשאיפה שאולי היא תוכל להביא חברות למי שעוד רווק בין כל החברים.

"איך מדברים?"

הידידה מגיעה ומתחילים לפטפט בספרדית, עוברים לאנגלית עבור יתר החבר’ה, ופתאום משהו נופל עליי ואני לא מבין מה. עכשיו כבר עשיתי את זה כמה פעמים בעבר, ועוד לקחת מינון נמוך כדי להיות רגוע, ועוד סגרנו במקום מאוד על רמה בעיר, ואימפקט כזה לא קיבלתי. לטענת החברים שלי פשוט נהייתי שקט במכה, אבל המוח? המוח רועש. אני פתאום לא באמת יודע לדבר, הספרדית לא יוצאת. אני בטוח שאני מגמם ומדבר שטויות מה לעזאזל? אני בכלל יודע ספרדית? אני מוכן לחיות בעיר הזאת? למה אני עושה את זה? הערב ממשיך, אני מזמין את כולם לדבר איתה בזמן שאני נרגע בחדר, ושולח לכולם הודעה “תהיו איתה רגע, אני לא בטוב”.

"הכל טוב אתכם?"

אחרי שאני נרגע לכמה זמן וכולנו יחד הולכים למסעדה, כשתמיד יש איתי מלווה כלשהו, אנחנו מסתובבים עם הספרדייה שהצטרפה אלינו בעיר בדרך למקום, בעוד אני לכל הפחות על מצב של טייס אוטומטי, או אולי מתפקד על מצב סוללה נמוך- מצליח להגיב אבל לא מבריק. רגע מצחיק קרה שעברנו ליד מקום שמוכר מאפים בצורות של אברי מין בעוד הספרדייה מספרת על המקום כולם צוחקים שהיא כנראה מעדיפה לאכול את המאפה על פניי הדבר האמיתי וממשיכים בדרכינו, חמש דקות לאחר מכן אני עוצר את החבר שאיתי ואני שואל “אחי, אני ממש מובך לשאול את זה, אבל הרגע ראינו מאפים בצורה של אברי מין? זה באמת קרה?” הוא נקרע עליי מצחוק ומתגבר על פוטנציאל ההטרלה ואומר לי “כן אחי, זה באמת קרה”.

מגיעים למסעדה, הבחורה הולכת ואומרת שתצטרף למסיבה בהמשך, כולם נקרעים עליי מצחוק, אני בטוח שכולם כועסים עליי כי אני מרגיש כמו הדבר הכי תלותי עליי אדמות וחוזרים ל AIRBNB להירגע. אני מקבל טיפה יותר פוקוס, מתחילים להתארגן ויוצאים למועדון שם פגשנו כבר את הספרדייה והבת דודה שלה. מזמינים משקאות יש זיקוקים, עושים שמח והאלכוהול מתחיל להעלות כולנו רוקדים הספרדייה מתחילה להתקרב בהגזמה, ואחרי שהיא מתקרבת אחרי כמה שזה מתחיל להרגיש קצת מוזר אני מתרחק בנימוס, היא ניסתה להתלבש עליי ועל עוד חבר חשבתי לעצמי “בטח שיכורה, וגם יש לה חבר, אולי זה בכלל קטע אירופאי”. הערב עובר הרבה צחוקים מסיימים בחמש בבוקר וחוזרים לAIRBNB, ישנים קמים ופתאום חלק מתחילים לשאול שאלות. “אחי, מה קרה אתכם אתמול?” ; “היה ביניכם פעם קטע לא?”; “וואלה מאוד גבולי מה שראינו, הכל בסדר עם החברה?”; “למה קראת לה בעצם?”

זה נכון, היה לנו קטע מאוד קצר ולא ממוש בחופשה לפני עשור. היא גם הביאה אותנו למקום בו פגשתי את צ’אבי הרננדס. שמרנו על קשר, קצת סקייפ, קצת וואטספ, והשתעשענו לתקופה מאוד קצרה בזה שאולי נצליח לייצר LONG DISTANCE, אבל זה לא קרה. אני הייתי כבר בזוגיות לאחר מכן, היא להבנתי הייתה בכמה מערכות, עד למצב בו גם בימים אלו היא במערכת יחסים מזה כמה זמן. אפילו פגשתי את אמא שלה באחת מהגיחות שלי לבארסה. מעולם לא קרה כלום, מתוך הנחה שזה היה ופוספס וזה בסדר. ת’כלס? גם באמת בניתי על זה שהיא תביא חברות ולפחות לרווקים בחבורה יהיה מעניין, אבל איכשהו כל זה קיבל צבע אחר. כאילו אני הנדסתי את כל האירוע הזה בשביל עצמי. כנראה אולי העוגיות עוד מדברות, אבל “האם באמת אני רציתי את זה? האם אני חיפשתי מפלט מהזוגיות?” אני בחיים לא אבגוד, אני אפרד אלף ואשבור את הלב, אבל אני לא אבגוד, אבל יכול להיות שניסיתי לבנות לעצמי תסריט כלשהו?

"בחיים שלי לא ראיתי אותך ככה"

היה גם משחק בין לבין. אחלה משחק שבעולם, ברצלונה פירקו את אוססונה וריקי פוץ יחד עם פראן טורס צריכים לסדר לנו נסיעה קבועה בתור קמעות מזל. הערב ממשיך, חברים עושים שיחות עם החברות. זה קטע שלי ושל חברה שלי, אנחנו לא זוג שעושים וידאו צ’אט, או משגעים אחד את השני על “איך היה היום?” ; “מה עשית?” חברה שלי האחרונה שתרצה לקחת חלק במה שהיא קוראת לו “לדבר על כלום”. החברים שלידי מנהלים שיחות עם חברות שלהם. שניהם מלאי צלקות שלי יחסים קשוחים, שניהם מלאי ציניות לגבי יחסים ואהבה והיו לטענתם “האחרונים שימצאו משהו”. האחד כבר מאורס והיה ברור שהוא היה רק צריך לשחרר טיפה את הראש שלו מאקסית רעה, והשני ובכן, אדם יותר קשה. אדם סגור שבורח לקומדיה באופן עקבי כי לפעמים נראה שהוא מתקשה לייצר עבור עצמו שמחה אמיתית. מישהו שרוב הזמן התקשה עם כנות כי הוא מתקשה לשדר פגיעות גם לחברים היותר קרובים שלו, מישהו שהסתיר דינמיקה שלמה עם הבת זוג שלו ורק בדיעבד גילינו שהמצב היה חרבנא למרות כל צילומים, החיוכים והצחוקים. פתאום הוא נפתח, פתאום הוא קצת יותר מדבר על הזוגיות, פתאום הוא מדבר בגלוי עם חברה שלו בסנאפצ’אט, פתאום הוא מוכן לבנות משהו ומסתכל קדימה על החיים. אמרתי לו:

“אחי, בחיים לא ראיתי אותך ככה, YOU ARE HOOKED”.

פתאום הציפה אותי מחשבה מבלבלת. אולי צריך לעבור את המסע חיפושים הזה. אולי לא חיפשתי מספיק. פתאום כל הסיטואציה הזאת נראתה לי משהו יוצא דופן שאני כבר לא רואה הרבה. לא יודע איך להגיד את זה, אבל גם ככה נראה שרוב הזוגות מתגלגלים מתוך אינרציה. אנחנו ביחד איקס זמן, בוא נגור ביחד, אנחנו גרים ביחד איקס זמן בוא נתחתן. כאילו זה פשוט מסלול שקורה, ופתאום אני רואה משהו שקורה באופן ער ומודע. הסיסמא של אחד החברים לזוגיות היא “בסוף מתרגלים להכל” או שאולי לא?

"אה, זה פה?"

