שמתם לב שיותר ויותר אנשים בעזה מהינים לצאת ולקלל את חמאס על ההרס והמוות שהוא הביא לעיר, כלומר, ייתכן שאותם אנשים שותפים רעיונית לדרך ה - ‘רצח כפי יכולתיך יהודים כי הארץ כולה היא של העם הערבי’ אבל בתכלס הם רועדים מעוצמת ההפסד שהם יקבלו לו הם יעצבנו את הדוב.
האין זו הרתעה? הייתי דוחף אפילו לעוצמת יתר אם כל העם הזה ישכיל להבין שבכוח וברצח לא נפתרות בעיות. החכמה להשניא את חמאס על העם העזתי.
בהמשך להודעה של @whykds לפני כמה זמן - עינת וילף התארחה גם בגיקונומי לפרק מעולה. מומלץ מאד. חבל שהיא לא בפוליטיקה.
נו אז חזרת לשורשים ואתה מפא"יניק שוב?
מפא״י היתה הרבה יותר קרובה לעמדות הבטחוניות שלי מכל מפלגת ימין היום, אבל גם ברור לחלוטין שהיום העמדות הללו היו המון ימינה מהמרכז (גם בפועל וגם מבחינת דעתם הכללית של האנשים על ערבים ופלסטינים).
הבעיה עם מפ״אי, חוץ מהשחיתות האיומה שגם ראם ציין בפרק, היא שפרט למילוי מדהים של תפקידה ההיסטורי (״מדינה בכל מחיר״, כולל בניית מוסדות במשך כמעט חצי מאה לפני העצמאות) ולסעד רווחתי כנראה-הכרחי בעליות הגדולות של קום המדינה - המפלגה, ובן גוריון יותר מכולם, פשוט דחתה את הטיפול בכל, אבל כ-ל בעיות העומק של המדינה לדורות הבאים (שכמובן גלגלו הלאה לדור שאחריהם). בחוקה דשנו פה הרבה, אבל כמובן גם משק הסתדרותי מפגר שלוקח מאה שנה וכמעט פשיטת רגל לפרק (ועוד לא סיימנו), חברת הלומדים, איו״ש ועזה, ועוד ועוד. יקח עוד הרבה זמן עד שיהיה אפשר לקבוע בצורה חד משמעית אם מדובר בהצלחה או כשלון.
לא יודע אם אני לבד בזה, אבל המטוטלת של עמדותיי הפוליטיות זזה המון, וגם בקצב לא קבוע. הייתי ממש שמאל רדיקלי בתור מתבגר, עברתי לימין ליברטריאני עם גוון א-לאומי, משם ממש לשמרנות… תכלס פרט לקפיטליזם ואתאיזם הכל מאד דינמי. זה משהו שרוב האנשים או לא חווים או מכחישים, אבל אני די גאה בזה. לא חושב שזה הופך אותי לצודק יותר או משהו, אבל נראה לי שזאת יוריסטיקה טובה, וזה בעיקר הרבה יותר מעניין להבין באמת את מה שאנשים אחרים חושבים ומרגישים כשזה מתאפשר, בצורה לא שטחית. כרגע אני מנסה להיות ״מרכזניק״ ולאמץ חשיבה ביקורתית על מה שנראה לי כמו הבליינד ספוטס של כל אחד מהצדדים (וכמובן שגם לי יש בליינד ספוטס), במקביל לאימוץ של מה שנראה לי כמו החוזקות הרעיוניות. כל החברים הימנים שלי חושבים שאני שמאלן וכל השמאלנים חושבים שאני מצביע בן גביר.
לאחרונה אני ממש מחבב את Destiny. יצא לך להתקל בו?
ראית את הפודקסט עם לקס פרידמן יחד עם בן שפירו ודסטיני?
אני מקווה שאני לא מתבלבל בין המשחק המפורסם 
בדיוק זה. היה ממש אחלה. אני מנסה לחשוב אם יש שתי דמויות מפורסמות שמסוגלות לקיים דיון כזה בארץ ובאמת שלא נראה לי, לא מבחינת רמה ולא מבחינת סגנון.
