זה לא כוון בהכרח לאמריקאים (ואני בכלל לא בטוח שאני מסכים עם זה כי אני לא חושב שהצבא היה מוכן וכי כדאי היה לחשוב טוב יותר על הגדרת מטרות המלחמה), אבל הרעיון הכללי דומה - ׳מדינה עם מנטליות של גטו׳:
לגבי השאר, מניח שקצת מיצינו… אני, לפחות, מרגיש שאני לא מחדש. סיכום עמדתי:
- אתה עושה הרבה יותר מדי הנחות לנתניהו. הן ברמה המנהיגותית והן ברמה של לקיחת הצד שלו (הרי יש גם עדויות שנתניהו מנע את חיסול סינוואר…)
- נתניהו מתייעץ הרבה וחושב אלף פעמים לפני שהוא מקבל החלטות. זה מצד אחד טוב, אך בצד השני של זה ישנה הססנות
- שיקולים פוליטיים מעורבים בהחלטות הבטחוניות שלו, הן בניהול המלחמה והן בכלל
- התזוזה של ביבי שמאלה היא מכוונת כיוון שהוא יודע שכל דבר משמאל אליו נתפס בציבור כהזוי. לכן קיבלת ׳מרכז שמאל׳, שזה אומר דעה בטחונית דומה מאד ומחלוקות בנושאים אחרים
- הציבור כמעט תמיד יתן גב להנהגה שלו בנושאים האלה. בטח הבייס של נתניהו. שקט יורים. עכשיו, למשל, מתחילים לדבר טיפין טיפין בתקשורת הסמולנית על מה בעצם עושים בעזה. ללא קשר אם אתה מסכים עם זה או לא - אחרי כמעט שנתיים בלי הכרעה וכיוון נהיר לציבור, העובדה שאין כמעט אף אחד שיושב באולפן ומחזיק בדעה שצריך להפסיק את המלחמה היא עדות לקונפורמיזם שאני מדבר עליו
- קואליציה - האיש יותר מדי חכם כדי שנחשוב שזה מה שעצר אותו מלתקוף באיראן או בעזה - הוא היה מצליח לגבש את הקואליציה הנכונה אם רק היה רוצה
כשמחברים את הקונספציה (היה בקשר אישי עם סינוואר! ׳קח סיכון מחושב׳), את התרבות השלטונית שהוא השליט בישראל, את מה שראיתי מהאיש משך שנים - לא שנה ולא שנתיים - השמרנות שלו, ההססנות (בנושא אחר ולמיטב זכרוני התופעה כונתה על ידי @EJB ׳התמהמהות ביביסטית קלאסית׳, אני מסכים), אסכולת ניהול הסכסוך שהוא הנהיג וכו׳ - אז התשובה ההגיונית למדוע לא נקטנו בקו ניצי יותר היא כי נתניהו לא היה מעוניין בכך. השאר דורש לדעתי פליק פלאקים שפשוט אין טעם להאמין בהם. אבל זו דעתי.
דבר אחרון: בעולם מקביל בו השביעי לאוקטובר היה נמנע או, נניח, פיגוע של ׳רק׳ 50 הרוגים - איך הייתה נזכרת מדיניות ניהול הסכסוך של ביבי? אולי היינו מגיעים עוד שנה-שנתיים לאותה מלחמה שהכנו יפה בצפון ובאיראן, מרחיבים את הסכמי אברהם ומשפרים עמדות מול הפלסטינים עם פחות דם? או אלף ׳אם׳ים חמקמקים שכאלה…