גאבי משחק מאחור יותר, הנתונים שלהם הן בקישור והן בהגנה די דומים.
ההבדל העיקרי הוא שגאבי נוגע פחות בכדור(לא בטוח אם זה ברחבה או בשליש ההתקפי) ומקבל פחות מסירות שמקדמות את המשחק. זה כמובן הגיוני מאוד כי הוא משחק יותר מאחורה. וזה לכאורה גם מסביר את הפער בין ההתקפי.
אני כמובן מסכים שגריזמן הרבה יותר שלם, רק שהמספרים האלה לדעתי מוכיחים דווקא את מה שכתב המקק.
איך? גריזמן מקבל יותר מסירות עומק, נותן יותר מסירות עומק, יוצר יותר מצבים, איך בדיוק הם דומים?
גאבי נוגע בכדור פחות נקודה. לא רק בשליש האחרון.
בקיצור אני לא יודע איך אפשר לטעון אחרת. מראה עיניים, סטטיסטית, בכל מצב הם לא באותה ליגה. עצם זה שגם בהגנה הם דיי דומים, כשגריזמן בכלל חלוץ, דיי שם בפרספקטיבה טחרת את גאבי.
היה לי מוזר שחוץ ממשה אף אחד לא ציין שמות חשובים: צ’יקי, סוריאנו, קרויף.
היום לאפורטה יותר פוליטיקאי שעושה החלטות מקצועיות על בסיס פוליטיקה. ההחלטות המקצועיות הטובות בקדנציה הקודמת נזקפות לזכות השלושה האלה.
אני אישית קיוויתי שפונט יקח את הבחירות, כי רציתי לראות שיטות ניהול שונות, אחרות. יותר גרוע מברתומאו כבר לא נקבל, אז לפחות שנקבל משהו חדש.
גריזמן משחק בדיוק במקום שמתאים לו, הוא כוכב בקבוצה בינונית ודי מוגבלת התקפית, הוא לא שווה יותר זה, לא עכשיו וגם לא בשיאו.
אף פעם לא הבנתי איך שמו של שחקן כזה עלה פעם בדיונים על השחקן הטוב בעולם.
מניח שרוב ההייפ הגיע מהזכייה עם הנבחרת בגביע העולם, רק שצרפת הייתה זוכה ומגיעה גם לגמר השני גם אם גריזמן לא היה בנבחרת.
צריך לציין שבקהאם לא דפק ברז ללאפורטה כי זה מעולם לא היה סיפור אמיתי.
לאפורטה נעזר בשם של בקהאם כדי לזכות בבחירות, בקהאם כבר היה סגור בריאל באותו זמן.
בנוסף, אולי נפל עליו דור נוער פסיכי אבל בזכותו כנראה הדור הזה קודם ונשמר כחלק מהמדיניות שהמועדון הציב תחת ניהולו.
אחד המהלכים הבולטים שלא מדברים עליו היה ששיכנע את חורחה מסי לוותר על הצעה מאינטר שכבר הייתה חתומה על ידי לאו.
זה לא נכון בכלל. היתה הצעה רשמית שיונייטד קיבלה. בקהאם עצמו אישר את זה בדוקו בנטפליקס ובעוד מקומות:
לפורטה רצה את בקהאם והביא את רונלדיניו רק אחרי שנכשל בלרכוש אותו.
פויול וצ׳אבי היו שחקני בוגרים ואפילו שחקני הרכב עוד לפני שהגיע, אינייסטה רכש מבחוץ, מסי היה ממשיך בברצלונה לא משנה מי היה הנשיא. אם ללאפורטה מגיע קרדיט, זה על אלבה, פיקה, בוסקטס ופדרו. אבל בשורה התחתונה - לא היה שיפור תחתיו, והוא בעיקר קצר את הפירות על כשרונות שלא גדלו תחתיו.
כן, בעזרתו של פיני זהבי יונייטד הכריזה שהם הסכימו להצעה של מועמד לנשיאות בארסה על בקהאם. לא היה לזה שום קשר לבקהאם עצמו שכבר סגר תנאים בריאל.
