ת’רד היריבות :: המקום להתעדכן

נוסטלגיה יכולה לעוות את המציאות לא רק לטובה, אלא הרבה פעמים גם לרעה. הדבר הכי חשוב שמוריניו לקח מאותה מאניטה של תחילת העונה זה האדום של ראמוס בתוספת הזמן.

ארבעת המשחקים של אפריל 11 היו משחקים שננעו על הסקאלה של בין אגרסיביים מוגזמים לפשוט אלימים. ריאל סיימו שלושה מהם בעשרה שחקנים, ואם השיפוט לא היה הולך איתם כרגיל, הם היו מסיימים כל משחק ב-7-8 שחקנים. כמות העבירות האלימות במשחקים האלה הייתה לא פרופורציונלית, ויותר גרוע מזה - החומרה שלהם. זה היה נראה שכל פאול שלהם הוא במטרה לפצוע לנו שחקנים. הם ממש לא באמת באו לשחק כדורגל.

בסופו של דבר 4 המשחקים הללו נגמרו בניצחון ו-3 תיקו:

• בליגה הם לא באמת היו קיימים והשוויון שלהם הובקע, כרגיל, מפנדל שלא היה ולא נברא. הסיבה שלא השתגענו כדי להחזיר לעצמנו את היתרון היא שלא באמת היינו צריכים את הנקודות. שייטנו לאליפות, ועדיף היה לנו לשמור כוחות מול הקבוצה האלימה מנגד.

• גמר הגביע היה המשחק הכי אלים מכל הארבעה, וזה עזר להם. הם הצליחו לגרור אותנו להארכה. ועם זאת, אם הגול של פדריטו היה מאושר, עוד היינו לוקחים את הגביע.

• במפגש הראשון בצ’מפיונס, כל מה שהם חיפשו במשך שעה זה לנסות לסיים בתיקו נוסף, עד שמסי החליט שכל הקטע הזה שהם חוגגים נגדנו תיקואים כבר לא מצחיק.

• בגומלין בקאמפ נואו, זה לא הרגיש לרגע שיש להם סיכוי. כמו בליגה, התיקו הזה היה כולו ניצחון שלנו.

רוצה לומר - גם אני ממש לא רוצה לפגוש אותם מלא פעמים, אבל כי אני מקווה שהם יעופו. ממש לא כי אנחנו נצא פארשים ולא נעשה את העבודה. אם תגיע סדרת מפגשים נגדם - so be it, או שנעשה את העבודה, או שלא מגיע לנו לזכות בתארים.

אתה מתכוון שהייתם ממש טובים בללכת מכות, ובלגנוב גול? כי אם נשב ביחד לראות את המשחק, מתוך בושה כנראה שתקום ותלך עוד לפני ההארכה.