רומאריו: נתן עונה מטורפת ב 94 עם שלושער בקלאסיקו ועונת נפל לאחר מכן. הוא לא התייצב ולא שמר על עצמו בטופ. הוא לא בתחרות הזו ומבחינתי.
ריבאלדו; לברזילאי הזה שמורה פינה חמה בלב אצל כל האוהדים כי בשנות החושך הוא המשיך להחזיק את הלפיד ובכח במח לקח אותנו קדימה כמה שאפשר. לא קצר תארים על ימין ועל שמאל אומנם, אבל מנע מאיתנו לטבוע.
רונאלדיניו ; אחרי עידן ריבאלדו הגיע הברזילאי הצעיר שכבר הספקתי לקרוא עליו כמה פעמים שהוא השחקן הצעיר הטוב בעולם (פעם ראשונה ששמעתי את המונח “הצעיר הטוב בעולם”) והתלהבתי ממנו עוד בטרם הגיע. רק זכורה תמונה שלו בעיתון אחרי כיבוש שער במדי פ.ס.ז’.
אם ריבאלדו השיא ראותנו עם הראש מעל המים, אז רונאלדיניו נתן לקבוצה כנפיים והרים אותנו חזרה לגבהים שכבר כמעט הספקנו לשכח. על הדרך הוא מנצח את השטן הלבן שכל כך פחדנו ממנו במשך תקופה ארוכה…
חבל שאחרי שנתיים וחצי הוא החליט לצאת לגמלאות.
אלבס : הוא הברזילאי הכי פחות מוכשר מכל החבר’ה שלמעלה, אבל ההשקעה הפסיכית שלו ביחד עם ההתאמה לשיטה והחיבור האדיר עם מסי הניבו שחקן שהתרומה שלו הייתה חסרת תקדים. בטח ובטח ביחס למגן. הוא לא נתן שלושערים אבל ניפק טריפל-דבל פאסים עם מסי לפנתאון, הוא לא ניצח לבד את מדריד וקיבל סטאנדינג אובישן, אבל העלים את רונאלדו כשהפורטוגאלי עוד היה בשיאו.
לכל אחד מהברזילאיים האלה היה קסם אחר ותרומה אחרת לקבוצה, מבלי השמירה על הראש מעל המים אולי לא היינו יכולים להנחית את רונאלדיניו, ובלי רונאלדיניו שום דבר לא היה נראה אותו הדבר.
הנוסטלגיה אומרת ריבאלדו, הלב אומר רונאלדיו הראש אומר אלבס…
היות והגאושו הוא זה שהדליק את הלפיד והעבירו למסי, אני לא כולל אותו באף תחרות. עבורי זה תמיד היה ויהיה רומאריו, זה שגרם לי לסובב את הראש לעבר בארסה בהיותי ילדון (נער למעשה), זה שרץ פחות ממסי, אך התאוצה שלו מהמקום וההדבקה של הכדור לרגל לא נראתה כמותה בהיסטוריה. הוא סלל את הדרך למשחק היפה עבור כל הברזילאים, בלי פדלאדות, בלי סומבררו, פשוט חלוץ שגרם אפילו לחריסטו, לזוז הצידה ולהביט בהשתאות.
רומאריו חברים, בשיאו, נגע בכדור בעדינות וביעילות והפכה את הדרים טים, לחלום שהתגשם.
אני מבין שזה לחלוטין טעם וריח… אבל רומאריו נתן את מה שנתן במשך שנה אחת בלבד…!
וזה עוד כשכמעט ולא היה שידורים למשחקים (לפחות איפה שאני גר) ורואים מדי פעם משחק כזה או אחר בקלטת ווידאו…
אני אומר משהו אולי קצת חריג בנוף פה אבל דווקא זה שערק מאוחר יותר לצד השנוא מכל הוא זה שגרם לי (ואיך שהוא עזב עברתי לפפ וריבאלדו) לאהוב באמת את בארסה ב95\96
בעיני אין שאלה בכלל כי רונלדו פנומנו זה שקוראים לו רונלדו ולא כריסטינאנו לפני השם, עשה בעונה אחת שמות בליגה הספרדית והיה כמו הוריקן שהותיר הגנות הרוסות אחת אחרי השניה. בדיון רחב יותר אני חושב (ואני מניח שאני לא היחיד) שלולא הפציעות הוא היה נחשב ליותר גדול מפלה, או לפחות אחד מהשלושה עד לבואו של D10S.
