אולי לא הבנת את ההקשר.
רק 8 קבוצות, שזה מצחיק כשלעצמו. כמו שבסופרליג יש רק 3 קבוצות כרגע.
אגב, 8 קבוצות זה עוד הרבה. אחרי 2 סיבובים, 6 קבוצות מתקדמות לשלב השני ומשחקות עוד 2 סיבובים.
מבין ה 8 שהתחילו את העונה, יש אחת שהשיגה בדיוק 0 נקודות.
ליגה הזויה.
תוך חצי יום מאז הודעת העזיבה של מסי, הפלסטיק איבד מיליון עוקבים באינסטוש.
@Ender אחראי לבד על מיליון וחצי מהחשבונות הפיקטיביים האלה.
למי שלא הבין איזה פיגוע טבאס עשה לליגה הספרדית כשלא נתן לנו להאריך איתו חוזה.
האמת שאחרי העמוד הרשמי שלהם באינסטגרם מעולם לא עקבתי 
ביוטיוב לעומת זאת…
ברוך שפטרנו, מועדון מחריד
רק חכו למה שיקרה ברגע שהקטרים ישתעממו ויחפשו צעצוע חדש לשחק איתו…
וכאילו אוהדי ברצלונה לא מספיק שונאים את פריס, זה נראה כאילו מוריניו בדרך לשם…
אני מרחם על מוריניו עכשיו למה שונא…
לא לוצ’ו?
האמת שמשחק הפרידה אתמול של פסז’ מהעונה הזאת, הביא את הפאדיחה של המועדון הזה לשיא.
משחק סיום עונה, בבית, אחרי זכייה באליפות, ולמעשה משחק פרידה ממספר דמויות מאוד משמעותיות:
המאמן, כריסטוף גלאטייה. סרחיו ראמוס, אגדה חיה. רנאטו סאנצ’ז. וכמובן, אחד - ליאו מסי.
ומה קיבלנו בפועל?
נעזוב רגע בצד את ההפסד במשחק ביתי לקבוצה שעלתה רק בשנה שעברה לליגה הראשונה בפעם הראשונה בתולדותיה. זה עוד היה החלק הפחות מביך של הערב.
החלק העצוב באמת, היה שגם במשחק חגיגי כל-כך, מסי קיבל שריקות בוז בכל נגיעה. ברמה כזאת, שהמאמן לא יכל לעשות את המעשה המתבקש ולהחליף אותו כמה דקות לסוף, כדי שיקבל סטאנדינג אוביישן (כראוי למעמדו ההיסטורי) - מחשש שזה ייגמר בשריקות בוז צורמות ובפארסה אחת גדולה (גם ראמוס לא זכה לכבוד המתאים, אם מישהו שאל).
אני עוד יכול להבין ואפילו להזדהות עם שריקות הבוז בשנה שעברה. הבטיחו להם את השחקן הכי טוב בהיסטוריה, ובסוף קיבלו משהו שנראה יותר כמו גרסה חיוורת של עומר אצילי, עם רמת חשק של אדן הזאר אחרי שנ"צ.
אבל השנה? מסי לגמרי סיפק את הסחורה, וטל כבר הביא את המספרים. 16 שערים ו-16 בישולים, ממוצע של מעורבות בשער בכל משחק, ועוד. בליגת האלופות כל הקבוצה גמגמה ופישלה, ככה שקשה להאשים את מסי בלעדית בכישלון.
נכון, זה לא מסי של לפני 5 שנים, אבל גם רונאלדו של יובנטוס זה לא רונאלדו של ריאל, ג’ורדן של וושינגטון לא היה ג’ורדן של שיקאגו, ופדרר של השנים האחרונות לא היה פדרר של 2007 - אבל אוהדי ספורט בכל העולם ידעו להעריך את הרגעים האחרונים שהם זוכים לחזות בגדולה, שעוד מעט כבר לא תהיה פה.
ועם כל הכאב (המובן) של זה שמסי לקח להם את המונדיאל - זה הספורט. שילמדו מאוהדי יובנטוס איך נראים ומתנהגים אוהדים של מועדון גדול, כשהם מפסידים ספורטיבית לאגדה חיה. כמה קטן בן-אדם צריך להיות, כדי שבמקום להתגאות בכך שזכה לעודד את אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה במשחקו האחרון במועדון, הוא מתגאה בכך ש’זכה’ לשרוק לו בוז?
אוהדי פאריז זכו מן ההפקר, בגלל צירוף נסיבות חריג במיוחד, שהשחקן אולי הגדול בהיסטוריה - שחקן של מועדון אחד - ישחק אצלם לתקופה מסוימת. ובמקום לחבק את ההזדמנות, ואפילו להשתמש בה כדי לחזק ולהגדיל את המעמד שלהם (לו הם שואפים כ"כ) - הראו מה המועדון שלהם שווה באמת.
