לא באמת הייתי ממליץ לך לעבור, פשוט האפליקציה המובנית של אפל נפלאה + יש גם אופציית צד 3 בשם overcast שהיא מצוינת. גם אפליקציות שקיימות בשתי הפלטפורמות נוטות לרוץ טוב יותר על אייפון, אני חושב שזה המצב גם עם pocket casts לאור חוסר שביעות הרצון שלך מהמהירות בפעם האחרונה שהמלצתי.
אני הייתי על אנדרואיד כל חיי עד לפני 5 שנים פלוס מינוס, מאז אייפון (וגם מנוי לספוטיפיי ברצף מאז שהושקה בישראל. אפל מיוזיק נחות משמעותית בעיני וגם יוטיוב מיוזיק לצערי). אני לא באמת חושב שיש הבדל דרמטי, בימינו אפילו פחות מאי פעם. יש כל מיני quirks מעצבנים פה ושם בשני הצדדים. אחד הדברים שאנדרואיד עושים הרבה יותר טוב, ללא עוררין ובפער עצום, זה כל מה שקשור לניהול התראות (קטסטרופה באייפון. אם לא הייתי מכבה אקטיבית את רובן כגישה, הייתי נשבר מזמן). כמובן גם כל מה שקשור לאינטגרציה עם ai מחוץ לאפליקציות (סירי היא laughably bad).
יתרונות לאייפון? אפליקציות כאמור למעלה, ענייני ה-ecosystem למיניהם (מניח שאתה על מק? איירפודס? אייפד?), צילום וידאו (ספציפי מאד אבל ההבדל דרמטי), face id (לא פגשתי פתרון ביומטרי שהוא עד כדי כך seamless). אני חושב שפעם באמת היה אלמנט מאד מאד חזק של it just works שכבר לא באמת קיים. כנ״ל המסכים הקטנים שנכחדו ומשכו אותי במקור לאייפון.
מעבר לכך הכל עניין של טעם, אסתטיקה וקסטומיזציה (מאד עניין אותי בתור מתבגר וירד בדרמטיות עם השנים, באופן טבעי).
הממ אני לא בטוח ששכנעת אותי. אכן מק, אבל הטלויזיה והטאבלט (שימוש מועט עד לא קיים) אנדרואיד. גם העובדה שאת רוב השיחות אני עושה בווטסאפ, כלומר אפשר לקחת מהמחשב וזה שיש לי טאב בדפדפן שאני רואה בו סמסים (שימושי בעיקר לצרכי אימות) לוקחת להם נקודות. אולי ננסה בפעם הבאה, סתם בשביל הכיף.
לדעתי הבעיה הייתה הדיליי שלא קיים בספוטיפיי. אתה פשוט לוחץ וזה מנגן. לגבי ביצועי האפליקציה עצמה אני לא בטוח שהתלוננתי, אם כי יכול להיות כמובן. לא שיכול להיות יותר גרוע מספוטיפיי.
לגבי ניהול התראות - אני בגדול בלי התראות בכלל למעט אפליקציות בהן אני חייב (אפליקציות של מוניות או הזמנת אוכל למשל, ואז הן מזהמות לי את הפאנל בשאר הזמן). בכלל, לא רוצה שום נוטיפיקציה על פודקאסט חדש או משהו כזה. ממליץ לכולם, למרות שאני יודע שרוב האנשים אוהבים התראות.
יפה מאד. אתה פסע מרכישת פלאפון סיני ב 200 שקל ולהסביר לצאצא ‘זה מתקשר? מה אני צריך יותר מזה’.
טלוויזיה - למה זה רלווטי? קאסטינג ביוטיוב למשל יש גם מהאייפון (נדמה לי שגם בנטפליקס אבל יש מצב שהם העיפו את זה). וואטסאפ - אין שום הבדל בין שניהם בקטע הזה. טאב לסמס - אם יש לך אייפון + מק הוא יודע למלא לך אוטומטית כל one time password. זה והעובדה שהם חולקים clipboard זה שני דברים קטנים יחסית אבל שימושיים בטירוף כמעט ברמה היומיומית.
אם זה לתכניות שאתה מאזין קבוע אז זה לגמרי פתיר - אתה רק צריך להגדיר לו שיוריד אוטומטית את ה-5-10 הראשונים בקיו ואתה מסודר.
לגמרי איתך בזה. העניין הוא שבאייפון זה 0 או 100 - הוא לא יודע לקבץ הודעות באופן יעיל, וכך יוצא שאם אתה מדליק לוואטסאפ או משהו אז יש לך זרם אינסופי של הודעות על מסך הנעילה. אם זה בשימוש כמו שאתה מתאר אז דווקא אחלה (ואפילו יש יתרון עם ה-live activities שהם מעין ווידג׳ט דינמי על מסך הנעילה שלך. מעולה להסעות, משלוחי אוכל, תוצאות ספורט ודברים בסגנון).