47 שערים ב49 משחקים… אני זוכר את הנתון הזה עד היום ועברו עשרים פלוס שנים
לא מצאתי דיון אקסים, עמכם הסליחה. רונאלדיניו פורש מכדורגל. האמת שעושה רושם שזה קרה ממזמן, ורק מחכים לאישור רשמי. במארקה נכתב שאסיס, אחיו של השחקן, התראיין ל-UOL Esporte וסיפר - “הוא לא רוצה להמשיך לשחק כדורגל מקצועני והוא דיבר איתי על זה”. רונאלדיניו לא שיחק אף משחק רשמי מאז פלומיננסה ב-2015. רונאלדיניו כנראה מתכנן מסיבת עיתונאים מיוחדת או אירוע גדול והציפייה היא שייפרד רשמית ‘מעולם הכדורגל’ רק אחרי המונדיאל ברוסיה כדי לקבל את כל הפוקוס.
בזמן המתאים נכתוב עליו כמו שמגיע לו, שחקן מיוחד שגם בתור אוהד ריאל מדריד היה קשה שלא לאהוב. חבל שהלך בדרך הרגילה של הברזילאים ושכח איך להיות מקצוען מאז 2008 בערך. הגול האחרון שלו בבארסה היה במספרת נגד אתלטיקו. שיאו היה קצר יחסית אבל הוא היה שחקן מדהים שפשוט הניח את היסודות של בארסה והיה הפנים המחייכות שלה.
שחקן שבשיאו היה מדהים ושילוב ענק של אסתטיקה ויעילות. אין ספק שבארסה חייבת לו הרבה ומעניין לדעת איפה הייתה היום אילולא רונאלדיניו.
אבל, אני יודע שאני כנראה במיעוט בעניין זה, מבחינתי מדובר באוברייטד. לא כי הוא לא היה גדול (הוא היה ועוד איך), אלא כי שחקן שהיה בטופ העולמי באמת במשך תקופה כל-כך קצרה לא יכול בשום פנים ואופן להיחשב מהגדולים בהסטוריה. השיא של רונאלדיניו היה הרבה יותר מדי קצר והוא בחיים לא ייכנס לרשימות הגדולים ביותר שלי.
מין הסתם שאתה זכאי לדעתך. אני חושב שלכולנו יש את השחקן הזה שנחשב וורלד קלאס שקשה לנו לשים בקטגוריה הזאת (לי יש את אותו עיניין עם דייויד בקהאם).
בכל זאת, הוא בן אדם שפשוט שינה את המשחק. המשחק שוחק כבר עשרות שנים (עשרות שנים לפחות) והוא עדיין הצליח לחדש, ולהעניק לנו דברים שמעולם לא ראינו כמעט מידי משחק.
בישול עם הגב, הגול נגד צ׳לסי, הצ׳ילינה נגד ויאריאל ועוד רגעים הזויים אחרים נתנו לנו (אוהדי בארסה) שהכל אפשרי. כל עוד הוא היה בתוך המשחק, אין שום יעד שברצלונה לא הייתה מגיעה אליו. חבל שהסיום היה מהול בחוסר יציבות ומאניה דיפרסיה. הצבעים שלו פשוט צבעו את כל העיר. מהקאמפ נואו, עד האנשים שמופיעים ברמבלה.
זה היה קצר, אבל לא היית מחליף את השנתיים הללו בטופ איתו בעד כלום.