במחזור הסיום בבלגיה - גנק הייתה אלופה עד הדקה ה94.
דקה 94, טובי אלדרווירלד, בלמה של אנטוורפ הבקיע את ה2-2 והעניק להם אליפות.
זלאטן פרש. השחקן שבשבילו רואים כדורגל. כשרון על, נרקסיסט, כמות הגולים המטורפים שלו אולי הגבוהה בעולם, ים של הומור, ערס מהזן הכי מיוחד שיש.
קריירה פנומנלית.
בלתי נתפס שהיום הזה הגיע. מהשחקנים שאתה יודע שתמיד יהיו שם ברקע לא משנה כמה עונות עוברות…
הפרידה המרגשת מזלטאן בסיום המשחק אתמול של מילאן:
זלטאן הוא לא השחקן הטוב ביותר שלא זכה בליגת האלופות. ליגת האלופות היא המפעל הטוב ביותר שלא זכה בזלטאן.
זלטאן אף-פעם לא החמיץ. לפעמים פשוט השער ברח הצידה מפחד מהבעיטה של זלטאן.
כשזלטאן רוצה להתפרע ולמסור באופן ייחודי, הוא לא מוסר בעקב. הוא מעביר פס.
זלטאן אף-פעם לא הורחק מסיבה מוצדקת. החוקה פשוט לא התעדכנה מספיק מהר.
ולסיום - זלטאן לא פרש מכדורגל. הכדורגל הרגיש שהוא כבר לא יכול לעמוד יותר בעומס, אז הוא החליט לפרוש מזלטאן.
היה פה דיון לאחרונה על השחקן האהוב ביותר מהקבוצה השנואה עליכם. אצלי התשובה היא קלה וברורה.
חששתי מאוד מהרגע שעבר לברצלונה, שלא אוכל להנות ממנו יותר. למזלי זה היה לתקופה קצרה בלבד, ואיכשהו, למרות שאפילו כבש שער ניצחון בקלאסיקו - עדיין הצלחתי להמשיך להנות לצפות בו. גם במדים הקטאלוניים.
אפילו התקופה הלא קצרה שלו בפאריז, שעבור שחקנים רבים מדובר בלא פחות מבית-קברות מקצועי - לא זכורה כבזבוז זמן, אלא כהתאמה מושלמת. הדמות הייחודית שלו התאימה באופן מושלם לקרקס של הליגה הצרפתית, ובזכות האופי שלו הוא גם ידע לתת קונטרה טובה לצרפתים המרגיזים (ואני אומר את זה כצרפתי).
תודה על אינספור רגעים של כדורגל והנאה טהורים, שבשבילם אני רואה כדורגל.
איזה כיף שהוא פרש בצורה הזו. בן 41, בקבוצה אירופית גדולה עם הווה מצוין ועבר עוד יותר, מול אצטדיון אגדי מלא באוהדים ושחקנים בוכים, אסירי תודה על מה שנתן למועדון שהכי אהב. כנראה הפרישה המרגשת ביותר מאז טוטי.
אני בטוח שזלאטן יכל ללכת ‘לשחק’ בסעודיה או קטאר, או אפילו להישאר בארה"ב ולהרוויח ארגזים. העובדה שדווקא הוא, עם הפה הגדול והאגו העצום, בחר לחזור למילאן ולהשלים עם מקומו כמנטור בחדר ההלבשה ושחקן ספסל, במטרה להחזיר את הסקודטו לקבוצה שלו, היא ההישג הגדול בקריירה שלו לדעתי. עצוב להשוות את סיום הקריירה של כריסטיאנו לזו של זלאטן. רונאלדו יכל לעשות בדיוק את אותו הדבר, ואף יותר טוב, אבל לא הצליח להתגבר על האגו, התנהג כמו ילד בן 6 והכתים את המורשת שלו בקרב מיליוני אוהדים, בעוד זלאטן חגג אליפות היסטורית וזוכה לפרישה ששמורה לאגדות בלבד.
ענק בגובה 1.95 מטר עם שליטה בכדור של גמד. השחקן עם השערים הכי יפים בכדורגל, שהגיעו אצלו כדרך קבע. מקצוען ברמה בלתי נתפסת, שהצליח בפרמייר ליג בגיל 35 (אני לא חושב שהיה שחקן כזה בליגה האנגלית אי פעם), וחזר מפציעה משביתת קריירה באותו גיל לאתגר נוסף בטופ של אירופה. עצוב שלא יהיה יותר על המגרש, אבל כמה יפה שזה נעשה בצורה הזו. ככה פורשים מכדורגל.
