אני לא פוסל מה שאתה אומר, וגם אני מוצא את עצמי לא פעם קצת מתעצבן על מה שנראה כמו עקשנות ודבקות יתר של פלורנטינו בעקרונות שהוא שם לעצמו (אם כי עם מבחן התוצאה שלו קשה מאוד להתווכח).
מצד שני, במקרה הספציפי של דה-ליכט - יכול להיות שיש כאן משהו מעבר.
גם התגובה האוטומטית שלי לעסקה היחסית פשוטה הזאת הייתה “אז למה לא אלינו, בעצם?”. אבל אם נבחן את זה קצת יותר לעומק - בסופו של דבר מדובר בשחקן הגנה יחסית צעיר בן 25, שהספיק להיפלט כבר משני מועדוני על - יובנטוס ובאיירן מינכן - בשני המקרים לא נראה שהיו שם יותר מידיי בכי ונהי על עזיבתו, ובשתי הפעמים - במחיר הפסד ביחס למה ששילמו עליו. זה חתיכת תמרור אזהרה בעיניי, ובקלות עלול להיות הסיפור הנפוץ של הדשא של השכן.
אם נסתכל על זה קצת יותר רחב, על גיבורי אייאקס ההיא - קל להיווכח שאף-אחד מהם לא ממש מימש את הציפיות הגבוהות שהיו ממנו. מה שאני חושב שקרה, זה מקרה קלאסי של הצלחה והבלחה יוצאת דופן של קבוצה, שבעקבותיה מנסים לנתח בדיעבד את הסיבות לה - ותולים אותה בהכרח באי אלו שחקנים שהרכיבו את הקבוצה, במקום בהצטרפות נסיבות (כימיה טובה בין שחקנים ספציפיים ובין המאמן לשחקנים, כושר יוצא דופן ולא מייצג של מספר שחקנים באותו הזמן, קצת מזל במשחקים מכריעים וכו’) שהביאו להצלחה החריגה, אך כזו שבהחלט קורית.
מה שמראה בעיניי יותר מכל עד כמה הניתוחים הללו הם לא רציונאלים עד הסוף, ומביעים יותר סוג של wishful thinking, זה שפעמים רבות קבוצות אחרות “יתעלמו” משחקנים מובילים של הסינדרלות רק בגלל גילם המתקדם יחסית, ויתבייתו רק על השחקנים הצעירים - כאלה שעוד נראה שיש להם עתיד ארוך בכדורגל. זאת גם במקרים שבהם הכוכב הגדול ללא ספק היה דווקא השחקן המבוגר.
כך למשל באייאקס ההיא הכוכב הגדול והשחקן הכי חשוב שלה היה בכלל טאדיץ’, שנשאר מאחור באייאקס, יותר מאשר דה-ליכט,זייך או דה-יונג שנמכרו במהרה בסכומי עתק. בלסטר לדוגמה, הכוכב הבלתי מעורער והשחקן הכי טוב שלה בעונת האליפות היה וארדי, שבכל זאת המשיך להתייבש בלסטר (הוא אמנם סירב למספר הצעות, אבל הן היו הרבה פחות אטרקטיביות משל חבריו), ולא מאחרז שנלקח לסיטי. כנ"ל ג’ירונה עכשיו, שבה סאביו הצעיר נקטף מהר אל סיטי, לעומת דוביביק המבוגר שמצא את עצמו ברומא הצנועה. ואפשר לראות את הסיפור הזה חוזר בכל פעם.
עכשיו, אני מבין כמובן מאיפה הדברים מגיעים, ואני לא טוען שהקבוצות הגדולות אמורות להתנפל על שחקנים יחסית מבוגרים שהבליחו למשך עונה אחת עם כושר יוצא מגדל הרגיל. אבל זה בדיוק העניין - שעבור השחקנים המבוגרים ברור לכולם שמדובר בכושר פנונמלי ולא מייצג, בעוד עבור השחקנים הצעירים יש מין תפיסה, שהיא למעשה יותר תקווה/שאיפה מאשר טענה מבוססת - שמדובר בכוכבי על בהתהוות. אני אישית הייתי מאוד-מאוד נזהר מכוכבי-על לרגע שכאלה, ושמח שריאל מדריד לרוב לא מתפתה לקפוץ על “שלל” כזה.
ואם נחזור רגע להתחלה - אחרי 5 שנים בטופ של הכדורגל, אני חושב שאפשר לומר בזהירות שדה-ליכט שייך יותר למקרה הנפוץ יותר של שחקן סביר שהבליח לרגע, מאשר לכוכב על אמיתי שהתגלה כבר אז.