ה"מפא"יניקיות" היא יותר בןגוריוןיזם מאשר מפא"יניקיות ומהותה היא פרגמטיזם פוליטי מעל לכל דבר בלי עודף הערכה כלפי היהדות כדת או הפלורליזם/סוציאליזם כדת לחילונים. ההזדהות/סלידה היא במידה רבה סוציולוגית-אתנית, אבל הקו המנחה האמיתי הוא “לעשות מה שצריך” בלי לראות בעיניים. זו ה"ממלכתיות" במובן המקורי של המילה (מושג שקיים רק בישראל) ולא כל מיני שטויות על חופש ביטוי או ריבוי דיעות - זה במידה רבה ההפך מהליברטריאניזם אותו רבים מחברי הפורום מחבבים כרעיון.
זו גם בדיוק הסיבה לכך שבן גוריון הממלכתי הקים ממשלה פעם אחר פעם עם הבנטיסטים של התקופה: לא היה לו חשוב אחידות מבחינה אידאולוגית או אחדות בעם, היה לו חשוב להיות דומיננטי מבחינה פוליטית מעשית ובשביל זה ממש לא צריך את מפ"מ (נגדם כתב בעילום שם בעודו מכהן כראש ממשלה) או את בגין (“חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר”).
עינת וילף היא מפאיניקית בתיאוריה אבל לא מפאיניקית במהות, היות והמהות המפאיניקית עומדת במבחן אחד בלבד - מבחן התוצאה, שם היא נכשלה כשהלכה אחרי אהוד ברק להרפתקאה פוליטית מביכה למדי.
היום אין שום סיכוי למנהיג מסוגו של בן גוריון, שארל-דה-גול או צ’רצ’יל מכיוון שבמונחים מודרניים שלושתם פאשיסטיים במלוא מובן המילה.
זהו האתגר המשמעותי של התקופה - יישור קו ברמת הציבור ללא מנהיגות ברזל מכיוון שזו לא אפשרית. למרבה האירוניה דווקא האתגרים מבחוץ עשויים לקדם את ישראל לחזית בהיבט הזה - שמנוגד לחלוטין לעקרונות הליבטריאניות/ליברליזם. אין כור היתוך חזק יותר מצבא עממי ואין דבר מאחד יותר מאיום חיצוני מהותי.
היות והאיום הוא בעיקרו חיצוני ולא פנימי (אע"פ תחזיותיו הכושלות של ארנון סופר) דווקא אנחנו לא התעוררנו “מאוחר מדי”. יש כאן נכונות לשלם מחירים אישיים (נפילה בקרב) למען קיומה של המדינה, אני בספק רב אם המצב זהה בקרב מדינות המערב שעלולות למצוא את עצמן בשנים הקרובות במלחמה פנימית (איסלאם פונדמנטליסטי בסגנון חמאס או גירסאות שיעיות של החמאס) ו/או חיצונית (רוסיה).
המדינות הללו סתם מפונקות מדי. אני מאמין שאם וכאשר איום “אמיתי” יתפתח עליהם אתה תראה חזרה מהירה לשורשים והשלה של הרבה מאוד מה"ערכים" הנאורים של ימינו.
אני מתקשה לראות את זה קורה מכיוון שיש דברים שאי אפשר להחזיר לאחור.
אין במערב הערצה למנהיג כפי שהיתה בעבר.
קח את שולץ, מקרון, ביידן ואת סונק - כולם שוברים שיאים שליליים מבחינת approval rates וזה לא בהכרח קשור ישירות לדיעות הפוליטיות או למעשים שלהם.
לא התכוונתי בהכרח לעניין של הערצת המנהיג, ייתכן שזה יחזור וייתכן שלא (אני לא פוסל שכן. ואגב, התופעה עדיין כן קיימת, היא פשוט הרבה יותר מחנאית). אני פשוט טוען שגם העמים במערב ידאגו להתאחד סביב מטרה או אידיאולוגיה משותפת ויהיו מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהילחם למענה כאשר הסכנה תהיה ממשית.
בדיוק כמו שבישראל כיום, אחרי ככלות הכל, יש אחדות סביב המטרה של חיסול החמאס. המחלקות הם באזורים אחרים.
זה לא משהו שלא ראינו בעבר בסופו של דבר… ההשוואות לתחילת המאה ה-20 כבר מתחילות להיות עייפות, אבל ארה״ב הבדלנית ובריטניה הפייסנית של שנות ה-20 מזכירות מהמון בחינות את המדינות המובילות במערב היום, הן מבחינת הלך הרוח והן מבחינת הנוף הפוליטי שהוא מכתיב.