פויול וצ׳אבי היו שחקני בוגרים ואפילו שחקני הרכב עוד לפני שהגיע, אינייסטה רכש מבחוץ, מסי היה ממשיך בברצלונה לא משנה מי היה הנשיא. אם ללאפורטה מגיע קרדיט, זה על אלבה, פיקה, בוסקטס ופדרו. אבל בשורה התחתונה - לא היה שיפור תחתיו, והוא בעיקר קצר את הפירות על כשרונות שלא גדלו תחתיו
יש פה בעייתיות עם חלק מהדברים שאתה כותב כעובדות.
איך אינייסטה רכש מבחוץ וג’ורדי אלבה,שהגיע מולנסיה שנתיים אחרי שלאפורטה עזב, הוא דוגמה לשחקן בית שקודם?
פויול וצ’אבי קודמו לקבוצה הראשונה אבל נחשבו לשחקנים שלא מצליחים לפרוץ קדימה.
מסי עובדתית היה בדרך החוצה.
על בוסקטס ופדרו אפשר בכלל לומר שהם שחקנים של פפ, לא של לאפורטה.
ומה קרה לפברגאס ופיקה שהיו תחת אחריות של הנשיא הקודם?
הדגש שהושם על קידום הלה מאסיה תחת לאפורטה היה משמעותי. לא משנה מי קודם ומתי.
אם אולגר פתח בגמר ליגת האלופות, אז דרשני.
שוב - לאפורטה רצה את בקהאם, הציע הצעה רשמית, בקהאם סרב וזו הסיבה היחידה שהוא לא הגיע ורונלדיניו כן.
כי אינייסטה גדל באלבסטה וג׳ורדי אלבה עזב לולנסיה אחרי שהיה בנוער של בארסה (הגיע טיפה יותר צעיר מאינייסטה). כמו פיקה. גם את זה וגם את בוסקטס ופדרו אני מציין רק כדי להדגיש שגם אם אני נותן לו קרדיט על כל אלה - את הנכסים האמיתיים לא הוא גידל/קידם לבוגרת.
עריכה: תכלס זכרתי שאינייסטה הגיע בגיל מבוגר יותר. מקבל שהוא ואלבה מקרה דומה למדי.
פויול היה קפטן. צ׳אבי בהחלט היה לייט בלומר אבל לאפורטה לא אחראי לעליה שלו לבוגרת או לגידול שלו בנוער. הוא אמור לקבל קרדיט על זה שלא שיחרר אותו? לא מבין את הפואנטה שלך.
מאיפה אתה מביא את זה?
אולגר שחקן פח חבל על הזמן וברירת מחדל בגמר ההוא, אם זה מה שעומד לזכות מדיניות קידום הצעירים של לפורטה זה אומר דרשני.
אגב, סליחה על הפיצול בהודעות אבל נושא אחר:
״קידם והמשיך עם הצעירים שעלו״ זה גם לא ממש מדויק. הקבוצה של רייקארד נשענה על המון זרים יקרים, מההגנה דרך הקישור ועד ההתקפה. אח״כ הוא ניסה לחזק אותם עם גלקטיקוס (זמברוטה, תוראם, הנרי) ורק אחרי ניקוי האורוות של פפ התחילו להשען באמת על תוצרי הנוער. על זה מגיע לפפ קרדיט עצום, לא ללפורטה (על המינוי של פפ והקרדיט אליו כמובן שכן. כבר כתבתי).
שחקן פח שפותח בגמר ליגת האלופות בגלל שהוא היה חלק מסגל כתוצאה ממדיניות המועדון, זה בדיוק הדרך למדוד השפעה.
לא הבנתי את הניסיון לעקוץ.
לא זוכר באיזה ספר, אבל זה נכתב גם שם ובנוסף דובר על השיחה של לאפורטה עם חורחה כדי לשכנע אותם לחזור מהעסקה.
האישיו פה זה לא שחקן כזה או אחר, אלא ההשפעה של המדיניות על בניית הסגל.
