רוב שחקני הכדורגל ידועים כסוג של פרסונות נפרדות בין החיים שלהם במגרש למחוץ למגרש (אולי חוץ מטיפוסים כמו גאטוסו ומאראדונה ז"ל). בהרבה ביוגרפיות מדברים על איך שחקן X חיה רעה במגרש, אבל מחוץ לו הוא אדם מקסים (אני זוכר שהיה דיבור ספציפי על רוד ואן ניסטלרוי לדוגמא בביוגרפיה של פטריק ויירה אם אני לא טועה), זו לחלוטין לא הטענה. הטענה היא (ואפילו סוארז מעיד על עצמו) שהוא לא מתבייש להתעסק עם עבירות קטנות, התחזויות וגם בין היתר לגעת בכדור במכוון ולקבל עונש בשביל שהנבחרת תקבל פרס. יש צדדים טובים בסוארז, אבל נראה לי מוזר שכולם פה במסע הכחשה נגד הצדדים הרעים כאילו הם לא קרו מעולם.
זו בכנות אמירה שקצת קשה לי, אבל זה כבר יכנס לדיונים כבדים יותר על מה ישראל בעיני מתחרבנת עם השנים, והגענו למצב שכל אחד מתנהל כמו עורך דין לפני שהוא מתנהל כמו בן אדם. כנראה שבזה אני לבד פה.
הבעיה היא עם החוק. אם העונש הוא “פרופורציונלי” אז משתלם לפשוע. החוק צריך להרע עם הצד שמבצע פשע.
חוזר שוב על אותה דוגמה: אם אתה עוצר מתפרצת, מנעת מצב טוב לגול, אירוע שקורה בממוצע פעמיים ב90 דקות, ויצאת עם צהוב שבפועל שווה כלום ושום דבר. עובדה ששינו את החוק וכיום לא היה משתלם לסוארז להציל את הכדור עם היד, כי במצב כזה היו נותנים לגאנה גול ובנוסף הוא היה מקבל אדום על משחק לא ספורטיבי.
אבל זה חוזר בדיוק לנקודה למה זה אירוע ששווה לדבר עליו. זה משהו שהוא מעבר לעבירות הרגילות שקורות. לא בדרגת אלימות, לא בנזק שזה עשה לשחקן כזה או אחר אלא בניצול הציני והמעורר מחלוקת של הלופ הול הזה, שבתגובה הביא לחוק הזה, כי הבינו שהעונש הזה לא מידתי כי פנדל<גול בטוח.
שוב, זה שהיה לופ הול לא אומר שזה לא היה אקט ציני.
נכון, ואז עברנו לדבר על המוניטין שבנה לעצמו סוארז על המגרש, ואתה טענת:
ואז אני טענתי כתגובה:
אגב טל, יותר חורה לי ששופטים לא נותנים יותר צהובים שניים על עבירות כאלו. זה יותר מטריד אותי.
כן, זה אומנם היה לטובתי, אבל זה גם אקט ציני שאפילו לא בחן לופ הול, זה פשוט היה עם רווח ללא עונש. באותו הקשר, הפעולה הזאת נזכרת לו עד היום: “יד האלוהים”. תודה על הדוגמא הזאת משה.
אז לא רק נוגע לסוארז, זה לא בגלל גנאים בכיינים, ולא קשור לכלום. שתי נגיעות ידיים שבחנו את גבולות החוק. במקרה אחד היד לא קיבלה עונש, במקרה השני היה עונש, אבל לא מידתי דיו ועל כן הוא שונה.
בפועל, היום גם השער של מראדונה לא היה מאושר. הואר היה קובע שהיתה נגיעת יד לא חוקית לפני שהכדור נכנס וזה לא היה נחשב לגול גם אם ברגע האמת השופט לא היה רואה שזה מה שקרה. בכלל, בתקופה ההיא לא היה ואר והשופט כנראה לא ראה שהכדור נכנס עם היד, אבל אני חושב שאם היה רואה את זה בזמן אמת אז גם במונדיאל ההוא השער לא היה מאושר.