בברצלונה יש אוניברסיטה שמוגדרת עצמאית BLANQUERNA שמה. היא עם שלושה סניפים דיי מרוחקים בעיר. כבר עשיתי ביום הראשון את הטעות הקלאסית וישר אחרי תור עצום באבטחה הספרדית- קטאלאנית רצתי בגשם ועברתי כמה רכבות כדי להגיע למקום הלא נכון. ביום האחרון קצת לפני הטיסה אני מגיע למקום.

“פה זה לתואר השני בפיזיותרפיה?” אני ניגש לפקידה שבאתי לה דיי ברע בשעה שהספרדים לא ממש מכירים (9 בבוקר). אני מחכה שמישהו יוכל לפחות לקבל את הטפסים שעלו לי לא מעט כסף כדי שאוכל להירשם לתכנית. בתוך מבנה שנראה קטן וצנוע ביחס למה שאני מכיר מאוניברסיטאות מגיע בחור צעיר שדיבר איתי ואני מסביר לו שרק הגעתי להשאיר מסמכים.

“מה זאת אומרת להשאיר מסמכים, עם מי דיברת?”

“דיברתי עם מריה אחת המזכירות דאגתי להכל, רק סגרתי איתה שאני צריך להשאיר מסמכים כדי שיוכלו לסיים את ההרשמה שלי לפי התשלום”

“מה זאת אומרת מריה לא פה עכשיו, אתה צריך להירשם?”

מחוסר ההבנה של מה קורה בשיחה קיבלתי פתאום קיפאון כמו שקרה לי עם הספרדייה. “אני לא מצליח לדבר?” אני חושב לעצמי. “למה הכל כזה מסובך?”; “למה אני צריך את החרא הזה? אני גם ככה גרוע עם שינויים”. בדרך פלא הצלחתי לסגור את הסוגייה והשארתי את הניירת אותה המזכירות קיבלה, אבל התחושה הכבדה הזאת לא עזבה אותי. אני הולך לחיות פה שנה? אני הולך לעשות תואר אקדמאי בספרדית? האם החלום הזה הגיוני? אני והבת זוג שלי נסתדר פה? מה זה הבלאגן הזה שיצרתי במקום להנות מהשקט שלי?

"אז זה מה שזה"

אני בטיסה חזרה. הראש שלי קודח ממחשבות ולחצים. אני שקט, לא ישן באמת רק לא רוצה לדבר עם אף אחד ממש. אחד החברים מנסה לדבר איתי ולראות שאני סבבה, אבל בגדול אני שבור. כל מה שרציתי זה לחזור הבייתה לדברים הקבועים שאני אוהב. לחברה שלי, לעבודה שלי, לשקט שלי ולמשפחה שלי. אני מרגיש אבוד. מגיע לחברה שלי ומספר על החווייה הביזארית ושפתאום כל החלומות והשאיפות לא נראים כאלו נוצצים ושבא לי לעצור הכל, בעוד אני בכלל מתקשה לדבר על העתיד שלנו יחד עם הספקות שעלו.

אני יושב ומחפש לקרוא על הרגשות האלו, אני מנסה להבין מה קרה. יכול להיות שהכל זה העוגיות? איך יכול להיות שרק עליי זה השפיע ככה, ולמה עכשיו. פתאום אני נתקל בברושור הכי סתמי בעולם על חרדות, ופתאום הכל נופל. פתאום העומס המרשים בו אני נמצא מקבל זווית אחרת. בעוד יצאתי מנקודת הנחה שאני בשליטה והכל בסדר, המפגש מול המציאות של מה שקורה בעתיד הפחיד אותי. כאילו לקחתי הימורים כבדים ואני לא יודע מה לעשות עם כל הסיפור הזה. אפילו דיי נמנעתי מלהיפגש עם חברים כי רציתי קצת שקט לעצמי לנסות לפתור את כל רעשי הרקע שהיו לי בראש.

עכשיו אני יותר טוב. התמקדתי, החלטתי לעשות שינויים מסויימים, ואני מנסה לראות אם באמת מעבר לחו"ל יסתדר. הזוגיות בסדר ברוך השם, אבל אני עד עכשיו לא מצליח להיפטר מהספקות שהתפרצו לי במכה. לא שאני ממליץ למישהו לעבור את הטריפ הביזארי בן כמה ימים שעברתי פה, אבל באיזשהו מקום, אני מתחיל להיות אסיר תודה למפגש הזה שנתן לי נקודת מבט נוספת לאיך אני מתקדם עם החיים שלי. לא שאני בלי חששות, אבל לכל הפחות אני מבין שחייב להיות יותר בתשומת לב למצב הנפשי שלי.

מי שמכיר אותי בפורום באופן אישי ויש כאלה, בבקשה תשמרו את הפוסט החופר והעצום שלי בין כותלי הפורום. תודה.

20 לייקים

וואלה אני בעצמי קצת בלופ רע. פתאום התעוררתי וקלטתי שאני בן 32 עוד מעט ורוב הזמן לא קלטתי שאני בכלוב של זהב. היה לי מאוד נוח בעבודה, מאוד נוח בזוגיות הקודמת, לא הרגשתי צורך לאתגר את עצמי או לחפש כיוונים אחרים. ביום בהיר אחד פתאום קלטתי שבזבזתי זמן בעבודה שאני לא סובל כבר, שהתחלתי תואר שבדיעבד הבנתי לא מתאים לי ולא יתן לי כלום (חינוך ספורט), ואפילו הזוגיות שהייתי בתוכה לא נתנה לי ערך מוסף ומזל שסיימתי אותה ולא הצעתי לה (היינו ביחד 3.5 שנים, במקום לחסוך כסף בזמן הזה זרקתי אותו על שכירות שהייתה יותר מדי, בקשר שידעתי בתוך תוכי שלא יוביל לחתונה, כשיכולתי לגור ביחידת דיור לזוג ששייכת לאבא שלי ובאמת לחסוך).

זאת חתיכת כאפה להתעורר ולהבין שעשית טעויות גורליות. איפשהו אני קצת מתעודד שאני היום בתואר שמעניין אותי ובזוגיות מאושרת עם מישהי שיותר מתאימה לי, אבל ראבאק אני מרגיש באיחור מטורף ואבוד.

אני רוצה לפתוח עסק עוד כמה חודשים, אני מתבאס מהמחשבה שלא חסכתי יותר כסף ושאצטרך לקחת הלוואה מהבנק. עכשיו שלא תבינו לא נכון, זה חד משמעית “אשמה” שלי. יכולתי לפתוח עסק לפני עם חבר שפתח והולך לו מעולה, אבל העדפתי לחסוך כסף ולטוס למונדיאל. יכולתי לא לעבור עם הבת זוג ולחסוך כסף המגורים ולא לקפוץ מעל הפופיק, אבל רציתי להרגיש “בקצב”, יכולתי גם לעזוב את העבודה לפני ולחפש כיוון אחר, אבל הנוחות ניצחה אותי. גם התואר היה טעות, ועדיין אני אשם שלא פתחתי את הראש והלכתי לתואר רק בגלל הפחד שלא אסתדר בלי מקצוע. חשוב לקחת גם אחריות

קיצור נדב אל תהיה מבואס, זה בסדר לאכול כאפות. מי שלא הוא לא נורמלי, אבל תמיד תדע שטוב שיש לך אפשרויות, שיש לך אופציות. אלה כאפות טובות.

14 לייקים

וואלה יש ימים שהדבר היחידים שאני בטוח לגביהם זה הזהות המינית שלי (רווק ולא מאושר, אבל ‘רוצה בנות’) וקבוצת הכדורגל שאני אוהד. תמיד הייתי “קרוע” בין שתי אהבות - החדר כושר, הקורס שעשיתי ב-2013-14 הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי, עם חבר’ה צעירים שרוצים ומאמינים שיכבשו את העולם, כולם באותו ראש; והתחלתי להיות מאמן כושר לאחר מכן; והאהבה השנייה היא כמובן הכדורגל, הטירוף הזה לריאל מדריד. רציתי סטאז’ בספורט5 אבל הציעו לי להיות אחראי על דברים פחות מעניינים. הייתי ב-One, מיד עלתה כתבת צבע שלי, הייתי מגיע בימי ראשון ו’מפסיד עבודה’ בחדר כושר, עוזר קצת לשדרים ולכתבים, גם בחגים הגעתי. השלמתי את מכסת השעות שלי ולא ממש ‘נלחמו עלי’.