חחחח להפך. בימי הזוהר שלי הייתי מביא אנדרואיד רנדומלי ומתקין עליו custom roms עם שלל מעקפים וטכניקות שלא היו מביישות פריצה לפנטגון.
טלויזיה - במובן שזה לא אפל אז יש לי פחות אינסנטיב לעבור אליהם באופן מלא. ווטסאפ - ציינתי שאני משתמש בזה לשיחות כי אחרת הפיצ׳ר של אפל לענות לשיחות מהמחשב הוא שימושי מאד ונותן נקודות לאייפון. קליפבורד - לא רע. בכיוון הזה, אגב, פעם הייתי משתמש ב push bullet כדי להעביר דברים הלוך חזור מהטלפון למחשב. מאז נחסמה בכרום. אם היה כאן חופש למפתחים להציע פתרונות כאלה, לדעתי היו צצים דברים שממש מקלים לנו על החיים.
הודרה אוטומטית - קיבלתי.
נו בדיוק. היום אתה סתם משתמש מתקדם ועוד מעט אתה (ואני…) נשאל את הילדים שלנו איך מגדילים את הטקסט ולא נבין מה זה כל הדברים החדשים האלה.
האגדית… יש פתרונות לא רעים ל-airdrop בין אנדרואיד לווינדוס, אבל אתה נמצא בשילוב ההפוך והבעייתי יותר באמת. כל מה שקשור להעברה בין מכשירים של קבצים, לינקים וכו׳ באמת מדהים אצל אפל. מעניין אם אפשר to vibecode משהו ראוי שאתה פשוט יכול להריץ לוקלית, מניח שאצל PB הפער היה מול החנות של כרום…
אני דווקא מאז ההמלצות שקיבלתי פה משתמש ב-pocket cast, ככל שאני יודע האפליקציה הטובה ביותר לאנדרואיד.
היא לא מושלמת, ואין לה קרוס פלטפורם עד כמה שאני יודע. אני עדיין בשעה שזו הזייה שאין היום אפליקציה שהיא באמת ממש טובה, והזייה אפילו גדולה יותר שספוטיפיי כזו נוראית.
חייב לציין שאני חש שיש שיפור מלפני שנתיים. מי יודע, אולי גם הם צברו תאוצה עם קצב הפיתוח כמו כולם…
מלבד הבעיה הטכנולוגית הברורה של ספוטיפיי, נראה שהשאלה שהם שואלים את עצמם היא איך לא להיכנס לכל הנושא של ניהול הגדרות ורשימות, אלא יותר לתת את ההמלצה הנכונה בכל רגע נתון. הם רואים את עצמם כאפליקציה שבה צורכים פודים (רצוי בוידאו) וגם מוזיקה ומנסים לתת מענה לשניהם באחד. היתרון הוא שאתה מקבל את כל הפלוסים של ספוטיפיי, על שלל גודלה ועוצמתה. החיסרונות נידונו.
אני נותן עוד צ׳אנס לגישת הפוקט קאסט. נראה שהם הולכים לכיוון של ׳רשימות חכמות׳, כבר לא רע. במקום שאני אסדר את התוכן - שיסתדר לי לבד לפי נושאים.
@Ganjo שמעתי שני פרקים ראשונים. קודם כל הנושא מרתק, מכיר אותו אישית מבן משפחה. תמיד אמרנו שזה משהו שנראה שמתחיל בתור בעיה מסויימת בוויסות. אממה (ואולי אתה נוגע בזה, אין לי מושג), יש לי דוגמה שממחישה שאולי זה יותר רחב. אותו בחור אובחן בגיל מוקדם ונחשב אוטיסט יחסית קשה. כלומר, מהר מאד הובן שזה לא משהו שאפשר ׳לרפא׳ ולא משנה כמה מאמץ עושים. עם כל הכבוד לספקטרום - זה בצד של הספקטרום. יש לו במוסד החינוכי חבורה (בכיתה או משהו כזה) שמצליחים לתקשר אחד עם השני ברמה זו או אחרת, וגם נהנים מזה ומבינים אחד את השני. בא להם בטבעיות יותר מאשר לתקשר עם בני אדם ׳רגילים׳. עם הזמן התברר שיש נושאים שהם רואים שונה, אבל ביניהם בדיוק אותו דבר. למשל (דוגמה לא אמיתית, סתם מדגים את העיקרון) - לכל העולם ברור שצריך להחזיק את המגש ולשים עליו כוסות ואז ללכת איתו. מבחינתם זה בכלל לא נכון, הם מבינים שהמגש הוא בשביל לקחת ביחד אחת ואת הכוסות צריך לקחת ביד השניה. לנו זה לא עושה שום הגיון, אבל מבחינתם זו הדרך. כשמלמדים אותם איך ׳נכון׳ לשים כוסות על המגש - אז הם נוהגים כך כדי לרצות את המבוגרים, לא כי השתכנעו שזו הדרך.