אנגליה נשדדה, אבל דווקא זה דבר שלא השתנה עם הזמן. תוצאות משחקים לא מתוקנות בדיעבד. מצער לפעמים, אבל זה מה שהפך את מראדונה ל"גדול מכולם". בפועל, אני לעולם לא אחשיב לו את הזכיה הזו במונדיאל**, אבל כל שאר העולם כן מחשיב אותה וסולח לו על היד הזו. מילא.
(**ברור שהוא זכה, אני לא מערער על זה, אני רק אומר שהזכיה הזו הייתה לא מוצדקת ובאה ברמאות ולא בזכות זה שהוא היה הטוב ביותר בעולם. הטוב ביותר בעולם מבקיע עם חלקי גוף חוקיים ולא עם הידיים)
שרפו לי 103 דקות מהחיים על כלום. לא משחק גדול של ברזיל, רודריגו יוצא בתחילת המחצית השנייה ובסוף הם מפסידים בדקה ה92.
אבל אחלה סנסציה קיבלנו בשביל סגירת שלב הבתים.
צודק היה עונש לא מידתי והוא שונה… סוארז לא אשם בזה. פיפ"א אשמה
אני מסכים איתך לגבי הנשיכות שלו ואני עושה הפרדה מלאה בין זה לבין עבירת היד שלו. בשני אני סלחן לגבי הראשון היה מגיע לו עונש כבד (למרות שלדעתי העונש היה כבד יותר מידי) הוא קיבל אותו ובעקבות זה גם הלך לקבל טיפול נפשי שעזר לו מאוד ויותר הוא לא חזר על מעשים כאלו.
אני כתבתי מספיק פעמים , סוארז זה מסוג השחקנים שאתה אוהב שמשחק בקבוצה שלך אבל שונא אותו שהוא שהוא משחק בקבוצה מולך.
אני גם ממליץ להפריד , או לפחות לנסות להפריד, בין מה ששחקן עושה במגרש לבין מה שהוא עושה מחוץ למגרש. סוארז מחוץ למגרש הוא איש מרגש וטוב לב. במגרש? עושה הכל כולל הכל בשביל לנצח.
ראמוס למשל, מוציא לך את הנשמה שהוא משחק מולך אבל מחוץ למגרש שהוא הולך לבקר את הילד של שוטר מג"ב שנרצח ע"י מחבלים ועוד חוזר על זה פעם נוספת עם פסז אז אז זה מרגש אותי מאוד. (שלא לדבר שהוא מגיע לכותל ומתייג את זה בלי בושה ובלי לבקש סליחה מאף אחד ואז כל המוסלמים שונאים אותו זה עושה לי ממש טוב) וואלה ראמוס בעיני אדם טוב. ביקור שלו אצל המשפחה זה משהו מרגש ומעצים. הלואי שגם מסי שהוא היה בארץ היה עושה את זה או לפחות משהו דומה.
היום ראיתי את המשחק היחיד שלי במונדיאל וזה קמרון מול ברזיל ואני באמת לא מצליח להבין את אלו שעדיין חושבים שיש קשר בין ברזיל הזאת לבין התדמית שיש לה בתקשורת. 100 אחוז יחסי ציבור ונוסטלגיה. אין קבוצה שאני “שונא” יותר מהם .
אין באמת מסלול נוח לאף אחת. כל משחק הוא מוקש. כל משחק קשה. אין פראיירים. בטוח לא האסייתיות שירוצו עד הסוף, האירופאיות המנוסות כמו שוויץ, קרואטיה והולנד, האמריקאים שתמיד משחקים בהתלהבות, צרפת הבאמת מפחידה, פורטוגל בעלת הפוטנציאל ומרוקו במונדיאל ביתי.