הגעתי לספורט1 במרץ 2019 (ימים נוראיים ספורטיבית), כשבמקביל חתמתי עם הוצאת ספרים ‘ספרי ניב’ על חוזה והתחלתי לכתוב את הספר על ריאל מדריד. אמרו לי שם (בספורט1) שהשם שלי נזרק לאוויר הרבה זמן על ידי אחד החברים שגם אותו הכרתי בפורום הזה (בגלגול הישן של ספורטאנטר). היו לי שם שנתיים מאוד-מאוד מרגשות אבל אינטנסיביות וקשות ואני לבטח לא עצלן. הייתי צריך לוותר על סופ"שים לצמיתות (ואני הרי גם אוהד כדורגל ויש לי מנוי לשער 5 - הפועל תל אביב - מאז 2007), להתחנן לבוס שייתן לי לצאת חמישי ערב עם חברים. תמיד מעט כוח אדם, לא ‘נוצץ’ כמו הערוץ, לחץ בלתי פוסק. הייתי מאפשר לחבר’ה להשתמש בתוכן שאני מעלה בדף הפייסבוק של האתר שלנו Realmadrid.co.il. באמת שחקן נשמה, תמיד עם מוטיבצייה לכתוב עוד כתבות צבע, שולח דברים מהבית. היה מרגש להופיע בעיתון וכל מיני כתבות ושיש לי דף משלי, עשיתי מה שאני אוהב. אבל השכר? לא מדהים, לא כולם מגיעים להיות שרון דוידוביץ’…לא ראיתי אפשרויות קידום. היה אחד שמאוד-מאוד היה קשה לי איתו בעבודה והוא חיפש איתי, איחוד עם ‘וואלה ספורט’ היה בדרך…ועזבתי.

אז מצד אחד אני כותב פה וזה כל כך כיף, אנשים לא מבינים למה 2,000 מילה על ריאל מדריד נגד סלטה ויגו. אני לדעתי האוהד היחיד בארץ שמצלם סרטונים לפני משחקים גדולים עם מחשבה על כל פריט בחדר ובתת תנאים. הוצאתי את הספר ובין אם הצליח ובין אם לאו (אף אחד לא קנה מהפורום של ריאל) - אף אחד לא יקח לי את זה שהגשמתי חלום. בנוסף, כבר ב-2015 הייתי ב-‘וואלה ספורט’ והייתי זה שכתב את כתבת הפרישה של ראול - השחקן בגללו אני אוהב את המשחק הזה כל כך - וזה היה מרגש. גם עשיתי ‘ספיישל שמעון גרשון’ לכבוד יום הולדת 40 שלו וקיבלתי טלפונים של גיבורי ילדות כמו שביט אלימלך ויוסי אבוקסיס שהתראיינו לכתבה. עשיתי דבר או שניים. אבל קיבלתי כאפה: אני כל כך טוב בזה, לדעתי, ולא מתפרנס מזה. ואוהב את זה הרבה יותר מאנשים ששם. הנה עוד קצת עליי ועל התקשורת ספורט.

בקיצור, בן 29 ומרגיש שחייב כיוון חדש בחיים. יש לי תואר בתקשורת, אבל פחות שיווק, למדתי תוכן. שקלתי משרד פרסום וכן הלאה. אני גם עוזר מאמן בחוג כדורגל השכונתי אבל יודע שאי אפשר להתפרנס מזה.


לא מאמין שאני כותב ככה בפתיחות, אבל האמת שהרווקות הכי כואבת לי. האמת אני קצת מתבייש להרחיב יותר, פעם הייתי לא רגוע אחרי שהייתי מקבל ‘לא’, נניח אחרי דייט-שניים חותכים אותך. הייתי צריך ‘אישור’ מאחרים שאני בסדר, שולח הודעה והקלטות ל-5-6-7-8 חברים. היום אני משתף אחד-שניים, לפעמים רק כותב למגירה. יצאתי מאיזור הנוחות בדרכים שונות וזה לא מגיע. מרגיש שבקלות אומרות לי ‘לא’, פוסלות לעתים לפני דייט אחד. אני לא יודע לשחק את המשחק, אני כן מידי, נותן תשומת לב.

יש לי נטייה לעשות את החטא הזה של לחזור ל’שמות ישנים’. בכל מקרה, לא שיש מה לעשות עם זה, אבל יצאתי לפני כמה חודשים עם בחורה צעירה שהצליחה קצת לסובב לי את הראש. בואו נגיד שהיו דייטים מטורפים ופתאום היא כזה חטפה סיבוב. באמת אהבתי אצלה (כמעט) הכל. היא כבר לא רלוונטית אבל אשכרה היה לי קשה לשחרר ברמה של להוריד לה את הפולו לאינסטגרם. כבר כמה חודשים. אני מהנקשרים.

זו גם התקופה הזו, אתה נכנס לפייסבוק כדי לעדכן את העמוד של האתר - ועוד אחת מאורסת או נשואה. לבריאות כאילו, אבל יש הרבה ‘אהבות ילדות’\נעורים שכמובן מצאו יותר מהר ממני.

אגב, הרגע הזה שאתה קולט שמסננות אותך. כולן ‘עסוקות’ נקרא לזה ככה. ההיא לומדת למבחן והייא בשבוע עמוס וכדומה. אני עובר תהליך, ונרגע, מבין שזה ‘קורה לכולם’, אבל פעם זה היה קצת שורף.

וואלה סיפור אחר די עדכני ומטומטם. ריאל מדריד - פ.ס.ז’. החבר’ה כאן פחות זורמים למפגשי הצפיה שעדיין יש - ברמת החייל בליאו בלומס. לא יודע למה, שלחתי הודעה לאחת שהיא כביכול מחבבת את ריאל אבל לא באמת אוהד שרופה כמובן. הייתה נגד פריז ב-2018 עם האקס שלה במשחק. יצאנו לפני הרבה-הרבה זמן ובקורונה היא די ביטלה ברגע האחרון. ברגע של כלום שלחתי לה הודעה ואמרה שתבוא, לא ממש האמנתי. הגיעה במחצית והייתה הקמע מה שנקרא. הייתה מבוסטית, קפצה איתנו בגולים, עשתה תמונה עם הצעיף והעלתה לסטורי. כמובן שגם יצא קצת לקשקש איתה. היא אמרה מראש שהיא תאחר. “אני בפגישה בתל אביב”, אמרה לי, אמרתי לה ‘סבבה’. אמרה ‘לא דייט - מבטיחה לך’. אמרתי לה שגם אם כן - זה בסדר. שאלה אותי אם אני רווק, מה חדש אצלי, וכדומה. סיפרה קצת על עצמה. “אני לא הילדה מפעם, אני יודעת שהייתי מאנייקית אלייך”…בקיצור מלווה אותה לאוטו, ואני בן אדם די עדין זה לא שהיה מומנט. קישקשנו קצת ואמרתה לה מה דעתה להיפגש במוצ"ש. אמרה לי ‘דייט’? וחייכה. אמרתי לה ‘כן, משהו כזה’. כי הרי בערב כזה מתרכזים במשחק. אמרה לי ‘למה לא, נדבר’. שלחתי לה הקלטה שהיה כיף לראות אותה ותיסע בזהירות ותעדכן שהיא בבית. “גם אני ממש שמחתי לראות אותך ואת המשחק, לילה טוב”.
יום שבת, עשיתי הרבה טעויות. בשורה התחתונה “היי מאמי היה לי מאוד כיף לראות איתך את המשחק, אמרתה (שאני רוצה לראות אותה) אבל אני פחות בקטע של לצאת אני ואתה” ואז סמיילי של לב.