פויול היה וצ’אבי היו יכולים להימכר בקלות, יכול להיות שתחת רוסל זה גם היה קורה. אצל לאפורטה שמו דגש על קידום ושימור של שחקני בית.
זה אחד השקרים הממוחזרים והלא מובנים שהיו:
Barça’s love-hate story with Pini began in 2003 , during Joan Laporta 's campaign to end up winning the elections for the club’s presidency. At that time, the Israeli was key in David Beckham’s farce with Laporta and Rosell as protagonists. The representative, who was interested in the English footballer leaving Manchester United that summer, got the Red Devils to agree to issue a statement revealing that they were willing to negotiate his transfer.
Laporta and Rosell were interested in promoting this type of information to excite the culé member and gain votes, although all parties knew that Beckham’s signing for Barça would be impossible , because the Englishman already had an agreement with Florentino Pérez . The partner was entangled to favor the Laporta-Rosell candidacy and once the elections were over, in exchange for Zahavi’s favor, the Barça board signed one of the players he represented: the goalkeeper Rustu , who only played four games in his only season with the elastic culé.
אולי לא הבנתי , אבל אף אחד לא טוען שלאפורטה היה מנהל ספורטיבי מצטיין אלא בתור נשיא הוא היה מצוין (בקדנציה הראשונה).
אז אני לא מבין על מה הביקורת…
ושוב הכישלון שלו בקדנציה הזו, נובע מזה שבניגוד לפעם שעברה, בקדנציה נוכחית הוא עשה שתי טעויות עיקריות:
א. בדיעבד, אני חושב שהוא הגיע בלי תוכנית מסודרת להבראה ארוכת טווח של המועדון.
ב. פיטורים של פימי מבארסה ב והמינוי של דקו במקום קרויף ואלמיני ( אין לו את הסביבה המקצועית שהיתה לו בקדנציה הראשונה)
אם ניקולו בארלה היה משחק בסיטי היו מדברים עליו כאחד השחקנים הגדולים של העשור.
מטריף לי את הדעת לחשוב עליו בקבוצה שהיא possession heavy.
חבל שלא מתקדם מאינטר.
לנשיא בריאל/בארסה יש שני כובעים - ביזנס וספורטיבי. לטענתי הוא ממש לא יוצא דופן בהקשר הספורטיבי, יותר מזל משכל. צ׳יקי, סוריאנו, קרויף - הכל סבבה, אבל לכולנו ברור שלרונלדיניו, מסי, צ׳אבי, פויול ואינייסטה יש הרבה יותר משקל בהצלחה מכל אלה ביחד, וכולם די נפלו על לפורטה מהשמיים.
אני הייתי שמח אם הנשיא היה משאיר את הפן הספורטיבי ברובו בידיו של מנהל מקצועי איכותי ולא מתערב בהחלטות. היה פה כבר מנהל מקצועי ונתנו לו ללכת ובמקומו הביאו סוכן בשקל. בקיצור, אני מתרחק מאופטימיות בפן הספורטיבי כרגע, ויותר מאמין באפשרויות להתפתח כלכלית.
לאפורטה קיבל את התפקיד כי האמינו שהוא יוכל לקחת החלטות נכונות כמו שעשה לפני 20 שנה, אני מדבר על החלטות כלכליות ומינוי בעלי תפקיד.
הפואנטה בהודעה האחרונה היתה שגם ההצלחה במינוי בעלי התפקיד היא תוצר לא קטן של המזל שתיארתי. כלומר בדיעבד מסבירים שכולם גאונים (למרות שרק צ׳יקי הצליח במקומות אחרים), כמו הסיפורים על החייאת המשתלה.
השחקנים צריכים את המעטפת של המועדון והצוות כדי להוציא לפועל את הפוטנציאל שלהם הכי טוב שיש.
רונאלדיניו, אטו, מסי, אינייסטה, צ’אבי…יש דברים קטנים כמו ניהול עומסים או בניית כושר פיזי שעוזרים להם לעשות את הדברים שהם טובים בהם. הקרדיט גם מגיע לשחקנים וגם למנהלים ואנשי הצוות.
זה נשמע מובן מאליו מדי, אבל אנחנו רואים מועדונים שזה לא ככה אצלם.
