וואלה זה קטע שאני מרגיש בנוח לכתוב כאן דברים אישיים יחסית וזה “משחרר” יותר מאשר להרים טלפון לחבר קרוב (או לאחותי שתגיב בעוד מאה שנה) או לשלוח הקלטה בוואטספ כמו שאני אוהב.
ככה על פניו הצטרפתי לפודיום ואני מקווה שזה ימשיך וזו קפיצת דרך בכל הקשור לעיסוק שלי בריאל מדריד ובכדורגל כחובב| אני סוגר מעגל כשאהיה מחנך זמני בבית הספר בו גדלתי כילד| וגם בשעה טובה חתמתי חוזה ואני יוצא קצת לעצמאות ושוכר דירה במיקום אדיר, שכר די הוגן, קרוב לבית ולעבודה - הדירה הראשונה אולי איי פעם שראיתי אותו והרגיש לי שזה כמט בחורה - וואו אני רוצה אותה.
יש סיבות להיות מרוצה כביכול, ועדיין: אני לא מאושר, אני לא יודע אם זו באסה בבוקר שצריך קצת להילחם בה ולעשות ישר משהו לתיקון, משהו שאני אוהב כמו לכתוב כאן על ריאל מדריד. “סגירת המעגל” שסיפרתי לכם עליה זה כמו פרס שקיבלתי אחרי שראו אותי עובד עם ילדים בשנה האחרונה בביה"ס ובכלל, אבל זה לא נבע מהסיבות הבאמת נכונות.
עבדתי די קשה, עד ל-17/8, בשבוע הבא יש השתלמויות כך שזה השבוע שלי בבית. חיכיתי קצת לברייק הזה, הייתי משוכנע שתהיה לי יותר מוטיבציה לעשות דברים. לא עבדתי טריליון שעות אבל אני היחיד “מהמסגרת” שלי שלא היה בחופש באף יום מאז ינואר.
דיברתי פה פעם על החדר כושר ועל כך שיש שחיקה מנטאלית שנובעת גם מהפציעות (היי, כתף), אבל זה לא רק זה. דברים שמאוד-מאוד אהבתי לעשות פעם והיום קצת פחות. זה קרה לכם? דוגמא אחת זה למשל ללכת לים, בילוי שלא צריך לעשות כלום. מגבת, אוזניות, בקבוק מים ואתה שם, אפשר גם לבד. הפעם אני “לא שורד”. גם הליכות בשקיעה בצ’ארלס קלור.
אני נמצא “בתקופה” בה פחות יש לי עניין וחשק ליזום דברים בעצמי בין אם זה לשבת עם חבר (האמת שהיה לנו ריב גדול לי ולחבר הכי טוב אבל זה לא העניין).
על ‘חיי האהבה’ שלי אני לא מרגיש בנוח לכתוב יותר למרות שקיבלתי פה מכם חיבוק וזה לא מובן מאליו. אני רק יכול להגיד על משהו דומה שזה מדהים כמה זה “עובד” לא להיות חרא אלא פשוט להיות אדיש. מכאן מתחיל טקסט חסר משמעות, אזהרה, אל תבזבזו על זה זמן אלא רק על הדרך.
שכנה שלי שחשבתי שאנחנו חברים יחסית, כזה נותק הקשר, הייתי קצת הארד טו גט, אין בעיה (אם אני מנסה לקבוע עם בן אדם נניח שלוש פעמים והוא לא יכול ולא מציע כקונטרה אז אני מתרחק). היא רגילה שאני עונה בהתלהבות ודי מהר וכן הלאה. באמת ברמה של הגיבה לי על סטורי באינסטגרם אז סימנתי את הלייק המייבש הזה אחרי יומיים בערך כי לא שמתי לב. קיבלתי הודעה לוואטספ אם אני כועס עליה ושהכל בסדר? הסברתי לה שהכל טוב והיא המשיכה לשאול.
עבר קצת זמן, הייתה צריכה ממני טובה. זה לא דרש ממני לעשות הרבה, באמת. וגם זה בסדר שהיא לא דיברה איתי X זמן וביקשה משהו, זה קורה. אבא שלי עובד בסופר מפתח, טמבוריה, שזה גם כמו “הום סנטר” כאן ברחוב סירקין 1\בוגרשוב 11. היא ביקשה מנורה. כתבה לי 7-8 שורות על מנורה. קראתי וצחקתי. היא לא הייתה יכולה בימים מסוימים אז ביקשה שאקח ממנו ואשמור לה והיא תיקח ממני בשעה מסוימת.
כתבה “אבל זה לא דחוף, באמת, רק אם זורם לך”.
עניתי: “יהיה בסדר, אקח לך מנורה”.
כתבה: זה לא דחוף בכלל.
עניתי: לא נורא, אביא לך אין בעיה
כתבה “אתה כועס עליי?”
עניתי: לא. אין בעיה אביא לך בשמחה".
כתבה: “אתה אדיש לכן קצת שואלת”.
הייתי בענייני עבודה באותו רגע במגרש בשיא החום. וגם אמרתי שזו הודעה מפגרת ואין לי מה לענות.
למחרת: “אהה, אנחנו בקטע של סינונים עכשיו?”
“לא כועס. המנורות חיכו לך אצלי”
כתבה: “לא ענית… לא ידעתי”
עניתי: בציטוט - “לא, אין בעיה, אביא לך בשמחה” - הודעה שכבר שלחתי לה.
כתבה: ציטטה עצמה - “אתה קצת אדיש, לכן שואלת”.
עניתי לה: "ביקשת מנורה, אמרתי שאין בעיה אביא לך בכיף. מה הייתי אמור להגיב?
הגיבה: טוב זה שוב פעם מרגיש לי שטוחנים פה מים חח. אם אתה אומר שהכל טוב אז שמחה לשמוע 
כמו שהמאמן שלי לימד אותי: “סעי לשלום - המפתחות בפנים”.