פעם הייתי מתעצבן. היא רווקה, מה, יש לי קרניים? כבר יצאנו פעמיים והתנשקנו. אבל זה ילדותי, לא בכוח, צריך לדעת לקבל ‘לא’ כמו גבר. הרגשתי ממש חרא, חברים שלי מכירים אותה כבר. אחד ‘אשם’ בהיכרות איתה - יצאתי למתחם התחנה ומאז לא חזרתי לשם. החברים אמרו לי שאני סתם קשה עם עצמי. ‘וואלה אחי, אפשר להבין, קצת בילבלה אותך, כולה שלחת הודעה, הכל טוב’. אולי, אבל כנראה שקל מאוד לבלבל אותי…; אמרתי לעצמי וואלה בלעדיי היא לא הייתה יודעת שיש משחק. היא באה לבר אחרי פגישה עם פסיכולוגית, שאלה מלא שאלות עליי, הציעה לשלם (כמובן שסירבתי) ורק המשחק היה בראש שלה? כלום ‘אישי’? מותר לה כמובן, סתם התעצבנתי והבטחתי לעצמי שאני לא נותן לאף אחד הזדמנות לאכזב אותי פעם שנייה.

דבר אחרון על הנושא, זה מרגיש שהיום אלא אם כן אתה כותב לה באפליקצייה מחורבנת (היה לי מזל, נקרא לזה ככה - פעמיים. בנות שנראו בסדר באינסטגרם - ופתאום נכנסה לי מלכת יופי לאוטו) - שום דבר לא לגיטימי. לא בחדר כושר הרי היא מתאמנת למה שאבזבז לה את הזמן. ברחוב? מה פתאום, זה סוטה. במזרקה? מה פתאום, היא באוזנייה. בבר - ניחא. גם ככה כל היפות בסצנה התל אביבית בבתי קפה.

14 לייקים

אם חשבתם שאתם מוזרים עם החיים שלכם, רק אספר לכם שהגעתי למסקנה שאהבה ובנות זה רק חולשה שלנו, והחלטתי שאני לא הולך לתת לזה לנהל לי את החיים. אנחנו יצורים בטבע ולמרות שאנחנו ממש רוצים לראות את עצמינו כמודרניים, בפועל אנחנו אותו ייצור עתיק שרק רוצה לשרוד להתרבות ולהפיץ את הdna שלו הלאה.

אנשים מעבירים חיים שלמים רק בניסיון להשיג עוד ועוד נשים כדי לספק את היצרים הטבעיים שלהם. המחשבה הזאת שרטה אותי, לא רציתי להיות עוד ייצור בטבע שרק מחפש את הנקבה הבאה.

איך זה הולך לי? בשנים הראשונות זה היה דיי קשה, אבל הייתי אחרי מערכת יחסים שריסקה אותי וגם ככה לא ממש הרגשתי פנוי לכל השיט הזה. היום התרגלתי למצב ואני שלם איתו. האם זה אופטימלי ומצאתי את הנוסחה? לא. אני מרגיש פחות מתוסכל אבל לא ממש מאושר. אני חושב שהייתי מאושר הרבה יותר אם הייתי מוצא מישהי שתבין אותי ואני אותה ונחיה חיים רגועים ושקטים, הבעיה שזה לא משהו שאני מאמין שקיים באמת, וגם אם כן לעיתים נדירות. לא בא לי לעבור עוד פרידה שתגמור אותי.
זה לא נושא באמת פתור אצלי, אחרי הכל אני גם ייצור בטבע ויש גבול לכמה שאני יכול לעבוד על עצמי, אבל אני מרגיש בשיחות עם חברים שאני הרבה פחות מוטרד מכל הנושא.

מה שאני מצטער עליו הכי הרבה זה אובדן האמונה שלי בדת. רק אחרי שעזבתי אותה הבנתי שהדת מסדרת לך חיים סטנדטים ושקטים במיוחד בכל הקטע של המין. רובכם לא יסכימו איתי אבל רובכם גם לא באמת חווה את החיים בצד השני.

יש לי עוד הרבה לכתוב על זה, אבל קיבלתי על עצמי לא להיות פסיכולוג או פילוסוף בשקל ולכן אעצור. אבל תחושת הבלבול שנדב מתאר טבעית וקראתי לא מעט אנשים שמספרים סיפורים דומים.

7 לייקים

נדב, שאפו ענק על הקמת הת’רד הזה, רעיון פשוט אדיר.
והערכה עצומה לכל אחד ואחד ששיתף פה, באמת. יום אחד אולי עוד אשתמש בפלטפורמה הזאת בעצמי.

לפעמים יוצא לי להגיד לאשתי או לאיזה חבר על דברים שראיתי ב"פורום", גם בגלגול הקודם שלו. ואני לא מרחיב יותר מידיי למה הכוונה באותו “פורום”, וגם ברור לי שהצד השני לא מבין בכלל מה המשמעות של אותו “פורום”. אומרים שהרשתות ה"חברתיות" יוצרות את ההיפך מהשם שלהן - הן יוצרות ריחוק, וגורמות לאדם לחוש הרבה יותר בדידות. פה אני מרגיש בדיוק להיפך - אני יכול לחוש קרבה עצומה לאנשים שמעולם לא פגשתי. מעין “חבר לעט” של התקופה הזאת.
אני זוכר שבזמן הגלגול הקודם של הפורום, חטפנו את המניטה התורנית מבארסה… הייתי בלימודים אז, והיה לי קשה לקום לקורס למחרת. וזכור לי שאחד החברים בפורום הקטאלוני, התהדר שהוא היה במשחק עצמו, והשוויץ בחולצה שהוא קנה במשחק, עם הכיתוב המפואר “5-0” על הגב. למחרת, ראיתי סטודנט בקורס עם אותה חולצה, ועשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שזה הוא (מפרטים אחרים שהוא שיתף על עצמו בפורום). למרות הכאב הגדול מהתבוסה, נדלק בי מין זיק כזה - כאילו שנינו חברים ב-Fight Club ביחד, גם אם הוא פיצץ אותי מכות בלילה שלפני…

דור - אני רק אגיד לך שלדעתי אתה צריך לצאת מהסצנה התל-אביבית. הלב שלך לגמרי נמצא במקום הנכון, ואתה “רק” צריך למצוא את הזאת שבאמת הפסיקה לשחק משחקים.
וגם, אם תרים את הכפפה ותארגן מפגש צפייה (שאיננו קלאסיקו…) - אני לגמרי זורם :slight_smile: ואני בטוח שאני לא אהיה היחיד.

11 לייקים

אחלה דיון פתחת נדב!

הייתי משתף אבל מגיל 5 בערך ידעתי מה יהיה המקצוע שלי ומגיל 15 ידעתי מי תהיה אישתי. יש לי חברים שהתלבטו יותר מידיי עד שמכשפה נעצה בהם טלפיים ולא שחררה. צריך להיזהר שההחלטה לא תקבל אתכם בסוף במקום שאתם תקבלו אותה.

לייק 1

אחי, אתה קמת ושינית. זה ערימות של אומץ, כמו שכתבתי קודם, הרוב עובדים עם אינרציה ופשוט סוחבים את זה, אתה לא, זה מדהים בעיניי.

רומנו, מה עם דרך חברים? נוטים להגיע לדייטים האלה עם פחות מחסום של פוזה, אולי זה יהיה יותר זורם.