היחס של המשכיות ויציבות הגיע הרבה בזכות כריסטיאנו רונאלדו (בכלל לא בגלל מסי), לו כריסטיאנו היה דופק עונתיים שלוש גג, במקסימום של הסטנדרטים שלו - הוא היה שחקן אולי טופ 50 בכל הזמנים, אולי. הכניסה שלו לגדולים ביותר הגיעה בעקבות היציבות, ואם מישהו מרגיש מפורגן מזה - תפאדל, אבל אצלי זה חסרון מאוד בולט שהוא מוכר בזכות התמדה ויציבות ופחות בגלל כשרון וגאונות טהורה.
גם מסי, כן כן מסי, לא היה אף פעם שחקן מושלם, כשהוא היה דריבליסט בחסד בכנף הוא לא היה מנהל משחק או גולר, אח"כ הוא נהיה גולר מטורף, ולקראת גיל ה30 שלו הוא נהיה מבשל בחסד ומנהל משחק אבל הרבה פחות מדרבל ופחות מהיר בדריבל שלו. (אם כי הוא יודע כיום לבחור מתי לעבור בדריבל ומתי לא מה שמעמיד אחוז דריבל מוצלח גבוה)
רונאלדיניו היה הכל. בשנתיים המופלאות שלו הוא עשה ה-כ-ל! למי שרוצה יציבות לאורך זמן הוא באמת לא הבחור לחשוב עליו, אבל למי שחיפש שלמות למשך שנתיים פלוס ראה את הדבר השלם ביותר שדרך על הדשא. גאון, קוסם, פנומנלי.
זוהי סתם רומטיזציה. מסי היה גולר כמו רונלדיניו מגיל 21, ולא נראה לי שהוא פחות ממנו היום בהקשר הזה. הוא מנהל משחק לא פחות טוב ממנו מ2012. בקיצור, מסי שחקן ברמה של רונלדיניו מאז 2011. מה שלרונלדיניו היה שלמסי אף פעם לא היה זה האסתטיקה העילאית. רונלדיניו היה ממתק לעיניים ברמה שמסי מעולם לא היה. אני לא אומר את זה בקול, אבל זה מתקשר אצלי לשטחיות מסויימת, אבל זה הצד המתנשא שלי…אז קישטא. היה לו גם את הכשרון המיוחד שהוא הביא את זה תמיד לבמה הגדולה ביותר. הגולים היפים ביותר שלו היו הגולים נגד צ’לסי, הבישול היפה ביותר שלו היה נגד מילאן, היה לו את הכשרון המיוחד הזה שגורם לאנשים לזכור אותך. הרי זידאן הבקיע בוולה מקצה הרחבה רק פעם אחת בחיים שלו. אבל הוא מצא את הזמן המוצלח לעשות את זה. רונלדיניו בשנים 2005-6 תמיד היה הכי גדול בבמה הכי גדולה.
עברתי היום קצת על חלק מהאינסטגרם כדי לראות איך החברים נפרדו מרונאלדיניו, אני אוהב את השטויות האלה והאמת שדי עניין אותי.
ברצלונה פירסמה תמונה מרגשת שלו מצביע על הסמל וחוגג עם הקהל וכתבה בחשבון האינסטגרם - “רונאלדיניו, המאסטרו של הכדורגל, הקסם של הקאמפ-נואו, תודה על הכל”. בהמשך פירסמו וידאו עם מיטב התרגילים עוצרי הנשימה וגם גולים.
כל העולם חיכה לראות מה מסי יכתוב, הנה זה: “כמו שתמיד אמרתי לך, למדתי הרבה לצידך. אני תמיד אהיה אסיר תודה לך על כך שעשית את הכל יותר קל עבורי כשהגעתי לחדר ההלבשה כילד צעיר מאוד. היה לי מזל לשתף איתך פעולה ולחוות רגעים גדולים ואני שמח על כך. מעבר לכישרון יוצא הדופן שלך עם הכדור - אתה איש גדול מחוץ למגרש וזה אפילו יותר חשוב. גם אם תחליט לעזוב את הכדורגל למשהו אחר - הכדורגל לעולם לא ישכח את החיוך שלך ואת מה שנתת. כל טוב, רוני”.
