בחיי שככה זה מרגיש להיות אוהד כדורגל בשנים האחרונות:
התחושה היא יותר ויותר שמשחקי הקבוצות והעונה ה”סדירה” הם רק אפיזודות קצרות בין פגרה לפגרה, שחקנים בקושי מצליחים להיכנס לכושר משחק ולמומנטום חיובי, ואז או יוצאים לפגרה נוספת במקרה ה”טוב”, או נפצעים מהעומס המשוגע והלא אנושי במקרה הרע.
ידענו והתרענו על זה שזה יבוא כשראינו את העומסים ההולכים וגדלים ואת שלל המשחקים המיותרים, והנה זה קורם עור וגידים מול עינינו. אתמול אולמו כובש ומייד נפצע, היום טרנט סוף-סוף מתחיל להזכיר את הגרסה היותר טובה שלו מליברפול ונפצע גם הוא. וכנל גם עבור שחקנים פחות פציעים מהם.
המשכיות ומומנטום הפכו למילים גסות, וזהות אלה שזוכים לקבל את חולצת ההרכב במשחק גדול הופכת פחות ופחות לעניין של יכולת, ויותר ויותר לעניין של מזל וכישורים של ‘מי נשאר לעמוד אחרון’.
המאמנים לא יכולים לבנות על שום הרכב פותח קבוע ובהתאם גם על שום תוכנית משחק ברורה, והרמה הכללית נראית בהתאם. בנוסף, ע"מ לנסות ולהימנע כמה שאפשר מהפציעות, אנחנו עדים יותר ויותר לתקופות חלשות ארוכות של קבוצות גדולות - אם זו בארסה של פליק בשנה שעברה ואם זו ריאל של אלונסו השנה - שנובעות לא מעט מסרגלי המאמצים וניסיון לשמור כוחות להמשך.
עם כל הדאחקות על פפ והסמים שהביא מברשיה לבארסה ב-2008 - אני לא חושב שגם הסמים של פפ היו עוזרים לו היום, מה שאומר שעולם הכדורגל היה מפספס את ההזדמנות לחזות בקבוצה חזקה ויציבה כמו בארסה ההיא (שכידוע הייתה בעלת הפרש עצום בין ההרכב הפותח לבין המחליפים).
לא יודע, אולי כל זה זה חלק מתוכנית זדונית אך גאונית של פיפא לקרב בין רמת כדורגל הנבחרות לזו של כדורגל המועדונים, ע”י הבאה של שניהם לאותה רמה של כאוס ואקראיות. מה שאני כן יודע, זה שאנחנו אוהדי הכדורגל מפסידים בענק מכל הסיפור הזה.
זה מזכיר לי את הסיפור על האיכר שניסה לאלף את הסוס שלו שלא לצרוך יותר אוכל, ע"מ לחסוך בכסף. אחרי שבועות שבהם האיכר הוריד בהדרגה עוד ועוד מהתפריט של הסוס, והסוס בהתאם הלך ונחלש וקמל, בשבוע האחרון של הניסוי, כהאיכר נתן לסוס רק גבעול קש אחד ביום - הסוס התמוטט ומת.
תגובתו של האיכר: “איזה באסה, רגע לפני שהצלחתי לחנך אותו שלא להזדקק לאוכל בכלל”.
פיפא עוד רגע מביאה את הכדורגל שלנו למצב הזה.