לצערי אני רק מגלה בקטע אבסורד למאבק שאתה מתאר מול דת לאמונה, זה שכל מה שאתה צריך זו אמונה לא בתחומי הלוגיקה שתעזור לך להתקדם. קשה לנקות את הראש ואת ההרגשה הכללית אחרי פרידה מחורבנת, אבל אם גם הבדידות לא מסבה לך אושר, תתחיל לאט לאט לחפש, אני הופתעתי לגלות שיש גם בחורות מקסימות ואמפתיות בחוץ.

בשמחה אחי, ואני מזדהה לגבי מה שכתבת על הפורום דאז. אף אחד לא יכול להבין את מה שהוא יצר בזמנו. אין לזה אח ורע.

סיקרנת אותי, אשמח אם תפרט.

נ.ב

תודה לכל מי שהגיע חיזק ושיתף, ידעתי שכנראה אצטרך לספתח כי זה לא קל לשפוך את מה שעובר לך בראש ככה. מרגיש לי כבר תקופה שלמרות שהסגרים החמורים לא איתנו, כולם מאז תחילת הבלאגן מאוד “על הקצה”, ובכלל. אני בעד לפתוח את מה שעובר בראש כי לפחות עבורי זה יוצר איזה סדר כלשהו. כאילו משהו בכתיבה הופך את המחשבות לקוהרנטיות.

2 לייקים

חד משמעית אני חושב שהפורום הזה הוא פלטפורמה מדהימה, ורק אחרי שחזרתי לפה בחודשים האחרונים הבנתי כמה זה היה חסר לי. הוויכוחים, ההטרלות, וגם הדיונים האלה. לפני חודשים רציתי לעשות שינוי ולמחוק את הפייסבוק והאינסטגרם מהפלאפון שלי, הם בעיניי רשתות חברתיות לא מועילות ובטח שלא מסירות ערך מוסף כמו הפורום הזה. בשום בחינה-לא חברתית ולא מקצועית כדורגל. אני מרגיש כאילו אני מכיר את ליאור וראיתי אותו אולי פעם אחת בחיי. גם את משה. אני מקווה שנוכל בכללי לעשות מפגשים אמיתיים לצפייה במשחקים וכו’.

רומנו, אני אמרתי לך מה דעתי. אתה אחלה גבר (עד שזה נוגע לריאל :partying_face:) ואני תמיד אשמח לתת לך עצות והכוונה. יש בחורות זבל בעולם, כמו שיש גברים, אבל בסוף אתה תיפול על אחת נורמלית. אתה איפשהו צריך להבין גם מי אתה ואיזה בחורה מתאימה לך ותקבל אותך כמו שאתה.

נדב, מה זאת אומרת קמתי ושיניתי? זה שנפרדתי מהאקסית ועזבתי את התואר ההוא? כן, יש בזה משהו, אבל אני קצת מצטער שאני “מתעורר” היום וחושב על עסק, מקצוע יותר מכניס ורלוונטי (חשבתי על תחום הסייבר) ורואה עתיד עם בת זוג וכבר מגרד לי תא משפחתי. לדעתי זה באיחור. הייתי שמח אם היום כבר היה לי עסק שרץ בלי שאגיע אליו כמעט והייתי יכול ללמוד מקצוע שיאתגר אותי.

4 לייקים

אנשים מגיעים לגיל מסוים שבו זה כבר מתחיל להלחיץ אותם שהם עדיין רווקים. ואז כשיש אפשרות הפחד כבר חזק בתמונה. הפחד להישאר לבד, הפחד לפספס את הרכבת, הפחד מבדידות, הפחד לקבל החלטה. ומה עושים כשמפחדים לקבל החלטה? לפעמים פשוט נותנים למישהו אחר לקבל אותה בשבילך. ומי תסכים לקבל החלטה במקום מישהו? רק מכשפה. ואז המכשפה מחליטה שמתחתנים וילדים ואפילו במה תעבוד. מי שלא יודע לקבל החלטות מזמין אחרים לקבל עבורו.

אבל אני לא כותב בשביל להלחיץ. התמזל מזלי ולמרות כל הבלבלות שהיו לי בחיים בשני הדברים הכי חשובים מעולם לא הייתה לי התלבטות.

מה שלא חשפת זה מה בעצם, מעבר לבלבלות, אתה מרגיש כלפי זוגתך? האם היא חברה שלך לחיים? האם היא תהיה טובה אליך? ואל הילדים שיהיו לכם? אם תחליטו להתגרש האם היא תהיה נקמנית? האם היא הבתאדם להזדקן לצידה?

זה שיש מישהי בספרד שקצת עושה לך את זה כשאתה על עוגיות זה לא מספיק. לכל אחד יש את הפטריסיה שלו. את הwhat if שלו. אבל בסוף אנחנו לא מתחתנים עם what if. בסוף כשהפרפורים נרגעים אתה נשאר עם שותפה לחיים. עם אם ילדיך. כשכוח הכבידה מנצח (ולפי ת’ום יורק הוא תמיד מנצח) אתה צריך לאהוב את הקמטים שלצידך.

6 לייקים

אתה תתפלא כמה אנשים מקבלים כאפות אחרי טעויות גורליות אני פוגש לאחרונה. הסבות מקצוע כמו זבל, גירושים ופרידות קשוחות אחרי שנים. אתה בן 32 שכבר מצא כיוון ואתה עם ההגה בידיים. זה לא רק צריך לנחם אותך, זו הרגשה שצריכה להוביל אותך ולהיות מבסוט על עצמך שאתה עוד צעד קדימה לעבר מה שאתה באמת רוצה.

אני וחברה שלי כבר נפרדנו בעבר כי הרגשתי שאני לא באמת מרוצה ונשאר מאינרציה, כבר גרנו יחד, הפרידה הייתה מזעזעת, ואחרי שכל הקלפים יצאו והיינו בנפרד למשך שבוע מתוך הנחה שזה מת, היא ממש רצתה שננסה לבנות את זה שוב ממקום אחר. באמת שכמעט הכל השתפר מאז, התקשורת שלנו נהייתה יותר פתוחה, וכל זה רק בגלל התעוררות כזאת. אין הרבה דברים שמצליחים לייצר רוגע יותר מהרגשה כזאת שההגה אצלך בידיים ואתה בוחר את הכיוונים שלך.

2 לייקים

אני אוהב אותה, בשנים הראשונות היה לי קשה להתחבר כי הזוגיות הייתה בעיקר נוחה (שנינו עבדנו ולמדנו כמו פסיכים אז הסתדר לנו להיות במערכת יחסים לא תובענית), ואז הצעד לאחר מכן היה לגור ביחד כי זה הרגיש לי מאוד הגיוני, וזה נהיה באופן פתאומי מאוד כבד וחד. לא הסתדרנו עם לחיות ביחד ועם כל הפערים בתקשורת בינינו וזה יצר אצלי מתח הדרגתי שהוביל לפרידה. מאחרי שליבנו את כל העיניינים, אומנם עדיין הייתי עם ספקות, אבל היא מישהי שממש רציתי לראות לאיפה נוכל להתפתח. היא תוכל להיות אמא מקסימה, לא מאמין שהיא תהיה נקמנית, אני רק התלבטתי המון בסוגיה רחבה מאוד של “זהו? זה הבן אדם איתו אני שואף להיות כל החיים?”

הספקות קשים לי, ואני יודע שאני לא טוב עם שינויים, אבל פשוט ציפיתי מעצמי שלפחות בנושא הזה הכל יראה יותר ברור.

3 לייקים

@Aimarito
אני קצת מצטרף לליאור בשאלות ובפעם תוהה יחד איתו איפה אתה מניח את מרכז הכובד ומה בסוף הבחירות החשובות לך בחיים ואיפה אתה נמצא בהם.

אנחנו מכירים אישית אבל מניח שאף פעם לא הגענו לדבר על הדברים האלה אז אכתוב כאילו אתה לא מכיר אותי.