מה תגיד על מקרה כזה? אין פה עניין של תקשורת או משהו כזה. פשוט מוח אחר.
הדוגמה שלך (של אוטיסט שמשתמש במגש בצורה ה”נכונה” שלימדו אותו) מתארת בעצם את מה שאוטיסטים בתפקוד גבוה מגדירים כ-masking.
אני מתייחס לזה קצת כאל טענה שהיא woke בבסיסה. הרי אפשר לטעון שכל אדם נוירוטיפיקלי עושה masking. אפשר לטעון שלהיות בן אנוש בחברה מתורבתת זה אומר לעשות הרבה דברים בניגוד לטבע (נניח להתלבש).
בכל מקרה, אם להתקטנן טיפה על הדוגמה - הפונקציה של מגש היא לא לקחת כוס - הפונקציה של מגש היא לאפשר לקחת יותר ממה ששתי ידיים יכולות להחזיק.
מתעכב ברשותך. אתמול פגשתי נער בן 14. אובחן קצת לפני גיל שנתיים כאוטיסט בתפקוד נמוך. למזלו נולד למשפחה בעלת אמצעים ויכולות. הטיפול שלו היה מאוד מאוד אינטנסיבי (אני ניהלתי אותו) וכלל בערך 45 (!) שעות טיפול אחד על אחד שבועיות (!) למשך 5 שנים (ואז האינטנסיביות החלה לרדת בהדרגה).
אתמול פגשתי אותו אחרי שלא ראיתי אותו 3 שנים (הטיפול הגיע אז לסיומו, אחרי איזה 8 שנים) ועכשיו רציתי לפגוש אותו כי אני רוצה להקליט פרק על מה שהמדע מכנה Optimal Outcome (או במילים פחות מכובסות יציאה מהספקטרום). הילד/נער הזה הוא נוירוטיפיקלי לכל דבר. תבלה איתו שבועיים ולא תעלה על דעתך שהוא אובחן על הספקטרום בעבר. לא תמצא שום סימן או עדות לכך.
בקיצור, רק אומר שרמת תפקוד לא מנבאת התקדמות. המחקרים מדברים על קריטריונים אחרים:
התחלת טיפול בגיל צעיר (לפני שנתייים וחצי)
אינטנסיביות וסוג הטיפול (לפחות 25 שעות שבועיות אאל”ט)
הפוך, לא? הטענה שלך היא כביכול הפרוגרסיזם המוגזם. אני אומר שהם חושבים ביחד משהו שהוא לא עושה שכל - אבל שואל - אם זו בעיה בקשב כיצד יתכן שכולם חושבים את אותו משהו לא הגיוני? הרצון שלי הוא בדיוק הפוך מלהתקטנן על הדוגמה. לכן זו נראית לי יותר מבעיית קשב, זה הטיעון שלי.
לגבי אותו נער: אובחן בגיל סופר צעיר (שנה ומשהו לדעתי, ולפני 17 שנה זה היה מאד מוקדם). טופל עם הרבה מומחים, מסגרות והשקעה. אם אתה יודע לקחת ׳דבר׳ כזה ולהפוך אותו לנער רגיל, אחרי מה שחוויתי ולא מעט בגוף ראשון ממנו, זה לא פחות מקסם. וגם אז, זה אומר שהוא יפסיק לעשות מסקינג? כי אני לא הייתי צריך שום עבודה כדי לדעת שאת הכוס שמים על המגש, זה נראה היה לי הגיוני מהרגע הראשון.
כמעט כל האנשים שאני מכיר שעובדים עם ילדים על הספקטרום לא מכוונים בכלל לoptimal outcome ולא מודעים שיש דבר כזה. במדינה מושקעים המון משאבים בילדים על הספקטרום אבל הם לא מושקעים נכון בכלל. מסגרות החינוך המיוחד למשל מנציחות אוטיזם.
אני לא “יודע לקחת” אני יודע לנסות. וזה אכן קסם. הלוואי ויכולתי לקבל את התנאים שקיבלתי איתו כדי לשחזר את זה עם עוד הרבה ילדים. לצערי ב99% מהמקרים אין לי התנאים האופטימליים.