באמת שקשה לי לשפוט את מפא"י בראייה היסטורית (אולי אני לא מספיק שונא אותה כדי להתעסק בזה 
). ואיך שופטים? הרי ממשלות ימין ירשו החל מסוף שנות השבעים את אותן הסוגיות ולא עשו הרבה יותר. זה עומד לזכות מפא"י שלפחות משהו אחד אי אפשר לקחת ממנה? אז זה אומר שאולי אם היה בשלטון עד עכשיו בן גוריון היה משאיר אותנו עם 2-3 בעיות גדולות במקום 5? הליברליזציה של המשק זו הוכחה להצלחת הימין היכן שהשמאל נכשל, או משהו שהיה קורה בכל מקרה תחת כל ממשלה?
גם העמדה שלי זזה, בין השאר בהתאם למציאות ולחוויה האישית. להיות ילד סמולן שמצפה לשלום ואז נער בירושלים שמסתכל בשקיות של מי שעולה לאוטובוס כי הוא מפחד מפצצה - יש לזה השפעה. לכן, אגב, הטיעון של שמאל תל אביבי שלא מרגיש על בשרו את הטרור הוא טיעון שאני מקבל. שמאל ימין - נכון הרבה יותר יהיה להגדיר את עצמנו בתור היכן אנחנו ממוקמים בכל אחת מן הסוגיות המרכזיות בישראל. כנראה שבחלק מהדברים אמצא את עצמי עם ליאור ובחלק עם משה או גרוע מכך - הם ימצאו את עצמם ביחד. וזה מוביל לדבר החשוב באמת - הפתק בקלפי - או איזו מפלגה יש יותר סיכוי שתוציא את האידאולוגיה שלך לפועל ותעשה טוב למדינה. אם יש דבר שהתחזק אצלי בכל התקופה הזו היא העובדה שלהצביע שמאל/שמאל מרכז זה טוב יותר למדינה בסיטואציה הנוכחית. איכות אנושית, יותר מדי זמן בשלטון, הדעה שהממשלה הקודמת הייתה עדיפה ועוד כמה - ‘מאשררים’ (עבורי בלבד) את העובדה שאת הקול שלי עדיף לתת למרכז שמאל.
במהלך הראיון עינת וילף משתמשת בביטוי ‘להרגיש טוב’ כביקורת על האירופים שנמנעים מלקבל החלטות קשות. גם אנחנו בתוך הבית מעדיפים להרגיש טוב לפעמים. לא להתעמת. מה שאהבתי בדבריה (אוריה, אני מתייחס למה שהיא אומרת ולא לקדנציה שלה בכנסת, אפילו לא עקבתי) הם הבהירות המחשבתית והרצון לעבוד עם הקלפים שיש לך כדי לעזור לעצמך. במקום איזה שקשוקה של כל הסוגיות ביחד, גישתה לסכסוך מדגימה שאפשר לפרק אותן ולהתייחס לכל אחת בנפרד.
לא, רשמתי
השאלה האם אתה שופט אותה השוואתית או בפני עצמה. כל הנקודות שהתייחסתי אליהן בעייתיות גם אם כל הממשלות שלאחר מכן היו גרועות יותר. מה שבטוח הוא שבעיות עומק שלא נעקרות מוקדם, בישראל ובכל מדינה אחרת, קשה הרבה יותר לעקור בהמשך - ובמובן הזה למפא״י אחראיות גדולה מלכל הממשלות שהגיעו אחריה.
הליברליזציה של המשק - חלק מהמגמות היו קורות בכל מקרה, חלקן הואטו אקטיבית ובמשאבים עצומים על ידי משטר מפא״י המושחת אבל גם שומרו ע״י בגין, כך שקשה לקבוע. הייצוב זה אירוע די ייחודי ומכריע ברמות שקשה לתאר, ואני זוקף לזכות כל המעורבים ופרס בראשם קרדיט עצום עליו. כנ״ל רפורמות נתניהו ב-2003 (למרות שהוא כבר איבד כל פרומיל של קרדיט עליהן מבחינתי).