אני יכול להגיד שלפני שהכרתי את אישתי (ואבא לילדה מדהימה בת שנה וחצי) רוב הזמן הייתי רווק, פה ושם מישהו לכמה חודשים, פה שם איזה דייטים אבל תכלס חוץ ממערכת יחסים אחת רצינית בזמן הצבא רוב הזמן הייתי רווק.
קיבוצניק, ממושקף וחננה שגר בחור, ללא רישיון מסיבות רפואיות לא היה בדיוק מציאה מושלמת ויש בנות שפסלו את ענייו הרישיון על סף לפני שבכלל אמרתי שלום רק כי אין לי אפשרות לבוא לאסוף אותן בדייט הראשון.

אני יכול להגיד שדי מהר נשבר לי מהרווקות שעליתי במעלה שנות ה-20+ שלי ולמרות שלא הייתי לחוץ באיזשהו שלב וחיפשתי בנרות, לקראת גיל 30-29 בעצם הצבתי לעצמי מטרה שאם אני מחליט שאני נכנס למשהו אז זה במטרה שזה יהיה רציני ולא להעביר את הזמן, בשביל להעביר את הזמן העדפתי להישאר לבד.
למזלי הכרתי את אישתי שהייתה באותו ראש וגם הדברים הסתדרנו לנו טוב, אני אוהב אותה, המטרות והשאיפות שלנו, הצורת חיים שאנחנו רוצים והחינוך לילדים דומים והדברים הסתדרו טוב.
אני זוכר שעוד לפני הדייט הראשון שסיפרתי לה על האי יכולת שלי לאסוף אותה היא רשמה לי “אין בעיה אני עם אוטו אני אאסוף אותך או ניפגש במסעדה” היא לא עשתה עניין לדקה מהמוגבלות המסויימת שלי ובכך גם קצת קנתה אותי וכיום היא לגמרי הנהגת הפרטית שלי.

בהמשך עברנו לגור ביחד וגם התחתנו, ניסינו את מזלנו בצפון קרוב לבית שלי ולא ממש התחברנו שם ואז עלתה השאלה האם לנסות לעבור לערבה ליד מקור הבית שלה וליד ההורים, רחוק מכל המשפחה שלי והחברי ילדות.
היה לי מוזר, מלא חששות, מאוד סקפטי אבל בסוף המקום קנה אותי, השקט, הקהילתיות, החינוך, האופציה לקנות בית ולתת למשפחה המצומצמת והקרובה שלי את החיים שאני רוצה להם.
עשינו טיול ירח דבש 3 חודשים רק היא ואני באפריקה אחד בתחת של השני 24/7 וגם זה היה סופר קשוח ומחשל, כשאתה 24/7 במקום זר ויש לכם רק אחד את השני אתה מגלה המון ורוב המחסומים לגמרי נשברים מכורח המציאות, היה טיול קשוח ומדהים כאחד.

גם בפן המשפחתי והחברתי שלי שהשארתי מאחור בצפון היו המון ספקות איך כולם יסתדרו עם זה אבל ברגע שכל אחד עושה מאמץ ובא לבקר, נפגשים אפילו די הרבה ואז מנצלים את הזמן.

בסוף היום עם כל האהבה לחברים ולהורים ולאחים אתה צריך לחשוב מה המקום שטוב לך בתא המשפחתי הקטן שלך כי ברגע שאתה בונה בית ובאים ילדים זה אתה והיא והם וכל השאר זז הצידה ואם אתה רואה את עצמך ברוב שעות הפנאי שלך שהם לא בעבודה מבלה איתה ועם הילדים העתידיים שלך אז הבחירה שלך נכונה…אם לא, זה כבר שאלות.אחרות.

נ.ב. איך אומרים כל החכמי שקל והייעוץ, בסוף במערכת יחסים צריך לדעת גם לריב, ולהשלים ולכבד…כי איכשהו בסוף עם מיליון הרגעים הכיפיים והטובים יש גם כאלה.

כשהתחלתי לכתוב תכננתי בראש משהו אחר לגמרי ממה שיצא בסוף, מקווה שבתוך הסלט הזה גם קצת הצלחת להבין אותי ומהכרות אישית יודע שבאתי ממקום טוב, לא את כל התשובות יהיו לך לפני שתקפוץ למים אבל לפחות תדע עם איזה מצופים להגיע :argentina:

7 לייקים

כמה מילים על הפורום, כי חלק כתבו ואני לא - מעין בית שני לכל דבר ועניין. “אם אתה לא חלק מזה אתה לעולם לא תבין”. אנשים לא כל כך מצליחים להבין מה ‘יצרנו’ פה. אם זה ספורטאנטר בהתחלה בזכות שי פל ואנשים אחרים, לאחר מכן גיא קליין בדגש על ריאל מדריד, היה כמו האח הגדול שלי וכן הלאה. לפעמים העיסוק שלי בריאל מדריד גולש לשעות ארוכות בלי לשים לב ואני קורא לזה “מתנתק ועובר לעולם שלי”, העולם שאף פעם לא אכזב, וזה כולל את החבר’ה כאן. יש כאן הרבה (אמנם מברצלונה אני פחות מכיר את טווח הגילאים ואולי לא תמיד מקשר מה היה כינוי של כל אחד כאן בפורום הישן) שעברו תהליך כמוני, גדלנו עם הפורום הזה. מילד בר מצווה, צבא, תואר ראשון, חלק התחתנו והם כבר הורים וכן הלאה, הרוב מוצאים זמן בערב לכתוב את שעל ליבם. אני תמיד אומר שהכדורגל נתן לי רק טוב בחיים ומשפט אחד כן גנבתי לשביט - “בלי הכדורגל הייתי אדם עצוב וריק” (הוא התכוון לדעתי יותר לעניין של לשחק כדורגל, אני מדבר על בכלל - לראות, לאהוד, לכתוב).
כולנו עושים את זה בכיף ובאהבה אבל דברים משתנים, ברמה של אם פעם הייתי מתעדכן על הקבוצה דרך גיא והאתר, כיום כבר יש את המארקה וה-AS והטוויטרים על אוטומט ואני זה ש’מעדכן’. אם פעם אחרי הפסד היה שורף לי בנשמה, ימי ההדחות בשמינית הגמר וחיכיתי לראות מה ‘החבר’ה הוותיקים’ יכתבו - היום יש חלק שמחכים לפוסט שאני כותב בפייסבוק, מארגני המפגשים וכן הלאה.

הבחורה האחרונה שיצאתי איתה זרקה לי איזה משהו - “רק כדורגל בראש שלך”, ומצד שני קודם לכן היא אמרה ‘אני ממש מקנאה בך שיש לך תחביב כל כך גדול שאתה טוטאלי אליו’ והיא לא הצליחה למצוא שום דבר דומה אצלה. לאחר מכן היא עשתה ‘דור רומנו’ בגוגל וסימסה לי והתנצלה. היא אמרה לי ‘אשכרה חלק מכירים אותך’.


אני חושב שהעולם קצת השתנה, ההורים שלנו בעיקר היו עם מקצוע אחד בערך כל החיים (אבא שלי האמת התחיל ביהלומים ועבר הסבה לגמרי - הוא ‘ירש’ מעין עסק של סבא מצד אמא וזו החנות שלו - סופר מפתח, הטמבוריה, בוגרשוב 11, תל אביב). היום זה לא ככה. אני חושב שצריך וואחד ביצים כדי לצאת מאיזור הנוחות ולקבל החלטה וזה קורה להרבה-להרבה אנשים, אני מאמין בכל אחד פה. אגב, בתור אחד שהיה בסדנה-שתיים של התפתחות אישית אבל עדיין התקשה להמיר את כל הטוב שקיבלתי לידי ביצוע* - אתה עושה שינוי כנראה רק כשממש שורף לך, ורמי דבורה אמר ‘אלוהים עוזר למי שקופץ מצוקים’ - לא לפחד. ואני עדיין מפחד.
*הדבר הכי בסיסי ופשוט שלמדנו זה להוקיר תודה על מה שיש כי שום דבר לא מובן מאליו ולנסות להסתכל על כל דבר בפוזיציה הכי חיובית. דוגמא טיפשית: עדיין ‘בקיץ’ שהיה - אוקטובר\נובמבר, יום אחד הלכתי לים לבד כי כמה חברים לא יכלו, ראיתי מלא אנשים עם בנות הזוג שלהם ו-וואלה אתה לבד מקפיץ כדור עם אנשים שאתה לא מכיר. אבל אמרתי לעצמי - עזוב אותך, אתה רוצה ים והולך לים. ואיזה כיף ששמש בחוץ ולא גשם מסריח ואתה משתזף ונכנס למים ונהנה כמו שאתה אוהב.