זו אכן אחת הטענות… שהילדים לא באמת יצאו מהספקטרום אלא למדו לעשות מאסקינג ממש טוב. אבל זה טיעון בעייתי. כי אני אטען שזה מה שכולנו עושים כל הזמן. להיות נוירוטיפיקלי פירושו להתאים את עצמך לסביבה.
בודאי שהיית צריך “עבודה”. מהרגע שנולדת אתה מחפש בקשב פעיל מידע מהסביבה שלך. ראית אנשים מחזיקים מגש. ערכת תצפיות. אחר כך תרגלת מוטורית. אחר כך שיפרת את המיומנות. הטענה שלי היא שבגלל שהקשב של ילדים על הספקטרום לא מופנה למקומות הנכונים הם מפספסים מידע. למשל איך להשתמש במגש.
הם ביחד חושבים שלא הגיוני איך שאנשים הרגילים משתמשים במגש. מבחינת כולם - הדרך שלהם היא הגיונית ואותה דרך. אם הם כולם בעלי בעיית קשב, מדוע הם מגיעים לאותה מסקנה?
and yet, ליאור
יש להם משהו במוח שהופך את העולם שלהם להגיוני עבור עצמם ולא הגיוני עבורנו. בסוף זה מוח אחר. אפשר לנסות לא להיות שיפוטיים עד מחר, ולהגיד שההגיון שלנו לא בהכרח טוב משלהם, ועדיין - זו חיה שהרבה פחות מותאמת לחיות בעולם הזה. בחברת ציידים לקטים, יצור כזה כנראה שהיה מוצא את מותו די מהר.
לא התאגדות והגיון פנימי, אלא מחשבה דומה על אותו נושא. כלומר, עבור כולם יש לעשות מאסקינג כדי להשתמש נכון באותו מגש על פי העולם שלנו, והדרך ה׳נכונה׳ על פיהם דומה. ברור לי שכל אוטיסט שונה מהשני.
אני לא טענתי שזו זהות, טענתי שלדעתי זו לא רק בעיית קשב. אתה רואה שגם שהילד עם עצמו יש לו מוח אחר לגמרי. דברים אחרים מגרים אותו, הוא מתרגש מדברים שאנשים רגילים לא, יש רגעים שנראה כאילו זורם במוח שלו נהר בלתי נשלט של פולסים שגורם לו להתנהגות מסויימת ועוד…
אנחנו מבינים כל כך מעט את המוח, שאני נוטה לחשוב שהסיווגים האלה נכונים בערך כמו התזות שהיו לאדם על הרפואה לפני 200 שנה. הבנה מסויימת יש, אבל מאד באפלה ומאד לא ׳מדעי׳. ליאור של 2226 יסתכל על ליאור של היום בערך כמו שליאור של היום מסתכל על רופא אלילים. עדיין אין הבנה מלאה של מה קורה במוח האוטיסט, איזה גן גורם לאוטיזם, מה בדיוק קורה שם עם הנוירוטרנסמיטרים (זה מאד חלקי, סליחה, פשוט זוכר שהיו תזות שונות בנושא) וכו׳. אפילו תיאוריות שצצו יחסית לאחרונה, מופרכות או נסתרות. מה שאנחנו עושים כרגע הוא לנסות לטפל, באפלה, על פי התוצאות שאנחנו רואים. בערך כמו להכין תה ג׳ינג׳ר כשכואב הגרון כי בפעם הקודמת זה עזר. אני מאמין שלכשהנושא הזה יובן באמת, יתברר שלכנות אוטיזם כ׳בעיית קשב׳ זה בערך כמו לכנות את ריאל מדריד של השנה כסובלת מבעיית יצירת מצבי הבקעה.
כל זה כמובן לא קשור לטיפול, וגישה שלך מול אחרים וכו׳. כמו כן ראוי לציין שאני יודע מעט מאד, בטח ביחס אליך. אין לי פה איזה strong opinion, יותר כמו ניסיון פרטי בודד.
אני נוטה להסכים, אבל התהליך קורה. פעם היה מאוד דחוף לייצר ערימות של אבחונים של “בעיות קשב” והיום כולם מתעסקים באבחונים לאוטיזם (המון בגיל מבוגר אגב). הגבולות היטשטשו מאוד והטבחנה כבר מרגישה לא ברורה, כי טענו שגם הרבה סעיפים השתנו באבחון הזה.
מצד אחד, אבחונים כאלו יוכלו לייצר ליווי או תכנון נכון לסביבת לימודים לילדים, מצד שני, קשה לי מאוד עם יצירת “תוויות” כאלו לילדים בגיל מוקדם. להרגשתי זה תמיד מלווה עם סטיגמה ותקרה שזה מביא בגישה עם ילדים כאלו.