לגבי הצבעה וכו׳ - בגדול אני מסכים עם לא מעט, וגם לא הצבעתי למפלגות ״הגוש״ הנוכחיות מאז 2013 (כן לכאלו שהיו בפנים כמו ליברמן, או לבנט/שקד בתקופת בין המחנות ובתקופתם בקואליציה). יצטרך לקרות משהו מיוחד מאד כדי שבבחירות הבאות הקול שלי לא ילך לליברמן או בנט. השאלה היא לא למי מצביעים אלא מה רוצים במסגרת האפשר, כרגיל בדיונים בינינו. אי אפשר להמשיך עם הפקק (כלומר אפשר, אבל יש מחיר גדול). האופציות של השמאל מרכז הן כנראה עדיין:
בהחלט יכול להיות שנראה שינוי בתמונה הזאת אחרי הבחירות הבאות*. אבל מה אם לא? בעיני 2 ו-3 גרועות בפער גדול מאד, כשגם הזמן משחק לרעת ״המחנה הליברלי״ בהגדרה הרחבה שלו. אני חושש מאד שלדעת גנץ דווקא 2 עדיפה, כשבעיני היא אולי הגרועה מכולן.
*לדעתי יש סיכוי קלוש שברמה שתספיק לקואליציה נוסח בנט שבאמת תחזיק, ולכן סביר שאלה באמת האופציות היחידות.
זה רגע האמת, לרסק את חמאס או להכנע. הם מפחדים. זה נקודה הסוף שלהם. ושמצרפים לזה את הפאניקה של החברים שלהם (קטאר מצרים) מבינים שהפחד שלהם מוצדק.
עם ישראל חיייי
שתי חטופים שוחררו בהצלחה במצב רפואי תקין!!!
“דובר צה"ל הודיע כי הלילה בוצע מבצע חילוץ מוצלח שבו חולצו בשלום פרננדו סימון מרמן ולואיס נורבטו ליינברג הר שנחטפו מניר יצחק ב-7 באוקטובר והוחזקו על-ידי חמאס ברפיח. לדבריו, השניים פונו לבית החולים שיבא ומצבם מוגדר טוב. המבצע בוצע על-ידי כוחות שב"כ וימ"מ בשיתוף צה"ל, שהגיעו בצורה חשאית לבניין בלב רפיח שבו הוחזקו החטופים בקומה השנייה. הכוחות פרצו למבנה שבו היו מחבלי חמאס וחילצו את החטופים בשלום”
יפה מאד, כל הכבוד
היה כתוב שהמשפחות חיכו להם בבית החולים, אולי זה מרמז שזה מבצע שתוכנן מראש ולא הזדמנות חדשה.
מעניין אם זה יגרום לחמאס לשנות את ההוראות כך שהפעם הבאה שיש פריצה למבנה יורים החטופים.
מן הסתם לקח קצת זמן מרגע השחרור מעזה עד שהגיעו לשיבא, ובזמן הזה הודיעו. שום סיכוי שהיו מודיעים למשפחות לפני המבצע, גם מבחינת ביטחון מידע וגם מבחינת בניית ציפיות.
צודק, למרות שפונו במסוק.
בנושא קצת אחר - הפיד לא-ישראל שלי מלא בסיפור הזה של UNRWA. גם עמודים של הכי שמאלנים מפרסמים את זה. מעניין למה זה כל כך תופס במה שמוכיח את הברור מאליו
אלה ההוראות כבר עכשיו, לכן כל-כך מורכב להוציא לפועל מבצע כזה באופן מוצלח, ולכן גם לא הצליחו עד עכשיו להוציא חטופים חיים במבצעים מסוג זה (אבל כן חטופים מתים…).
מבצע מדהים והירואי, שעוד יסופר בו בבוא הזמן. כמובן שמדובר במבצע שתוכנן מראש ולא בהזדמנות שנקרתה על דרכו של התמרון - מאפייני המבצע שכבר פורסמו בתקשורת, מיקום המבצע ברפיח (שם אין כוחות מתמרנים של צה"ל בכלל), ועוד. וכמובן שלא סיפרו למשפחות מראש, מהסיבות הברורות שהוזכרו כאן.
כמה כיף קצת חדשות טובות לשם שינוי, וכמה העם שלנו זקוק לזה. עם קצת-קצת מזל, זה גם עשוי להפעיל לחץ ממשי על חמאס להיכנס לעסקה בתנאים סבירים מבחינתנו, כשיבין שהשטיח עלול להישמט מתחת לרגליו בכל רגע (חטופים + רפיח).
מקווה שעצם העובדה שחולצו חטופים מרפיח זה יגרום לעולם לרדת לנו קצת מהגב בכל הנוגע לכניסה לרפיח. אין ברירה מלהיכנס לשם אחרי שדיי חרשו על רוב הרצועה.