לגבי הבחורות, אני רואה את עצמי גר בתל אביב כל החיים על כל המשתמע מכך, גם אם זה בקרטון. גם בחורות שבאות לבלות בתל אביב למשל הן לא בהכרח במקור, בין אם עברו לשכור בעיר (אולי 'התקלקלו) ובין אם גרות בעיר אחרת. באמת שיש לי כל כך הרבה סיפורים הזויים שחשבתי להוציא ספר שני, בעילום שם, משהו כמו ‘מאה סיפורים דבילים’. הבחורה שלא הצלחתי ממש לשחרר ממנה למשל היא מיבנה, צעירה ומתוקה אמיתית. למחרת הדייט הראשון היא התקשרה והייתי מופתע, היה רק תשע בבוקר, אמרה לי “מה קורה, התגעגעתי אז התקשרתי אלייך, מתי שוב?” ואני לא רגיל שהן מתנהגות ככה לצערי.
אממ לגבי חברים - חבר טוב לא מהאיזור כבר נשוי בזכות הטינדר וזה אחלה. חבר שני מאורס - הכיר אותה באינסטגרם. “דרך חברים”, אממ בשניים-שלושה מפגשי יומהולדת כאלה עם אנשים חדשים אז כן, ניגשתי לדבר והיה טוב וגם היו כמה דייטים. זה פחות קורה לצערי.


לא רוצה להכביד יותר מדי על הת’רד הנהדר הזה (שאפו, שוב), נקודה אחרונה: אני בטוח שזה לא קורה רק לי. כילד אתה חולם להיות שחקן כדורגל (הייתי בלם סבבה, אולי רך בלי מרפקים אבל באמת שחקן הגנה טוב ואני מתחרט שלא הגשמתי את החלום, גם אם במקום זה הפכתי למאמן כושר). בהמשך אתה נשבע לעצמך שתשחק כדורגל כל יום. בילדות זה קל, בתיכון זה קל, שישי-שבת אתה עם החבר’ה בשכונה. לאט לאט בצבא זה מתפרק, לאחר מכן צריך ‘להקריב’. אלה כבר לא אותם אנשים, זה לא קל"ב - צריך פעם הרצליה, פעם כפר סבא, פעם רחובות, פעם רעננה. פה צריך לוותר על משחק כדורגל גדול (ליגת האלופות, אבל לא על ריאל מדריד), שם לוותר על דייט, שם על אימון. שיחקתי בפעם האחרונה לפני חודשיים והייתי מעולה, הופתעתי שהכושר עדיין שם כאילו מעולם לא הפסקתי וגם היכות בסדר. ועדיין זה לא קרה מאז.

4 לייקים

שמע, אני זוכר ששאלתי אותך גם כשביקרתי או אפילו בוואצאפ על המעבר החד מהצפון לדרום ושאלתי במלוא הכנות “איך עשית את זה?” אני אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה לעזוב את איזור המרכז. ההורים שלי בנתניה והם בכנות הכל בשבילי, חבר מאוד קרוב גר בנתניה גם, רוב החברים בתל אביב ולא מעט חברים גרים בהרצליה. יש חבר אחד שעבר לצפון, אבל רוב החיים שלי לחלוטין במרכז, ואני לא רואה את עצמי חי רחוק מכל זה, עם כל הכיף של חיים בחו"ל (היה לי ניסיון עם זה לשבעה חודשים ואז עוד ארבע וחצי טיול) אני לא יכול להיות בעתיד רחוק מכל זה. אתה עשית משהו שכנראה לא הייתי אישית מסוגל לעשות, ואני שמח לשמוע שאתה מבסוט מהבחירה שלך. בכללי גם שמחתי מאוד בשבילך בחתונה, וגם נראה שאתה ממש נהנה שם.

אני מתאר לעצמי שהכל משתנה אחרי משפחה וילדים, אבל קצת קשה לי לחשוב על הרגע בו כל מה שאני עושה בזמן הפנוי זה לא לראות אף אחד כי אני רק עם האישה והילדים. זה בכנות מחשבה טיפה מבאסת, ללא קשר למי הבת זוג שלי. מנגד, נראה לי שגם ככה כל הסביבה שלי תשתנה במקביל אז זה לא משנה.

5 לייקים

תשמע אני לא אגיד לך שאין חיי חברה ואני לא שותה בירה עם חברים ורואה כדורגל עם חברים בערבים אבל מין הסתם גם חיי החברה שלך ברגע שאתה נהיה איש משפחה קצת סובבים אותך אנשים שהם גם הילדים שלהם הם חברים של הילדים שלך, השעות של הפעילויות שלכם דומות וזה מתחבר.

החיים קצת מביאים את זה

לייק 1

נדב, יכול להיות שאתה פשוט לא מוכן לחיי משפחה ברמה הזו, וזה לגיטימי. לכל אחד זה מגיע בשלב אחר. תשאל את עצמך האם אתה כנדב לא מוכן לזה, או שאתה לא מוכן לזה עם הבת זוג.

אני יכול להגיד על עצמי, שתמיד ידעתי בתוך תוכי עם האקסית שלי שזה לא זה. היו לי ספקות לגביה, בלי קשר לכך שאהבתי אותה. הרגשתי שאנחנו לא עושים אחד את השניה מאושרים ולא מוציאים את הטוב אחד מהשני כזוג, ושעדיף לנו בנפרד. להגיד לך שהיה לי קל? לא. הלב שלי נשבר 60 פעם ושנאתי את עצמי. היא בחורה מדהימה והרגשתי אפס שלא גרמתי לזה לעבוד. אבל אין מה לעשות, לפעמים זה פשוט לא עובד, והזמן עושה את שלו ובראייה לאחור אתה מבין שלפעמים ההחלטות הקשות האלה הן נכונות. לא רק לך, גם לה. היום למשל האקסית שלי מאורסת לבנאדם שנראה לי בדיוק מה שהיא חיפשה. כאב לי עליה שהיא ניסתה להפוך אותי למשהו שיתאים לה כי היא אהבה אותי מאוד ולא רצתה שנאבד אחד את השני, ואני הכי מאושר בשבילה שהיא מצאה מישהו שנראה לפחות שהיא לא צריכה להתאמץ איתו.

אם אתה מרגיש שאתה צריך להתאמץ עם הבת זוג שלך, אם אתה מרגיש שיש לך ספקות לגביה, אם אתה מרגיש שהיא מוציאה ממך דברים לא טובים ואתה ממנה, זה אולי לא זה, ולשניכם מגיע יותר טוב.

5 לייקים

@Raulito-7 רק אגיד שבשבוע שעבר (חמישי, סביבות 18:00) ראיתי אותך ואת עידן אלתרמן בדיזנגוף סנטר ואתה היית הסלב שיותר הלהיב אותי :grinning_face_with_smiling_eyes:

7 לייקים

הוא זיהה אותך? היית עם בוקסות והשמעת עופר לוי?

2 לייקים

קודם כל יופי של דיון - האמת שרציתי לפתוח משהו דומה לפני מספר שבועות. מעריך מאוד את הפתיחות שלכם!

