פעם ראשונה שאני משתף ‘בפרהסיה’. היא ממש לא שווה את זה והחלטתי הפעם לא “להתייעץ” או “לעדכן” את החברים הקרובים כמו בדרך כלל, אבל הכתיבה ממש משחררת.
אחרי כמה חודשים של חלודה והלקאה עצמית – ניגשתי אליה בים. וואלה התחלתי איתה ‘כמו גבר’. מסתכל כמה פעמים, מתלבט, מיליון מחשבות בראש, כרגיל. זרקתי לה “לא רוצה להיכנס קצת למים? מים מדהימים”. היא עצרה לשנייה, עשתה פרצוף כאילו מה כבר אמרתי, ואז אמרה בחיוך: “האמת שכן, אשמח – תודה”. חיכיתי שתחזור, שמתי לה עין על הדברים. חזרה, לא התייחסה, ואחרי שתי דקות שאלה אם יש לי אש. אמרתי לה ‘מחילה – לא מעשן. מאמן כושר’. אחרי כמה דקות של שקט:
“את יודעת, יש לך עיניים ממש יפות – חבל שאת לא מחייכת יותר. תנסי רגע”. ואז היא אמרה (ואני יודע שנדיר שאנשים בימינו מחייכים ‘סתם’ ובטח לאנשים שהם לא מכירים) – "אני מחייכת שיש לי סיבה טובה לחייך. אמרתי לה: “בואי נראה, בואי נחשוב ביחד. יום שבת, את בים, מלא אנשים יפים מסביב, המים מדהימים, את לוקחת פסק זמן מהשבוע המטורף שעבר עלייך”. היא אמרה לי – ‘וואלה, אתה צודק’ וחייכה. אמרתי לה “עכשיו זה הרבה-הרבה יותר טוב”.
לא כל כך זוכר ולא משנה מה נאמר אחר כך, כאילו באיזה סדר. התחלנו להכיר, שיחה ממש טובה, גם היא הייתה מאמנת כושר בעבר, גרה בגבעתיים. אחרי עשר דקות-רבע שעה, “טוב, שאלת מיליון הדולר: תגידי, את רווקה”. אמרה שכן, התקרבתי קצת. ממשיכים לדבר – “בוא, רוצה ניכנס הפעם ביחד?”, אמרתי לה בטח. הכרחתי אותה להיכנס באמת ולא כמו קודם שהיא הרטיבה קצת את הגוף ויצאה – השפרצתי עליה.
היינו ביחד שעה וחצי בסוף, הייתה צריכה ללכת ללמוד, אני נשארתי. “היה לי ממש כיף להכיר אותך”, אמרה לי. ‘נתראה בשבוע הבא’, החזרתי. יש טלפון.
דיברתי איתה בוואטספ בעדינות, קבענו לצאת ברביעי, שאאסוף אותה ונלך ‘לאיזור שלי’. מה שאהבתי אצלה זה שבניגוד לרוב הבחורות – קבענו יחסית מהר, היא ענתה מהר, היא לא הייתה יבשה, היא לא הוציאה לי את המיץ. אמרתי לה שאגלה לה בשלישי לאן הולכים. שלחה לי בבוקר ‘עדיין לא גילית לי’. בחרנו בבר יין, מסתבר שעבדה שם חמש משמרות ופרשה. שאלתי אותה אם רוצה להחליף ואמרה לי ‘לא, ממש לא, בחירה מעולה’.
אתמול באמצע היום מקבל הודעה שהיא קצת לא מרגישה טוב ואולי צריך לדחות ושתעדכן אם משהו ישתנה. אמרתי לה ‘היי מאמי, תרגישי טוב, תעדכני אותי איך את בכל מקרה’. ומה עושים במקרה כזה אם היא לא מעדכנת – לשלוח הודעה באותו יום? למחרת? לדבר רגיל ולחכות שהיא תיזום דיט במקום? קבענו ב-22:00, התקשרה ב-20:56 כשאני רחוק מהבית בכלל ואמרה שיאללה – יוצאים.
סליחה על ההקדמה הארוכה. הגענו על הקשקש (מקום שמור), הזמנו קצת יין. הייתה הרבה בטלפון, שמתי לב לזה, אבל לא הערתי, חייכתי. “אני ממש מתנצלת”, אמרה והמציאה איזה סיפור. ב-22:47 היא אומרת – “אני אצא מגעילה אבל אנחנו חייבים לעצור כאן. אני לא פנויה רגשית”. סיפרה שהיא לא שיקרה והיא רווקה, גם לא ממש רציתי לחטט, אבל “ממש יומיים לפני שהיה לי מדהים לדבר איתך בים – הכרתי מישהו בעבודה”. היא מסתמסת איתו.
מצד אחד אהבתי את הכנות עם כמה שזה היה ‘בום’, עדיף על הודעה ב-SMS למחרת – “אתה מקסים, אבל”. מצד שני – וואלה, דבר כזה לא קרה לי. וזה לא הכי גרוע. חלק מפרטי השיחה אני מתבייש לספר. בכל מקרה התקדמנו, עברנו שוב דרך המזרקה האגדית בדיזינגוף. “אני נשארת כאן”. חשבתי שלא נעים לה שאחזיר אותה באוטו כי היה דייט של חצי שעה. בסוף, היא אשכרה נפגשה עם המישהו הזה מהעבודה שלה. כלומר דור היה טוב לכסף ולמכונית ולחיזורים, הסעות בע"מ. כמעט כמו הסצנה של יהודלה.
לפחות לפי העיניים שלה היא ידעה שזה מגעיל. היא אמרה לי ‘בא לי לחבק אותך, זה לא אתה, יצאתי ביצ’ית, לא משנה מה אני אגיד – זה לא בסדר’. מה ייתן לי להגיד לה שהיא מגעילה ודוחה? להעביר עליה ביקורת…אמרתי לה שכל אחד סוחב את הדייטים והכישלונות שלו, אבל שדבר כזה בחיים לא היה לי, ובטח שלא הגיע לי בגלל ההתנהגות שלי.
זה היה אמור להיות דייט חשוב מאוד בשבילי. בסוף הלכתי לישון עם הרגשה ממש-ממש חרא כאילו אני דפוק ומשהו אצלי לא בסדר, למרות שאני מניח שלא, שזה “שלה”. ואני לא רוצה לכתוב מילים גדולות ומפוצצות יותר. למה זה תמיד כלכך קשה…