לא הבנתי איך זה עובד.
שחקן בית? נפל מהשמים.
שחקן רכש מוצלח? נפל מהשמים.
עוד שחקן בית? נפל מהשמים.
עוד שחקן רכש מוצלח? נפל מהשמים.
אז אין קרדיט על שחקני הבית כי הם כבר היו, למרות הפרשי גילאים גדולים, ניחא.
אין קרדיט על שחקנים מבחוץ, כי… הם טובים מדי.
אין קרדיט על שחקן בית שהוא פח כי הוא פח.
מנסה להבין את הלוגיקה פה.
אם הוא עלה מהנוער ו/או גדל בנוער והיה למוצר מוגמר יחסית לפני שהנשיא התמנה לתפקידו, אין לנשיא ולניהול מחלקת הנוער שלו קרדיט על טיפוח הכשרון שלו או על העובדה שהגיע לרמה של קבוצת בוגרים/שולב בקבוצה הבכירה. ככה פשוט. אני באופן כללי חושב שלנשיא ספציפי יש מעט מאד השפעה על דברים כאלה וזה רנדומלי בהרבה ממה שניתן לחשוב. פאטי ויאמאל גדלו אצל הנהלות קטסטרופה לכאורה, גם ראול באתלטיקו ועוד רבים וטובים. אלו מערכות עם המון אינרציה והמון מקריות.
תלוי בשחקן. על אטו כבר ציינתי שיש קרדיט. דני אלבס זו רכישה שהיא no brainer מוחלט ואני לא חושב שמגיע לו איזשהו סוג של קרדיט מעבר לביצוע הטכני שלה. בדיוק כמו שהרכישה של ניימאר לא היתה איזה גאונות של בניית סגל, או סוארז.
תסביר לי מה הבעיה פה… אני אמור להחזיק מלפורטה כמגלה כשרונות כי הוא קידם את אולגר?
אבל הקרדיט פה הוא לא על טיפוח ילדים, אלא על קידום שחקני הבית כשהם מגיעים לגיל המתאים.
אפשר להגיד שנפל עליו דור פסיכי, אבל באותה מידה גם יכל לבוא נשיא שלא היה מעניין אותו שחקני נוער, שלא היה מעניין אותו הדרישות והבקשות.
היה יכול נשיא למנות את מוריניו ולקנות לו את למפארד, ולא למנות את גווארדיולה שיבנה את הקבוצה סביב צ’אבי, אינייסטה ומסי.
אתה מסתכל על זה בצורה פרטנית כשמדובר בעניין של התוויית מדיניות. לאפורטה הוא נשיא מועדון, לא מנהל מקצועי.
הבחירות שהוא מקבל מטפטפות כלפי מטה, וכמו במקרה של אולגר הוא מוכיח שהמועדון שם מדיניות קידום של שחקני בית. ועל בסיס המדיניות הזאת היה אפשר לקדם את הדור הפסיכי שצץ.
במקרה של שחקני רכש, אפשר לבדוק איזה החלטות משוגעות התקבלו אצל נשיאים כמו ברתומאו, רוסל וגספארט בהמון כסף. ד’'ש מרוצ’מבאק.
מקווה שפעם אחרונה כי אנחנו בלופ לתחושתי:
שתי נקודות:
אוקיי… על פפ נתתי קרדיט. זה לא אומר שכל החלטה טובה של פפ היא החלטה טובה של לאפורטה בעקיפין.
אולגר לא מצביע לי על שום הישג כי הוא לא שחקן טוב מספיק לקבוצה ברמה של בארסה של פפ, נניח. הוא הצליח להיות טרמפיסט אצל רייקארד וזהו. שילוב שחקני בית בפני עצמו זה לא הישג או מטרה בעיני, בטח לא כאלה סופר-בינוניים כמו אולגר. אתה יכול לטעון שזה פרוקסי למדיניות הכללית, אבל אז בוא נדבר על השמות המוצלחים.
כמובן שהיו נשיאים גרועים ממנו… לרגע לא טענתי אחרת.