אני מסכים איתך, אבל רק בתנאי שמקבלים את ההגדרה של החמאס ושל הפלסטינים בכלל ל’מתנחלים’ = כל יהודי שהעז לעלות לישראל ולהקים את ביתו בה - אם ביישובי חומה ומגדל לפני 48, אם ביהודה ושומרון אחרי 67, ואם סתם קנה בית בתל-אביב (ולאור הדעות שאתה מציג כאן, אני לא אתפלא בכלל לגלות שאתה אכן כבר התיישרת באופן מלא עם הצד הפלסטיני לסכסוך).
הרי ידוע שמתקפת ה-7.10 על תושבי עוטף עזה והקיבוצים, פרצה בגלל ה’מתנחבלים’ של גוש עציון ושל מעלה אדומים. היגיון צרוף.
לגבי הקבינט - אני לא מבין על מה אתה מדבר. לא שיש לי הרבה הערכה או כבוד לאיש, אבל הקבינט אישר את ההסכם ב-16:00 וההצהרה של ביבי הייתה ב-20:30.
רק לא הבנתי איך בדיוק מסתדרת הסתירה, לשיטתך, שמצד אחד הקבינט מורכב רק מעושי דברו ומלחכי פנכה של ביבי, ומצד שני ביבי נכנע שוב ושוב ללחצים פוליטיים של השותפים שלו, בניגוד לרצונו. אז מה הנכון?
ואם כבר סתירות לוגיות של שונאי ביבי אובססיביים - מעניין שמצד אחד ביבי מאריך את המלחמה בעזה רק כדי לשמור על עצמו פוליטית (מדרישה לבחירות בסיום המלחמה וכדו’), ומצד שני עוצר ב"קלות" יחסית את המלחמה בצפון, לה קיימת לגיטימציה ציבורית רחבה בהרבה, למרות שהיה יכול להמשיך בה עוד זמן רב אם רק היה רוצה, וכך שומר על עצמו בצורה נוחה בהרבה.
לגבי עצם ההסכם - ממספר סיבות קשה לי להיות נחרץ לכאן או לכאן, האם מדובר בהסכם נכון או לא נכון, בעיקר כי זה מאוד תלוי בהאם וכיצד הוא ייאכף (בעיקר על-ידינו, אבל לא רק - ואני אגע בזה בהמשך).
עד כמה שאני מבין, המוטיבציה העיקרית להסכם היא די דומה למה שדוד כתב - לתת לנו אורך נשימה בינלאומי, בעיקר בעיקר מול ארה"ב, עד שטראמפ ייכנס לבית הלבן. אנחנו צריכים את המטרייה האמריקאית בשביל להמשיך את הלחימה (דיפלומטית + פיזית - חימושים וכו’), ולא ברור כרגע לאיפה הממשל של טראמפ הולך. אם הוא איתנו במשימת פירוק הציר השיעי - אז כדאי להמתין ולצאת למשימה כשאנחנו מתואמים איתו באופן מלא על המתי והאיך (איראן תחילה? ועוד), ואם לא - אז בכל מקרה נתקשה מאוד מאוד לעשות את זה לבד. בנוסף, יש כרגע בעיה של אספקת חימושים אוויריים ותחמושת יבשתית בגלל בירוקרטיה אמריקאית סביב הבחירות (צריך לכנס לשם כך את הקונגרס, מה שלא צפוי לקרות בחודש-חודשיים הקרובים). ה-60 יום של ההסכם אמורים לספק לנו בדיוק את אורך הנשימה הזה, ואפשר היה להבין את זה גם מבין השורות של הדברים של ביבי בהצהרה שלו אתמול. ודווקא מכל הסיבות האלה, קשה מאוד להכריע כרגע אם ההסכם מוצלח או לא, כי הוא מאוד תלוי באיך ומה נעשה בהמשך בנוגע לשאלות האלה, או שבעצם יתברר שהם היו סתם מס שפתיים ותירוצים כדי לשווק את ההסכם ככה שיירד לאנשים יותר בקלות בגרון.
חשוב גם לזכור שישראל גם נמצאת במלכוד מתמיד, בכל הזירות, מהבחינה הזאת שהיא לכאורה כבר ניסתה הכול - ושום-דבר לא נתן תוצאות רצויות. לנסות לקבל החלטות במציאות כזאת זה פשוט משתק.