הילד המוכשר ממאלמו ואייאקס, הפרחח ששיגע את קאפלו ביובנטוס עם עקבים לא קשורים, לשחקן המוחמץ של פפ בברצלונה, שליט הסקודטואים באיטליה, הראשון להניף את הדגל של הקטארים בפריז ומי שהראה לאמריקאים איךכדורגל נראה באמת. הוא עשה תמיד מה שהוא רוצה איך שהוא רוצה, מאמנים יכלו רק לקבל אותו כיישות נפרדת, מתוך הבנה שאי אפשר לשלוט בו.
התבאסתי שזה לא הלך בברצלונה. אשכרה חיכיתי בציפייה לכל משחק באותה לראות מה הוא יעשה. לא שהיה לי רע עם בארסה של אז, כן? אבל הכל הרגיש כל כך קבוע לעומת הפנטזיסטה הזה שכל נגיעה שלו בכדור הייתה חווייה, כל מהלך נראה אחרת ואתה לא יכול לצפות איך הפעולה הבאה תראה. הרגשה שהייתי מקבל רק מרונאלדיניו, בתקופה בה היית רואה כל שבוע תרגילהזוי חדש שהיית מנסה אחר כך בשכונה. פנטזיסטה כמו הבוסני- שוודי אנחנו כבר לא רואים.
לשמחתי, ראיתי לא מעט משחקים של בארסה. הייתי מחפש דיל טוב ופעם בשנה הייתי הולך לראות משחק. ראיתי משחקים טובים יותר וטובים פחות, אבלמעולם לא ראיתי בעיטה חופשית נכנסת בלייב עד הרגע ההזוי הזה:
אפילו הזקן לידי עם הסיגר התחיל להיקרע על הבומבה הזאת. אי אפשר להיות מוכן לזה מראש. בעצם, זה כל הקסם שלו.
זלאטן איברהימוביץ’, עולם הכדורגל מודה לך 3>
אני אישית מתרגש מהפרישה של חואקין יותר מהפרישה של זלאטן.
גם אם בראיה היסטורית זלאטן שחקן יותר גדול, רוב הקריירה שלו הייתה במקומות שלא עניינו אותי. איטליה, PSG, יונייטד, ארה"ב - לא מעניין.
לעומת זאת, הקריירה של חואקין עברה לי מול העיניים, והוא היה שחקן גדול. גם פה גדול לא פחות מזלאטן (“אין לנו כבשים שחורות בקבוצה, חוץ ממיגל חהחהחהחהחה”)
זלאטן גרם לי להתאהב בכדורגל, ודרכו הבנתי כמה באמת יפה המשחק הזה מעבר להיסחפות שלי כילד אחרי החברים בשכונה. אפילו העבר לברצלונה לא הוריד מהאהבה שלי אליו, ולמרות שאני לא מחבב אנשים עם אישיות מוחצנת משום מה איתו זה תמיד היה נראה לי בדיחה מצחיקה ומגניבה.
תמיד אזכור אותו כמי שהכיר לי את היופי בכדורגל.
לגבי המחווה שנערכה לו, דבר ראשון מאוד יפה מצד מילאן, אבל לי עבר בראש כל כמה שניות שזה שחקן שעבר גם באינטר ויובה. הוא לא סמל של מילאן בעיניי, רחוק מכך. בכל מקרה, מגיע לשחקן הזה שייפרדו ממנו כך.
ואם גם הזכירו את חואקין, הרגע בו הוא הוחלף וירד מהדשא היה מאוד מרגש.
ואי אפשר שלא להזכיר את בנזמה. אולי הכי פחות דרמטי מבין כולם אבל זו הפרידה שהכי צבטה, באופן טבעי.
וגם העלייה למגרש בפתיחת המשחק:
הוא כמובן לא מאלדיני אבל למרות שלא היה במילאן יחסית הרבה זמן, הוא נקשר חזק למועדון והמועדון אליו. העבר ביובה ואינטר לא ממש משנה כי הוא לא עבר ממילאן אליהן, אלא מילאן הייתה התחנה האחרונה שלו באיטליה, והיא זכתה בשתי האליפויות האחרונות שלה איתו.
בראיון על הדשא אחרי הזכיה בגביע הליגה ביונייטד הוא אמר ש’זה, יחד עם המילאן, המועדון הכי גדול ששיחקתי בו’. זה די חריג להזכיר מועדון עבר שלך, במיוחד אחד ששיחקת בו שנים קודם, בראיון מיד אחרי זכיה עם מועדון אחר (ועוד כשפוגבה רוקד לך על הראש), וזה מעיד על הקשר שהיה לו למועדון. אני מניח שהפרידה המרשימה לא נבעה רק ממה שזלאטן עשה לכדורגל אלא בעיקר מה שהוא מסמל מבחינת מילאן.