אני גם אשמח לשתף ואני כרגע לא סגור אם להיות כללי ופרטי או יותר אישי ומפורט, אז נראה מה יזרום לי בכתיבה.

*מבקש לא לשפוט (לא חושב שיש על מה, אבל מבקש מראש).

בכל אופן, הסיטואציה שלי ‘‘דיי’’ פשוטה: אני בין הפטיש לסדן. אני יוצא עם מישהי קצת למעלה משנתיים, הייתה הפסקה באמצע ובתחילת הקשר לא היינו מוגדרים. ברמת העיקרון מדובר בבחורה מקסימה. למעשה, היא הבחורה הראשונה בחיים שלי שאמרתי לעצמי שחלאס – אני לראשונה קודם מתאהב באופי של הבחורה ולא ביופי שלה. בקצרה, תמיד הייתי מתאהב ביופי ונופל עם בחורות שיצאתי איתן. החברה שלי אגב נראית סבבה +++, אבל לראשונה איתה בחרתי להתאהב קודם כל באופי שלה.

הבעיה שלי היא כזאת: נראלי שכמו שביט, אני סוג של מרגיש שזה פשוט לא זה. וזה על קצת המזלג. יש בי עוד רצון להיות רווק, לבלות, לחקור, להיות חופשי ולא להתחייב לזוגיות – מפחידה אותי המחשבה על מישהי אחת לכל החיים כרגע. בנוסף, יש בינינו פער גילאים, אני לקראת 30 (לא מאמין שרושם את זה) והיא רק בתחילת שנות ה20 וזה פשוט יוצר בלאגן לא מעט פעמים. בקצרה, אני נוטה להאמין שכשאתה בן 16-22 ככה אז אתה כמעט אבסולוטי על הבת זוג/בן זוג שלך: רק רוצה להיות איתם וז** על השאר, ומגיל 23-24 פלוס (והרבה לכיוון גיל 27+) אני מרגיש שעם כמה שזה מוערך שאתה כל עולמה של הבת זוג שלך אתה פחות ‘רוצה’ או ‘צריך’ את זה, במיוחד כשאתה עסוק בלימודים ועבודה. בקיצר, אתה נהיה פחות תלותי והרבה יותר עצמאי = לא הכל זה זוגיות, יש גם חיים מעבר.

לאן אני ממשיך מפה? רוצה לשמור על זה קצר וקולע. אני מרגיש שעוד לא מיציתי את עצמי. כמו שרשמתי בא לי עוד להיות רווק/חופשי וזה לא בהכרח אומר שאני רק רוצה לצאת עם כמה שיותר נשים. כן, זה יהיה כיף, אבל הנקודה היא שפשוט פחות מרגיש שאני יכול להתחייב למישהי. לפני הנוכחית הייתי בזוגיות עם עוד מישהי במשך לשנה וקצת. למעשה לא היה לי הפסקה בין הקודמת לנוכחית וזה קצת כבד עליי. מרגיש שעוד בא לי לטעום מהחיים. ובגלל זה אני גם מרגיש הרבה פעמים חסימה במערכת יחסים הנוכחית שלי: זה כאילו אני לא יכול לתת 100% מעצמי כי אני מפחד (מפחד להיקשר עוד יותר ולהיפגע, מפחד לשים את חיי הרווקות והחופש מאחורה, וכ’'ו). ***וגם קצת איבדתי חשק ועניין בחודשים האחרונים. לא קל להיות איתה, היא ילדונת לצד בגרות בהרבה מובנים (50-50 כזה), קשה להתנהל איתה בצורה ישירה ובוגרת, היא קנאית וצריכה חיזוקים כל הזמן (אחרי כמה זמן זה מעייף מודה)

ואני מתחרפן. הקטע הוא שברוך השם הייתי עם לא מעט נשים בחיי, באמת נהניתי וחוויתי. אבל זו לא הנקודה. זה לא שאם אהיה עם עוד 10-30 נשים אז אוכל להתחייב לזוגיות רצינית, פול גז – כל הדרך עד החתונה. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. מה שאני פשוט בא להגיד זה שיש בי איזה דחף להמשיך לגדול, לצמוח, לגלות ולהכיר את עצמי עוד יותר, לדעת מה אני רוצה ולאיזה כיוון אני ממשיך בחיים ואת זה לפעמים קשה מאוד לעשות כשאתה בזוגיות. אז מה שאני בא להגיד זה שזה לא בהכרח תלוי X נשים שאהיה איתן.

ולמה זה אוכל אותי? כי הבת זוג שלי באמת בחורה מקסימה שזה כואב לי. היא עושה לי טוב לא מעט פעמים, אני מסתכל עליה ומחייך כי היא כל כך טובה ואני רוצה לראות אותה ככה שמחה כל הזמן. המחשבה של לסיים איתה ולראות עוד כמה שנים שיש לה מישהו והיא שמחה או שאולי אני כן אבין שהיא הבחורה בשבילי וזה יהיה מאוחר מדי אוכלת אותי. לשנינו אגב יש חששות והבענו אותן אחד כלפי השנייה, מאוד גלויים יחסית, ככה שהיא מודעת ואני מודע. ומנגד למחשבה שהיא עם מישהו אחר, המחשבה השנייה שאוכלת אותי (בין הפטיש לסדן אמרתי? מלאך מצד אחד, שטן מהצד השני) זה שאני מפחד להתחרט ולחיות בצער. עשו על זה מחקר וההשפעה/אפקט של להתחרט על החלטה שקיבלת, גם אם ההשלכה היא לא טובה, הוא הרבה יותר קטן מהשפעה/אפקט של לא לקבל החלטה וכל הזמן לחיות ב’‘מה אם??’’. למה? כי בראשון אתה לפחות יודע את התשובה, לטוב או לרע. בשני אתה פשוט תמיד תתחבט עם השאלה של מה יכל להיות אילו…

אז כן, יש לנו לא מעט בעיות בקשר, יכול להיות תלוי גיל/פער גילאים, או מטרות לחיים, או ראייה על איך הקשר צריך להתנהל, או הכל ביחד. בנוסף, היא לא יהודייה (אני לא גר בארץ) ולמרות שאני לא יודע אם אני רוצה ילדים כרגע, אחת החסימות שלי כנראה גם נובעת מזה שאם כן נתחתן וכן יהיו ילדים אז הם לא יהיו יהודיים וזו מחשבה שאני לא בשקט איתה.

*** בתור ילד, כמו כל האלפים שהרופא היה דוחף להם ריטלין אובחנתי עם בעיות קשב וריכוז. אני בן אדם כזה שלא אוהב להיות מקוטלג ולהרגיש מסכני והייתי סטודנט באמת מעולה, אז בחיים לא נתתי לזה להשפיע עליי. אין דבר כזה לא מרוכז: צריך ללמוד למבחן 5 שעות אז אני פאקינג אשב 5 שעות ואלמד. אבל לאחרונה ניסיתי קצת לקרוא על זה ולתת לזה מקום, ומסתבר שלאנשים עם בעיות קשב וריכוז יש קושי בלשמור על עניין לאורך זמן עם בני/בנות הזוג שלהם. אני לא יודע אם זו הסיטואציה אצלי, אבל נניח וזה נכון אז תכלס עם כל אחת אני אאבד עניין אחרי X זמן וזה פאקינג ז**. וכן, זה קרה לי עם כמעט כל אחת שהייתי איתה ומצד שני זה קורה להרבה מהחברים שלי, אז לא יודע אם זה בילבול ביצים או נתון לגיטימי.

בקיצר, אני אחתום את החפירה בזה שאני פשוט בהתלבטות כבר המון חודשים וזה קשוח.

יאללה, כיף קצת לצאת חפרן :kissing_heart:

תודה מראש !

7 לייקים