קרלס פויול:"לשחק איתך יחד זו הייתה מתנה אחת גדולה. הבאת לנו את השימחה שלך והתחלת תקופה מאוד מוצלחת. אני תמיד זוכר אותך אומר לי לפני המשחקים - “אתה מאחורה בהגנה - אני מקדימה בהתקפה. תודה רבה על הכל, מאחל לך את הטוב ביותר”.
קאקא כתב - “היה תענוג לשחק מולך וגם בצד שלך ולזכות איתך בתארים. שותף שלי, רונאלדיניו, אח שלי - הרבה בהצלחה בדבר הבא בחיים שלך”.
רוביניו הסתפק בשתי מילים - “היה נהדר”(שלוש מילים בפורטוגזית) אבל השקיע עם מגוון תמונות שלהם יחד במדי נבחרת ברזיל וגם מהאימון במדי מילאן.
לרונאלדיניו בשום שלב בקריירה לא היה דריבל שקרוב בכלל לזה של מסי (דריבל יעיל, כלומר לחלוף ולבטל שחקני הגנה), הדריבל שלו, כמו כל המשחק שלו, היה מלא בקסם כמו שלמסי או לאף שחקן אחר לא היה. בנוסף, הוא היה יצירתי בסקאלה משלו.
על גולים אין בכלל מה לדבר. מסי בעונה הכי רעה שלו כולל עונת פציעות מאז שהגיע פפ, הבקיע יותר מרוני בעונת השיא שלו, איפה ההשוואה בכלל? לקרוא רונאלדיניו שחקן שלם יותר ממסי מבחינת רמת יעילות באספקטים במשחק הכדורגל בכל נקודה בקריירה של שניהם זה פשוט לא נכון.
בנוסף, שיאו של רונאלדיניו שהיה כל כך קצר הוא חלק מהקסם שלו. הוא היה מדהים ונגמר מהר ובצניחה חופשית שעוד לא הספקנו לעכל. למסי כבר (חצי) התרגלנו.
הברזילאי הוא הקוסם הגדול ביותר שדרך במגרש שלנו (לפחות) מבחינת רמה כשחקן כדורגל, בשיאו או כקריירה אין בכלל מה להשוות בינו לבין מסי.
רונאלדיניו הוא לא שחקן הכדורגל הטוב ביותר שנראה במגרש (זה שמור ובפער למסי) אבל התרומה והגדולה שלו לא פחות גדולה- הוא החיה והחזיר את הקסם לברצלונה ולכדורגל העולמי בכלל אחרי שנים אפורות מאוד. מיוחד שאין כמותו.
בתור אוהד “ישן”, אני אישית לא יכול לשכוח אהבה ראשונה. ואיזה אהבה זאת הייתה. אהבה מהסרטים, אהבה שהייתה רצופה ברגעי אושר טהורים אבל ללא תואר. מעקב אחרי משחקים בעיתונים, ערוץ ספורט 1 ולא 50 כמו היום, וכל משחק היה עולם ומלואו. אני בחיים לא אשכח איך נשבר לי הלב כשואן חאל חזר וריבלדו אמר זה או אני או הוא, והמועדון הטיפש תקע לו סכין בגב כמו שעשה להמון שחקנים בעבר. דווקא לשחקן הכי לא ברזילאי, שתמיד כיבד את המועדון ואת הכדורגל, המועדון החליט “לזרוק”.
ריבלדו החזיק את ברסה מעל המים שלוש שנים, לא וויתר ותמיד היה שם. מבחינתי, זה היה המון. הוא שמר על מקצוענות, אהבה למועדון ונתן הכל על המגרש. הוא לא ערק ליריבה כמו חלאה פורטוגלית חסרת אופי ובייצים, הוא לא לכלך על המועדון ושוב נתן הכל על המגרש. הרגע ההוא נגד ולנסיה חרט בליבי את ברסה יותר מכל תואר שהמועדון הזה זכה.
