תמצות מופלא של ה-בעיה של הפוליטיקה הישראלית, או יותר נכון - של החלק הליברלי-דמוקרטי שלה. גם אם ליאור לרוב הוא לא דוגמה מייצגת של מצביע המרכז-שמאל הממוצע, אז: א. במקרה הזה אני לא בטוח בכלל שהוא כ"כ רחוק מהגישה של מצביע המרכז-שמאל הממוצע, או חשוב יותר - של הנציגים שלו בכנסת. ב. עצם האיום בזה שזאת האופציה העדיפה על מרבית מצביעי המרכז-שמאל, גורם לחישוק של מצביעים ימנים בתוך גוש ה"ימין", מתוך חשש אמיתי שאם הגוש לא יהיה חזק מספיק - הם, הנציגים והאג’נדות שלהם יהיו הראשונים להיזרק בדרך להקמת ממשלת מרכז-שמאל-חרדים.
ואל זה, אפשר גם לצרף את זה:
בתור ‘ימני שאינו ביביסט’, מסכים לחלוטין לגבי 1 ו-2 ומרבית 3, אבל חלק קטן מ-3 הוא בכל זאת זה שמכריע, גם אם לא עבורי - עבור מצביעים פוטנציאליים רבים כמוני. אמנם מחדל ה-7.10 הוא אכן המחדל הבטחוני הגדול בתולדותנו, אבל:
- כפי שגם ליאור עצמו טען כאן לא אחת - עם כל האחריות של הממשלה, בסופו של דבר עיקר המחדל הוא צבאי-טקטי (וכמובן גם מודיעיני).
- התפיסה הרווחת בימין, שהשמאל לא הצליח (וגם לא יצליח) לסתור, היא שגם הכישלון התפיסתי-אסטרטגי-מדיני שהוביל ל-7.10 - הוא כישלון שעיקריו נטועים עמוק בתוך מחוזות השמאל, ולא בימין (דרך תפיסה יונית מידיי של ראשי צבא, מערכות ביטחון וכן - גם של פוליטיקאים “ימניים” לכאורה). ולכן, גם אם הפוליטיקאים הימניים (לפחות על הנייר) נכשלו בכך - זה יהיה טמטום מוחלט (מהבחינה הזאת לפחות) מצד מצביע ימני לתת את המושכות לפוליטיקאי שבמוצהר מחזיק בתפיסות שמאלניות לגבי המציאות ולגבי הגישה הבטחונית הנכונה שיש לנקוט ביחס לאוייב הג’יהאדיסטי שמסביבנו.
השמאל יכול לנסות לספר עד מחר עד כמה הכישלון המדיני-תפיסתי היה בעצם שלא דחפו מספיק למהלכים דיפלומטיים-מדיניים כוללים. את המצביע הימני בוגר אוסלו, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות והסכם הגז - זה קצת פחות משכנע.
- הכי חשוב - עם כל הכעס/אכזבה/עצבים על הממשלה על ניהול המלחמה, מבחינת מצביע ימני ממוצע, המצב טוב בעשרות מונים מאשר אם מי שהיו מנהלים את המלחמה היו מי שמתיימרים להיות אלטרנטיבה לממשלה הנוכחית (לפחות אם נאמין להצהרות ולאמירות שלהם). נראה שהאלטרנטיבה הפוטנציאלית עושה עבודה מאוד מקיפה ויסודית כדי לדאוג לכך שהימני הממוצע ימשיך לחשוב כך.
אישית, בתור מצביע ימין שאינו ביביסט כאמור, אסטרטגיית ההצבעה שלי היא להצביע לאנשי ימין, שאני סומך עליהם אידיאולוגית מצד אחד, ומצד שני יש את מירב הסיכויים שיקימו ממשלה עם גורמים ליברליים-ציוניים מהצד השני של המתרס הפוליטי. בנט, שקד, ליברמן, סער ודומיהם.
אני עושה זאת מתוך הנחה שאם אני מצביע לבנט/ליברמן, אני סבור שהם נטועים אידיאולוגית מספיק עמוק בימין ויש גם מספיק ימנים לצידם בקואליציה הפוטנציאלית שאני משער שתקום, כך שלא יעברו מהלכי שמאל גדולים שמפניהם אני חושש כבעל תפיסות ימניות. וזה, לצד האמונה האמיתית שלי שאפשר ויכול להיות כאן יותר טוב מאשר המצב הנוכחי (אפרופו בחירה באפשרות הפחות גרועה מבין החלופות) - גורם לי להצביע כפי שאני מצביע.
עם זאת, ולמרות שאני גם מתווכח על הנושא עם חברים שמתכוונים להמשיך להצביע לממשלה הנוכחית - קשה לי להאשים מי שחושש מהאלטרנטיבה, ומהאפשרות שבכל זאת יעברו כאן מהלכים מדיניים מסוכנים (לתפיסתם). מצביעי הימין נכוו יותר מידיי פעמים בעבר, ובדיוק באופן הזה - הפלת ממשלת ימין מסיבות אידיאולוגיות (כי צריך להיות “ימין אמיתי”), ו/או הכנסה של פוליטיקאים ימניים לכאורה, לא מוכרים מספיק, שבדיעבד מסתבר שמסייעים בהעברה של צעדי שמאל מובהק:
- מהפלת ממשלת הימין בראשית שנות ה-90 בגלל ההשתתפות של שמיר בוועידת מדריד, רק כדי לקבל בעקבות זאת ממשלת שמאל על מלא שהביאה עלינו את אסון אוסלו (שבפני עצמה כללה “מפלגות ימין” שלכאורה לא היו אמורות לתת יד לצעדים כאלה);
- דרך שרון ה"ימני" שהעביר את ההתנתקות;
- ועד בנט (יחד עם ליברמן וסער) שהקימו ממשלה יחד עם העבודה, מרצ והמפלגות הערביות, המליך את לפיד כראש ממשלה, ואפשר להסכם הגז הבזיוני עם חיזבאללה להיחתם.
[וכהערת צד - כמובן שכל זה מתרחש תוך דממת אלחוט של כל “שומרי הסף” לכאורה של ההליך הדמוקרטי התקין - מהתקשורת כמובן, ועד המערכת המשפטית.]
ולכן, מעבר לאמונה אופטימית שיכול וצריך להיות כאן טוב יותר, ושהסיכוי שיהיה גרוע יותר קטן במיוחד - אין לי טיעון אמיתי לתת להם עבור החששות שלהם. והבעיה, כאמור - האלטרנטיבה הפוטנציאלית, ואלה שרוצים שיותר מכל להפיל את הממשלה הנוכחית - עושה עבודה גרועה מאוד בלשכנע אותם אחרת.