כבר כבשנו בעבר את דרום לבנון ושלטנו בשטח במשך 20 שנה, רק כדי לקבל חיילים הרוגים על בסיס שבועי ונסיגה “מפוארת” (בהובלת ברק את גנץ), תוך המשך ירי קטיושות מתמיד על הצפון. כבר שהינו בעזה והקמנו התנחלויות בשטח, רק כדי לקבל באופן דומה חיילים (ומתיישבים) הרוגים, ונסיגה מפוארת לא פחות. אפילו ניסינו דרכי שלום עם שכנינו, וקיבלנו אוטובוסים מתפוצצים ורחובות מדממים.
כאמור, מאוד-מאוד קשה לקבל החלטות עם היסטוריית דמים כזאת. כיום, היה אפשר להמשיך בתמרון הקרקעי בלבנון, ולכבוש את כל מה שדרום לליטאני (או אפילו צפונה מכך - למי שהספיק לשכוח, בלבנון הראשונה הגענו קרקעית עד לביירות!), ולפרק את כל התשתיות שחיזבאללה בנה שם במשך שנים. זה היה לוקח שנים (תחשבו רק על 14 החודשים האחרונים בעזה, שטח קטן בהרבה, מול אויב קטן ועני בהרבה, וששם אפילנו פעלנו כמה וכמה פעמים ב-15 שנים האחרונות - בניגוד לשקט שהיה בלבנון ב-18 שנה האחרונות), זה היה עולה בחיים של מאות חיילים לפחות, שלא לדבר על העול הכלכלי העצום שהיה מטיל על כתפי המדינה. וכל זה בשביל מה? כדי לחזור בדיוק למצב של 1982, ולעוד 20 שנה מדממות ברצועת הביטחון? קל להבין את הקושי העצום בקבלת החלטה שכזו.
לכן, הכיוון שהחליטו ללכת עליו - ובעיניי הוא כיוון נכון בסה"כ - הוא לנצל את שעת הכושר שנוצרה ואת הרצון “הטוב” של כלל הגורמים המעורבים - ממשלת לבנון ודעת הקהל הלבנונית, נותנות החסות המערביות, החולשה הקיצונית ההיסטורית של חיזבאללה ושל איראן - כדי לייצר מנגנון שיגרום ללבנון עצמה להתאפס על עצמה, ולבצע בעצמה את המשימה הסיזיפית של ניקוי דר"ל מחיזבאללה, כמו שאר המנגנונים השלטוניים שהיא הקימה. בניגוד לכוחות בינלאומיים למיניהם, מדינת לבנון היא היחידה שיש לה (לצד היכולת) גם את האינטרס החזק דיו לבצע מהלך מקיף שכזה, על-מנת להשיב לעצמה את המשילות ואת השליטה.
אבל כאמור, גם כאן - למרות שמדובר (בעיניי) בכיוון סביר ונכון בסה"כ, השאלה המרכזית נותרת על מידת ואופן הביצוע והאכיפה של מה שסוכם, והיא זו שתקבע בסופו של יום את טיב ההסכם.
על רקע כל הנ"ל, מרגיז לראות את השיח הרדוד והילדותי באולפנים ובקרב הפרשנים למיניהם - שיח שכרגיל לא מאותגר ע"י אף-אחד - שלא מבין למה אם אפשר לעשות הפסקת אש בלבנון אי אפשר לעשות כזאת גם בעזה, בלי להבין את ההבדל התהומי שבין חמאס שהיא-היא עזה (ממשל, מוסדות, כלכלה, אוכלוסיה), לבין לבנון שם קיימים מנגנונים מקומיים אינהרנטיים חלופיים, ושם אפילו העדה השיעית ממנה יוצא חיזבאללה היא לא הרוב במדינה. שלא לדבר על זה שעל-פי כל פרסום אפשרי בערך, כולל של האמריקאים עצמם ושאר המתווכות שלא אוהדות את ישראל (קטאר, לדוגמה) - חמאס הוא זה שחוסם כל אפשרות לעסקה או אפילו למו"מ, ולא ישראל.