רונלדיניו היה נטו הנאה. אחרי שריבלדו הלך הייתה עונה רעה, מאוד, העונה הכי רעה שאני זוכר כאוהד ברסה. באותו זמן לא היה מיינסטרים לאהוד את ברסה והרגשתי כאילו אנחנו גופה. רונלדיניו הביא איתו אמונה מסויימת, והוא בניגוד לכל שאר הברזילאים עשה את זה בקסם אחר. הוא הצליח לשלב גם תארים וגם אופי, וכמו שרבים אמרו פה-יש לו קרדיט עצום על מה שקורה היום עם ברצלונה. בין אם זה הפיכת מסי לשחקן שהוא היום, הוא שילב אותו ברמה החברתית ונתן לו המון ביטחון, דבר שמסי היה הכי צריך בגיל הזה, ואם זה משיכת כוכבים גדולים שבאו למועדון וראו במועדון כסמל למועדון שמשחק כדורגל יפה. המון זה בזכות רונלדיניו שהפך את ברצלונה למועדון כזה אטרקטיבי לא רק לאוהדי כדורגל, אלא גם לשחקני כדורגל. זה משהו שבצ’לסי למשל עד היום לא קרה, או בארסנל או ביובה. שחקני כדורגל לא יהפכו עולמות בשביל לשחק שם, בברצלונה כן.
אז הבחירה שלי היא ריבלדו, אבל לרונלדיניו יש מקום אחר בלב.
קודם כל אל תתן להם קרדיט-עושקים אוהדים באופן קבוע, ושום דבר אצלם לא מקורי. לא התמונות שהם עושים (העלו תמונה של רונלדיניו שהם רוצים להדפיס ולעשות מזה חולצה, והורידו את ה"חתימה" של האומן שעשה את התמונה הזאת) לא החולצות שהם מוכרים (פיקה ה"נשיא" זה לא חולצה שלהם. היא משוטטת באינטרנט אצל מוכר אחר, עוד גניבה למישהו אחר) וגם לא בכינויים שאעלק שלהם והם לוקחים מהטוויטר.
דבר שני אין לך מה לתת להם קרדיט, הם לא הכינו את הסרטון הזה. הדבר היחיד שאתה יכול לקחת מהם זה את הסיקורים של סאני, וגם זה לא מציאה גדולה.
אני חושב שלמרות הקרדיט שרונלדיניו צריך לקבל על מסי, והוא לא מקבל מספיק, הדבר שהכי עזר למסי זה העזיבה של רונלדיניו. בסופו של יום לדעתי השחקן שמסי הכי העריץ זה רונלדיניו, ואוי לנו אם רונלדיניו היה נשאר ומסי היה ממשיך לחקות אותו בדברים אחרים. אחד הדברים שלדעתי פפ לקח בחשבון זאת העובדה הזאת, והוא ידע כמה חשוב להיפטר מרונלדיניו בשביל לעשות חדר הלבשה “בריא” בכל מובן אפשרי. אם שחקנים צעירים כמו פדרו, בוסקטס וסרג’י רוברטו היו רואים את השכונה שרונלדיניו עושה בכל הקשור לתזונה ומשמעת עצמית לפפ לא היה כל כוח. הוא היה חייב להיפטר מרונלדיניו, עם כל הצער שבדבר.
אני רק “עוקב” אחרי בארסה מניה, אין לי קשר למנהלים שם. מצאתי את הוידאו הזה שם. וחשבתי שזה היה נכון לתת להם את הקרדיט על הפירסום שלו (לא על הכנת הוידאו כמובן). עם מה שאתה כותב זה נכון, זה מאוד חמור ואני כמובן יפסיק לפרסם את הפוסטים שלהם פה,
הגאושו ידע לעשות הרבה קסמים על המגרש, אבל קסם אחד הוא לוקח איתו אל הפרישה: שילוב בין יופי ותכליתיות. זה לא מובן מאליו, שכן היופי שמור בדרך כלל לגלריות, למוזיאונים ולשואו, ואילו התכליתיות פירושה מינימום הכרחי ותועלתני. הייתכן שהיופי יהפוך חברבורותיו וישמש כאפקטיבי?
הרי לנו, זה דיניו, את זה אף אחד בהסטוריה לא איחד.
תודה מאסטרו
